בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה
גיטין דף כ ע"א, כ ע"ב

גט שנכתב על איסורי הנאה

נתינת גט – בעלות על הגט וגדר הנתינה.

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשע"ד
11 דק' קריאה
מוחזקים שהטבלא שלה
בדף כ ע"ב מסתפק רמי בר חמא במקרה שהיו מוחזקים בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה ואנו רואים אותה כעת בידו והוא מגרשה בו. האם אנו תולים שהיא הקנתה לו את הטבלא והגט כשר או שמא אינה יודעת שצריך להקנות לו והגט פסול. מבואר מסוגיא זו שקודם הנתינה הגט צריך להיות שייך ממונית לבעל.

הרי זה גיטך והנייר שלי
מעט לפני כן באותו עמוד מובאת תוספתא שהאומר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, ומפרש רש"י (ד"ה אינה מגורשת) שהואיל והנייר שלו לא נתן לה כלום, לפי שנמצאו האותיות פורחות באוויר. מדין זה משמע לכאורה שלא די בכך שהבעל ייתן לאשה מבחינה מעשית-פיזית את הגט אלא עליו להקנות לה אותו, כי אם הנייר נשאר שייך לו ממונית נמצא שהאותיות פורחות באוויר.

"וכתב... ונתן"
רבא אומר שאין לפסול את כל הגיטין מחמת הנהוג שהאשה משלמת לסופר על כתיבת הגט ונחשב כאילו היא כתבה אותו, ולא מתקיים הפסוק "וכתב", משום שחכמים הקנו את הכסף לבעל ואם כן מתקיים "וכתב", וכן אין לפסול מחמת שאין השטר שווה פרוטה ולא מתקיים "ונתן" שהרי שלחו מארץ ישראל שאפילו אם כתב את הגט על איסורי הנאה כשר.
יש לעמוד על דרישת הכתוב "וכתב". התוס' (כב ע"ב ד"ה והא) דנים אם יש צורך בשליחות בכתיבת הגט, ומוכיחים שלא צריך מהדין שקטן כשר לכתוב גט אם גדול עומד על גביו למרות שקטן אינו בר שליחות. לכן הם מפרשים שהמילה "וכתב" כלל אינה מוסבת על הבעל אלא על הסופר. ולגבי סוגייתנו מבארים שאין כוונת הגמרא ללמוד מ"וכתב" שצריך שהבעל יכתוב אלא כוונתה לדרוש מהמילה "ונתן" שבהמשך הפסוק, והיא לומדת ממנו שהגט צריך להיות שייך לבעל. ואמנם גם הם מודים שצריך שהבעל יצווה את הסופר לכתוב, שהרי הגמרא בדף עא ע"ב אומרת "צריך שיאמר לסופר כתוב", אך אין זה משום שצריך שייכתב בשליחות הבעל אלא מצד דין צדדי, שהגט צריך להיכתב לשם האשה המתגרשת, ואם לא יצווה לא ייחשב לשמה. צריך לומר שדין לשמה תלוי בבעל ולכן לא יועיל שהסופר מעצמו יכתוב לשם האשה המתגרשת 1 .
אולם הרמב"ן (ד"ה דלמא) כותב במפורש שמהמילה "וכתב" למדים שצריך שהבעל או שלוחו יכתבו את הגט, וכן דעת התוס' בדף ט ע"ב (ד"ה אע"פ) שכתבו שמכך שיש צורך שיאמר לסופר לכתוב משמע שצריך שליחות.
לכאורה לפי התוס' בדף כב ע"ב תשובת הגמרא שחכמים הקנו לו מוסבת על גוף הגט ולא כפירוש רש"י על שכר הסופר, אך אי אפשר לומר כך כי בסוגיא של מוחזקים בטבלא מוכח שלא הקנו לו את גוף הגט, וכן המשנה בבבא בתרא קסז ע"א אומרת שהבעל נותן את שכר הסופר והגמרא (קסח ע"א) מנמקת שנאמר "וכתב... ונתן", ומוסיפה שהיום שלא נוהגים כך זה בגלל שחז"ל תיקנו להטיל את התשלום על האשה כדי שלא ישתהה הבעל ויעגנה בינתיים, הרי מפורש שמדובר על שכר הסופר ולא על גוף הגט. ואולי כוונת התוס' היא שכדי שייחשב נתינה מהבעל צריך שהוא ישלם את שכר הסופר, אך צריך עיון מה הטעם בכך. ונראה 2 שגדר הדין הוא שהכתב יהיה שייך לבעל, מעין מה שמצאנו בדין שאומן קונה בשבח כלי שתיתכן בעלות על השבח שנולד ממלאכה מסויימת, כך כאן נדרש שמעבר לבעלות על הנייר הוא יהיה בעלים גם על שבח הכתיבה.
גם הנימוקי יוסף (ב"ב עז ע"ב ד"ה וכתב וד"ה והשתא) הבין שמקור הדרשה הוא מ"וכתב" או ליתר דיוק מההיקש בין כתב לנתן וביאר: "משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו". מדקדוק בלשונו נראה שלדעתו לא מדובר כאן בדין שליחות ואין דין שהבעל עצמו יכתוב (או שלוחו) אלא שהבעל יכתיב, כלומר, יגרום לכתיבתו. אפשר לדמות זאת למצוות מעקה שלפי חלק מן האחרונים ניתן לעשותה על ידי גוי ואין צורך בשליחות, והרי פשוט שאם גוי יבוא מדעת עצמו ויבנה מעקה לא יקיים בעל הגג מצווה ולא יוכל לברך על המצווה, ובכל זאת אם הוא הזמין את הגוי לבנות יקיים את המצווה ויוכל לברך. אם כן יש מקומות בהם נדרשת פעולה של האדם עצמו ושלוחו כמותו ויש מקומות בהם אין צורך שיעשה בעצמו או על ידי שלוחו אך יש צורך שהוא יהיה הגורם לעשייה. נמצא שלדעת הרמב"ן יש צורך שהבעל עצמו או שלוחו יכתבו, לדעת הנימוקי יוסף לא צריך שיכתוב בעצמו אך צריך שהוא יגרום לכך שמישהו יכתוב ולדעת התוס' אין כלל דין בכתיבת הבעל אלא שתהיה לו בעלות על הכתב וכן מצד דין צדדי של לשמה בכל זאת נדרש שהוא יהיה הגורם ויצווה את הסופר.
להסבר הנימוקי יוסף מובנת מאוד תשובת הגמרא, שהקנו לבעל את שכר הסופר משום שאז הוא נחשב למזמין הסופר ולגורם הכתיבה, וכן יובן לפי האופן בו פירשנו את דברי התוס', אך לדעת הרמב"ן שיש דין שייכתב על ידי הבעל או שהסופר יהיה ממש שלוחו, צריך להבין מה אכפת לנו מיהו המשלם, הרי אם הבעל לא מינה אותו לשליח לא יועיל שישלם ואם מינהו שוב אין צורך בתשלום 3 . תשובה לכך יש למצוא בדברי הבית יוסף (אה"ע קכ, א תחילת ד"ה והרא"ש) הכותב: " הרא"ש כתב בסדר הגט (שו"ת הרא"ש כלל מה סי' כט): והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו עכ"ל. כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו". לפי זה, יש כאן שני דינים. הדין העיקרי הוא שהבעל יכתוב את הגט, וחז"ל הבינו שיש צורך שגם ייכתב כדרך שבני אדם כותבים ולכן נולד מכך דין נוסף שהבעל ישלם את שכר הסופר וכן יהיה הבעלים על חומרי הכתיבה.
לפי ביאור הבית יוסף עולה שגם הרא"ש הלך בדרכו של הרמב"ן וסבר שצריך שליחות, ואמנם בפסקים (סי' כה) הביא גם את תירוץ התוס' אך הוא הביא שם את שני תירוצי התוס' וכנראה הכריע למעשה שהתירוץ השני הוא העיקרי, ולפיו אכן צריך שליחות. לכאורה היה מקום להסביר את הרא"ש באופן אחר ולומר שהצריך שיקנו לבעל את הדיו בגלל הדין שהגט צריך להיות של הבעל, אולם באמת אין לפרש כך כי אם זו הסיבה היה די בכך שלאחר שהסופר יסיים את מלאכת הכתיבה יקנה את הגט לבעל, ומכך שהצריכו שיקנה את כל חומרי הכתיבה לפני תחילת הכתיבה מוכח כנימוקו של הבית יוסף. נמצא שיש נפקא מינה להלכה בין שיטת הרא"ש והרמב"ן לשאר הפירושים אם צריך שהדיו יהיה שייך לבעל בעת הכתיבה. הרא"ש בעקבות זאת סובר שצריך שהסופר בפועל יקנה לבעל, ואילו הרמב"ן הביא שיטה כזו בשם "הנקדנים" אך דחאה שכמו שחז"ל תקנו ששכר הסופר ייקנה לבעל כך תיקנו שגם הדיו ייקנה לו.

תקנת ההקנאה של חז"ל
ראינו שלפי הרא"ש תקנת חז"ל הייתה רק על שכר הסופר ואילו לדעת הרמב"ן גם על הדיו. עוד ראינו בסוגיית "מוחזקים בטבלא" שדנה הגמרא אם האשה יודעת וגומרת בדעתה להקנות לבעל את הנייר או את החפץ שעליו כתוב הגט ומכך מוכח שאת הנייר חז"ל לא תיקנו להקנות, והראשונים שואלים מדוע.
התוס' רא"ש (כ ע"ב ד"ה אשה) משיב שתיקנו דווקא בדמי הסופר בגלל שאינם חוזרים לידה, אך בנייר הואיל ובסוף חוזר לידה יש לחשוש שלא גמרה בדעתה להקנות לגמרי אלא לתת בתורת שאלה. תשובתו טעונה הבנה, שהרי הקושיא הייתה מדוע חז"ל לא תיקנו שיהיה שייך לבעל, ואם כן לא אכפת לנו בגמירות דעתה אלא כדברי רש"י חז"ל מקנים לבעל מדין הפקר בית דין הפקר, וצריך עיון 4 .
המאירי (ד"ה היו) עונה באופן אחר וכותב שלא תקנו אלא בדמי הסופר לצורך תקנתה אך בנייר אין בו תקנה אצלה שהרי יכול לכתבו על כל דבר. כלומר, חז"ל תיקנו להקנות רק בדמי הסופר משום ששם הם ראו צורך לתקן שהאשה היא זו שתשלם ולא הבעל כדי למנוע השתהות ועיגון, ותקנה זו נצרכה דווקא בדמי הסופר שהם יקרים, אולם הנייר יכול להיעשות מכל דבר ואינו יקר ולכן שם לא התערבו, וממילא גם במקרה מסויים שהאשה הביאה את הנייר לא התערבו ותיקנו שייקנה לבעל. המאירי הביא גם את תירוץ הרא"ש בשם "יש מפרשים".

בעלות על איסורי הנאה
המשנה בקידושין נו ע"ב אומרת שהמקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת. הראשונים מקשים מדוע הרי איסורים אלו הם מן הנשרפים והדין הוא שכל הנשרפים אפרם מותר, ואם כן יש בפירות אלו שווה פרוטה מצד יכולת השימוש באפרם. הריטב"א מתרץ בשם רבו הרא"ה שכעת אין בהם דין ממון וכשישרפם אינם שלו וכל הקודם בהם זכה. האבני מילואים (כח ס"ק נו) מסיק שלדעתו אין בעלות על איסורי הנאה ולכן כל הקודם זכה באפרן, וכן דעת הרשב"א בתשובה (סי' תרב) כמובא בקצות בסימן ר (ס"ק ה). מנגד, מדייק האבני מילואים שדעת הרמב"ם (חמץ ומצה א, ג) שיש בעלות על איסורי הנאה, לפי שכתב שהקונה חמץ בפסח לוקה, משמע שאפשר לזכות בו ואם כן ודאי יש בעלות, והביא שכן הוכיח הריב"ש (סי' תא) מהדין בעבודה זרה מב ע"א שמשעה שישראל הגביה עבודה זרה של נכרי הרי היא שלו ושוב אין לה ביטול, מוכח שיש זכייה באיסורי הנאה, וכן פסק בקצות (תו ס"ק ב).
עוד כתב האבני מילואים, שגם לסוברים שיש בעלות ויש זכייה מכל מקום אין לבעליו יכולת להקנותו או להפקירו כיוון שאינו נחשב ברשותו, ודומה לחפץ גזול שאין ביכולת בעליו להקנותו 5 .
בסוכה לה ע"א אומרת הגמרא שאתרוג של ערלה פסול לדעה אחת משום שאין בו היתר אכילה ולדעה השנייה משום שאין בו דין ממון. רש"י שם מסביר את הדעה השנייה: "לפי שאין בה דין ממון – שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא". הריטב"א (ד"ה ושל ערלה) מביא את פירוש הראב"ד שפירש כרש"י אך דוחהו שכל ממון השייך לאנשים ונמצא ברשותם נחשב "לכם", כמוכח ממעשר שני שלחכמים הסוברים שאינו ממון גבוה נחשב "לכם" למרות שאסור בהנאה. לכן הריטב"א מסביר את הגמרא באופן אחר. נמצא שהריטב"א בסוכה אינו תואם לדבריו בקידושין ולדבריו יש בעלות על איסורי הנאה, ואולי שם רק הביא את דעת רבו אף שלא סבר כמותו, למרות שלא ציין שם שהוא חלוק. בשיטת רש"י אפשר להסביר בכוונתו שאין בעלות על איסורי הנאה אך נראה יותר שגם לדעתו יש וכוונתו היא שלא קרוי "לכם", כי רש"י מנמק שאינו שווה פרוטה, וזה לא טעם לכך שאין בעלות שהרי יש בעלות גם על פחות משווה פרוטה, ואם כן משמע שהטעם הוא שאינו קרוי "לכם" 6 .

גט על איסורי הנאה
יש להקשות לשיטות שאין בעלות על איסורי הנאה, כיצד ניתן לתת גט על איסורי הנאה, הרי כפי שנתבאר לעיל מפורש בסוגיא של "היו מוחזקין בטבלא" שיש דין המצריך בעלות של הבעל על הגט. ולשתי השיטות קשה מהדין העולה מהסוגיא של "הרי זה גיטך והנייר שלי" שיש צורך בהקנאת הגט לאשה, והרי איסורי הנאה לא ניתן להקנות לפי שאינם נחשבים ברשותו.

בעלות הבעל על הגט
נתחיל בקושיא הראשונה, לפי השיטות שאין בעלות על איסורי הנאה כיצד אפשר להכשיר את הגט הרי יש דין שתהיה לבעל בעלות על הגט.
הכתב סופר (כ ע"א ד"ה כתבו על) ו הקהילות יעקב (ח, ב) מיישבים על פי דברי הבית יוסף, שאופן הלימוד מ"וכתב" שיהא של הבעל הוא שדרך אנשים לכתוב בדבר שהוא שלהם, ואם כן בא למעט רק נייר של אחרים, אך על נייר של הפקר דרך אנשים לכתוב והוא הדין לאיסורי הנאה שאינו שייך לאחרים.
המנחת אשר דחה דרך זו משום שלשון הראשונים והשו"ע היא שצריך שהגט יהיה של הבעל, ועוד שאם אין הגט שלו כלל לא מובן מה המשמעות של "ונתן בידה", הרי אם הגט לא שלו הוא לא נותן לה כלום, ואין לומר שהכוונה לנתינה מעשית ולא קניינית כהסבר הקצות, כי דבריו נאמרו דווקא משום שסובר שיש בעלות על איסורי הנאה, ואם כן יש משמעות לנתינה, כי יש כאן נתינה מעשית של דבר שלו, אך אם הגט גם לא נחשב שלו לא שייך לקרוא לכך נתינה. על מנת לתרץ שיטות ראשונים אלו, מוכיח המנחת אשר יסוד, שיש בעלות מסויימת לעניין גדרי מצוות ואיסורים, ובעלות זו קיימת גם באיסורי הנאה, גם אם אין עליהם בעלות ממונית, ולכן נתינתם נחשבת לנתינה לעניין גט.

הקנאת הגט
הקצות (ר ס"ק ה) עומד על הקושיא השנייה, איך יכול להקנות לאשה גט כזה, וחידש שאין צורך כלל בהקנאת גט לאשה אלא מספיק לתת בידה. כלומר, צריך נתינה מעשית-פיזית ולא קניינית. לכן סובר באבני מילואים (קלט ס"ק יג) שחידוש זה שייך דווקא בגט אולם שטר קידושין שנכתב על איסורי הנאה אינו כשר, אולם בקצות הנ"ל כתב שגם בקידושין כשר הואיל והוקשה הויה ליציאה 7 .
בחידושי הגר"ש שקופ (גיטין סי' ה ד"ה ובהא) הקשה על הקצות, מה החילוק מהרי זה גיטך והנייר שלי, ש רש"י מנמק הפסול מצד שהווי כאותיות פורחות באוויר ואין כאן נתינה ו הרמב"ם מנמק שאין כאן כריתות. נראה ליישב על פי דקדוק בלשונו של המאירי ששינה מעט מלשונו של רש"י. רש"י נימק את ההבדל בין איסורי הנאה שכשרים לבין האומר שהנייר יישאר שלו שפסול: "דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר", ואילו המאירי מנמק: "אבל בזו הרי זקוקה להחזיר את הנייר ואין כאן נתינת גט לידה אותיות פורחות הוא". הוא לא כתב כרש"י שנחשב אותיות פורחות כבר בעצם הנתינה ללא הקנאה, אלא שנחשב אותיות פורחות בגלל שהיא זקוקה להחזיר לו את הגט. לכאורה אדרבה מדוייק כאן כקצות, שדי בנתינה פיזית ולכן בנתינה ללא קניין לא נחשב שהאותיות פורחות וכל הבעיה היא רק מצד שצריכה להחזיר לו את הנייר. לפי זה תתורץ הקושיא, כי בשונה מ"הנייר שלי" שצריכה להשיב היא לא צריכה להשיב איסורי הנאה. אולם לכאורה תירוץ זה טוב דווקא לשיטות שאין בעלות על איסורי הנאה, כי לשיטתם באמת לא צריכה להשיב, אך הקצות עצמו סבר שיש בעלות ואם כן לכאורה הבעל נשאר בעלי הגט והאשה מחוייבת להחזיר לו. והנה המנחת אשר בבואו ליישב את הקושיא שעל הקצות מחדש שגם אם יש בעלות מכל מקום לא צריך להשיב לבעלים איסורי הנאה, והואיל והאשה לא צריכה להחזיר את הגט אין האותיות נחשבות לפורחות באוויר וכן הבעל לא אגוד בגט, ולפי זה הקצות מיושב. אולם יש לעיין בדבריו, אם אכן יש בעלות על איסורי הנאה ואי אפשר להקנותם נמצא שהגט עדיין בבעלות הבעל, ואם כן עדיין חסר בנתינה ובכריתות ומה בכך שאינה חייבת להשיב, אולם לאור דיוקנו במאירי הדברים מיושבים, כי החיסרון קיים רק מצד שאינה מחזירה (ולפי ביאורנו במאירי, הטעם לכך הוא שדי בנתינה פיזית).
עוד קשה על הקצות מכך שהגמרא בגיטין עז ע"א שואלת מדוע זקוקים לשני פסוקים ללמדנו שחצר קונה, פסוק אחד לגבי גט ופסוק נוסף לגבי ממונות. לדברי הקצות שבגט כלל לא מדובר על קניין אין כל צורך לחפש "צריכותות" בין הפסוקים, שהרי המקור בגט כלל לא מלמדנו על קניינים. האחיעזר (ח"א סי' לא ס"ק י), הסביר שאכן זהו תירוץ הגמרא בצריכותא שכתבה "דאי אשמעינן גט משום שבעל כרחה", וכוונתה שהואיל וניתן בעל כרחה ודאי אין צורך בקניין אלא בנתינה מעשית בלבד. ובמנחת אשר כתב שדוחק לקבל הסבר זה.
ההפלאה (כתובות פו ע"ב, על תוד"ה האומר) יישב בשונה מהקצות, שאכן יש צורך שהגט ייקנה לאשה, אלא שהבעל לא צריך להחיל קניין זה, אלא עליו רק לתת לה, ואז על ידי דין התורה נעשה הגט שלה. ומוכיח זאת מכך שאפשר לתת הגט בעל כרחה, למרות שאי אפשר לבצע קניינים בעל כרחם של אנשים. ומסביר שלכן הכותב גט על קרן פרה ומסר לה את הפרה מגורשת, למרות שלרוב הראשונים פרה לא נקנית במסירה, אלא ש"כיוון דקרינן בו ונתן בידה, שמתגרשת בו, ממילא הוא שלה".
בחידושי הגר"ש שקופ (סי' ה מד"ה ונלענ"ד) סובר כעיקרון של ההפלאה אך לא מטעמו אלא הוא מרחיבו לכל שטרי מקח, ומבאר שכאשר אדם קונה קרקע הוא זוכה גם בזכות לראיה על מקחו, ולדעת הרשב"א (קידושין כו) כיוון שזכה בשדה לא רשאי המוכר לחזור בו מהתחייבותו לכתוב לו שטר (מובא בשו"ע רמג, ט), ואף לשיטת התוס' (קידושין כז ד"ה חוזר) שהמוכר רשאי לעכב זה רק משום שכתיבת שטר עלולה להסב לו נזקים, אך לולא כן ודאי היה זכאי הקונה אפילו לכתוב בעצמו את השטר, ומכיוון שכך כל קונה קרקע קונה בכך עקרונית גם את הזכות לקבלת השטר, אלא שלכאורה עדיין חסר קניין כדי להקנות את הנייר עליו כתוב השטר, אך מכיוון שהנייר טפל לראיה שבו, כאשר קונה את הקרקע אגב כך נקנה גם השטר. נמצא שבשטרי מקח הוא זוכה בשטר כפי העיקרון של ההפלאה, שהנתינה המעשית של השטר מחילה את הקניין על הקרקע, ואז אגב הקרקע נקנה גם גוף השטר.
הגר"ש מוכיח זאת מכך שלא ניתן להתחייב בקניין לתת שטר, כמבואר בשו"ע (רמג, י) משום שהווי קניין דברים, ואם כן לא מובן מה מחייב את המוכר לתת לקונה את השטר, אלא אם נאמר שבקניית הקרקע זכה גם בשטר. לגבי הנייר, מוכח שאין להתייחס אליו כמטלטלין וכסתם נייר מההלכה בשו"ע (סו, ד) שצריך להקנות שטר חוב דווקא בכתיבה ומסירה, ויש לשאול, הרי עיקר הראיה נקנית בכתיבה ואם כן לא מובן למה לאחר הקנאת הראיה בכתיבה אי אפשר להקנות את הנייר בחליפין, אלא ודאי שאין הנייר כסתם מטלטלין אלא עיקרו הוא הראיה שבו והנייר טפל לראיה, ולכן יש להתייחס אליו כדבר שאין גופו ממון ואינו נקנה בקניינים הרגילים של מטלטלין.




^ 1.וכך ביאר באבן האזל (אישות ג, ד).
^ 2.הגדרת ר' אביאם מנדל
^ 3.שוב ראיתי שכך הקשה באילת השחר (על תוד"ה והא כב ע"ב). הוא דייק מהתוס' שאם הייתה נדרשת שליחות היינו יכולים ללמוד מ"וכתב" שצריך שהבעל ישלם לסופר, והקשה: אם הבעל ישלח שליח לתת את הגט לאשה ואדם אחר ישלם לשליח על טרחתו – וכי יגרום בכך לבטל את השליחות?!
^ 4.שוב ראיתי שהקשה כן בספר פריו בעתו (כ ע"ב על תוד"ה אשה) והציע לתרץ שאין בכח בית דין גם להפקיע וגם להקנות אלא יכולים לעשות כל פעם רק אחת מן הפעולות, אולם גם הוא עצמו כבר כתב שגוף סברא זו צריכה עיון רב בסוגיית הפקר בית דין הפקר. עיין עוד בספר נחלת משה שגם עמד על קושיא זו וגם תשובתו אינה פשוטה.
^ 5.צריך עיון לפי זה כיצד יכול לזכות בחמץ בפסח, ואולי הרמב"ם עוסק בקונה מנכרי. הגר"ש שקופ מעלה אפשרות שאין ביכולתו להקדיש או להפקיר אך יכול למכור כי בכך מספיק שהמוכר רק יתרצה ואת כל הקניין יעשה הלוקח. אולם בקצות ובאבני מילואים משמע שגם אי אפשר למכור.
^ 6.וכן הבין הגרב"מ אזרחי שליט"א, מובא בספר סוכת דוד על מסכת סוכה, במאמרו "פסולי ע"ז ואיסוה"נ בד' מינין".
^ 7.הגר"ש שקופ הקשה על האבני מילואים שהרמ"א הביא שתי דעות לגבי שטר קידושין, וכל הפוסקים סוברים כדעה שכשר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il