בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה
גיטין דף כא ע"א ודף עז

גיטה וידה באין כאחד

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשע"ד
8 דק' קריאה
הצגת הסוגיא
בדף עז ע"ב מבאר רבא שהטעם שניתן לגרש על ידי נתינת גט ביד עבדו או בחצר אשתו הוא שגיטו וידו באין כאחד. כלומר, יד העבד קנויה לאדונו ואין בכוחה לזכות בדברים, ואם כן לא מובן כיצד יכול לזכות בגט השחרור, אלא שבגלל שנתינת הגט גופה היא המעשה הגורם לכך שהעבד ישתחרר וידו תהיה שלו, ניתן לתת הגט בידו ובאותו רגע זוכה בידו וכך יכול לקבל הגט ולהשתחרר. לגבי יד אשה אין בעיה זו, מכיוון שאף שבעלה זוכה במעשה ידיה מכל מקום ידה שלה ואינה קנויה לבעלה, ולכן לא זקוקים להגיע לחידוש של גיטו וידו באין כאחד כדי לגרשה, אולם בחצר אשה כן זקוקים להגיע לכך משום שהיא שייכת ברמה מסויימת לבעלה, ואם כן רק בגירושיה החצר נחשבת כרשותה וכידה.

החיסרון בחצר
בהמשך, הגמרא דנה במקרה של ההוא שכיב מרע, ששם הבעל הניח הגט בחצר והיא עשתה קניין לקנות את החצר ועל ידי כך זכתה בגט, וגם שם אומרת הגמרא שאף שמה שקנתה אשה קנה בעלה ואם כן החצר שייכת במידה מסויימת לבעל, מגורשת משום שגיטה וחצרה באין כאחד. התוס' שם (ד"ה מה) מקשים שכאשר בעל מקנה לאשתו מתנה אין לבעל פירות. ר"י מתרץ שמדובר כאן במשאיל חצר ולא בנותן לגמרי, ואילו ר"ת מתרץ שאף שאין לבעל פירות מכל מקום היא משועבדת לו לכך שאינה רשאית למכור את החצר לאחר כדי שלא יירשנה בעלה כשתמות. נמצא שנחלקו מהו החיסרון בחצר שגורם לה למנוע את חלות הגירושין, לולא החידוש של "באין כאחד". לדעת ר"י רק כשאין לאשה פירות נחשב הדבר כחיסרון בהגדרת הרשות כשלה, ואילו לר"ת מספיק שאין לה את הזכות למכור את הקרקע כדי שייחשב הדבר לחיסרון.
התוס' (ד"ה ידה) עומדים על ההבדל בין חצרה שיש בה חיסרון לבין ידה שאין בה חיסרון, למרות שלכאורה בשניהם הגוף שלה ורק הפירות של בעלה. בתירוצם הראשון מחלקים שבחצר הואיל והפירות שלו הווי כאילו קנוי לו גוף החצר לעומת ידה שמעשה ידיה באים מעלמא. נראה שטעם חילוקו הוא שהעובדה שמעשה ידיה באים מעלמא מורה על כך שהדין שיהיו לבעלה אינו פועל על ידי שהקנו לבעל זכויות בגוף ידה אלא הדין והתקנה הם ישירות על התוצר – על מעשה ידיה. בתירוצם השני מחלקים שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לעומת פירותיה שבעל כרחה שייכים לבעלה. לכאורה יש לשאול, הרי סוף סוף כעת לא אמרה שאינה ניזונית ואינה עושה, ואם כן ידה משועבדת לבעלה. התשובה לכך היא שעצם היכולת שלה לבטל את השיעבוד גורמת לכך שנגדיר את החצר כשלה.
יש לעיין מצד מה החיסרון בהגדרת היד כרשותה גורם למניעת חלות הגירושין, ואפשר לבאר זאת בשני כיוונים. הכיוון הראשון, יש דין שהאשה צריכה לקנות את הגט, וכדי שתקנה את הגט החצר צריכה להיות שלה. לפי זה אין זה דין מיוחד בהלכות גירושין אלא תלוי בדין הכללי בהלכות קניינים איזו רמת בעלות על חצר נדרשת כדי שבעליה יוכלו לזכות על ידה בקניין חצר. הכיוון השני, יש דין בגט שיינתן בידה, ולכן ללא קשר לגדרי קניין חצר כאן הדיון הוא איזו רמת חצר נדרשת כדי שתיקרא ידה.
לגבי הכיוון הראשון, מצאנו מחלוקת הפוסקים בעניין קניין חצר. שורשו של הדין נעוץ במשנה בבבא מציעא קב ע"א האומרת שהזבל של בעל הבית המשכיר, והגמרא מעמידה שמדובר בזבל שמקורו בשוורים שבאו מעלמא ובחצר של המשכיר. רש"י והראב"ד מסיקים מכך שבחצר שאינה של המשכיר אלא הוא משכירה לשוכר השוכר הוא הזוכה בקניין חצר, אך הרמב"ם (שכירות ו, ה) ביאר שכוונת הגמרא "חצר דמשכיר" היא אע"פ שמשכירה, וכן פסקו השולחן ערוך (שיג, ג) והש"ך , ולדעתם הזכות לקנות בקניין חצר שייכת למשכיר. לכאורה לפי זה מחלוקת ר"י ור"ת תלויה במחלוקת זו, שלדעת ר"י בעל הפירות הוא בעל הזכות לקניין חצר וסבר כרש"י שהשוכר הוא הזוכה, ואילו לר"ת לא תלוי הדבר בפירות אלא הואיל ואינה יכולה למכור אינה יכולה לזכות בקניין חצר ואם כן גם שוכר לא יוכל לזכות. ואולי יש לחלק בין שוכר ומשכיר לבין בעל גוף ובעל פירות.
יש להעיר, שלדעת הקצות (ר ס"ק ה) שיובא לקמן בגט אין צורך בנתינה קניינית אלא בנתינה מעשית-פיזית, ולפי דרכו ודאי שאי אפשר לצעוד בכיוון הראשון, אלא הדיון כאן אינו קשור לקניין חצר אלא תלוי בהגדרת ידה לעניין "ונתן בידה" 1 .
נעיין כעת בגוף המחלוקת שבין רש"י לרמב"ם לגבי קניין חצר, ונראה שגם אותה ניתן לפרש בשני אופנים. אפשר לומר שנחלקו באופן מהותי אם הזכות לקניין חצר נחשבת כאחד מפירות ומשימושי החצר ולכן בעל הפירות הוא גם בעל זכות הקניין, וכן דעת רש"י ולכן סבר שזכות זו שייכת לשוכר, או שהזכות נובעת מהבעלות על גוף החצר ולכן היא שייכת למשכיר, וכן דעת הרמב"ם. ואפשר לומר שלדעת כולם הזכות נובעת מהבעלות אלא שלדעת הרמב"ם הבעלים העיקרי הוא המשכיר בעל הגוף ואילו לפי רש"י הוא השוכר בעל הפירות, כעין המחלוקת אם קניין פירות כקניין הגוף דמי.
למעלה ראינו שהתוס' חיפשו חילוק בין ידה לחצרה, ובתירוצם השני חילקו שלגבי ידה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, וכפי שביארנו הטעם בכך הוא שעצם היכולת שלה לבטל את השיעבוד גורמת לכך שנגדיר את החצר כשלה. טעם זה לא יובן אם נלך לפי הכיוון הראשון שר"י ור"ת נחלקו במחלוקת הכללית בענייני קניין חצר, ועל פי האופן הראשון בביאור המחלוקת בקניין חצר, שהטעם של רש"י הוא שהזכות לקניין חצר היא אחד מפירות ושימושי החצר, כי לפי זה יש לבדוק למי בפועל שייכים הפירות ולא אכפת לנו למי יש יכולת להיהפך לבעל הפירות. אך אם נלך לפי הכיוון השני, שמחלוקת ר"י ור"ת היא מחלוקת פרטית בדיני גט, אם היד מוגדרת כשלה או לא, יובן חילוקם של התוס', כי עצם היכולת לומר איני ניזונית ואיני עושה מורה על כך שיש לה יותר בעלות ושליטה על ידה. כמו כן אם נלך לפי הכיוון הראשון שנחלקו בדיני קניין חצר אך על פי האופן השני, שלדעת כולם הקניין נובע מהבעלות על הגוף ורק נחלקו מי מוגדר יותר כבעלי הגוף, יובן חילוק התוס', כי יכולתה להיהפך לבעלים על הפירות של ידה מורה שיש לה יותר בעלות על ידה.
אם נדקדק בלשון ר"ת נראה שבפשטות הוא צעד בכיוון הראשון, שנחלקו במחלוקת הכללית בענייני קניין חצר, שהרי כתב "כיוון דאם מכרה ונתנה אינו קיים... אינה יכולה לקנות על ידו מה שבתוכו".

המקרה בדף כא ע"א
בדף כא ע"א דנה הגמרא בשני מקרים הדומים למקרה של ההוא שכיב מרע. נתן גט ביד עבדו וכתב לו שטר מתנה עליו וכן נתן גט בחצרו וכתב לו שטר מתנה עליו. רש"י (ד"ה קנאתהו) כותב על כך: "דהוה ליה האי עבד כחצרה, וגיטה וחצירה באו לה כאחד". מדוע רש"י נזקק כאן ליסוד זה? ניתן לומר שבא לפתור בכך את אותו קושי שבאה לפתור הגמרא בדף ע"ז ע"ב, שהואיל ואף לאחר שקונה את החצר הוא לא שייך לה לגמרי אין לה יד אלא לאחר גירושיה, ולפי זה צריך לומר שסבר כר"ת, שגם כשבעל מקנה חצר אין החצר נחשב של אשתו הואיל ואינה יכולה למוכרו, אולם לפי ר"י הואיל והפירות שלה נחשב שלה, וכאן אי אפשר להעמיד במשאיל חצר כפי שהעמיד לקמן, שהרי כאן כתוב בפירוש שנתן לה במתנה.
אולם בשיעורי רבי שמואל (אות של) כתב שלא משמע שרש"י בא לפתור את הבעיה שבדף עז ע"ב, שגם לאחר הקנאת החצר עדיין אינה לגמרי רשותה, משום שאין כאן מקומו, אלא כוונתו שהקנאת גוף החצר צריכה להיעשות בזמן הקנאת הגט, כי אחרת נמצא שקודם זכתה בחצר לבדה ורק לאחר מכן בגט, ויש בכך בעיה משום "טלי גיטך מעל גבי קרקע". לא ברור מהי הוכחתו מכך שאין כאן מקומו, ומדוע לא היה לרש"י לבאר את סוגייתנו לפי האמת על פי הנימוקים המתבארים בסוגיא בדף עז, ואולי כוונתו שאם זו היתה כוונת רש"י היה לו לציין בסוף דבריו "כדאמרינן לקמן בדף עז". עוד נראה, שאילו היתה כוונת רש"י לפתור את הבעיה המובאת בדף עז, שמה שקנתה אשה קנה בעלה, היה לו לציין בעיה זו, ומכך שלא ציין משמע שכוונתו לבעיה יסודית יותר, והיא שאף לולא הבעיה שלאחר שמקנה לה השדה חוזר וזוכה בה ברמה מסויימת, יש כאן בעיה כבר בהקנאת גוף השדה בזמן הקנאת הגט.

מתי ניתן לומר "גיטה וידה באין כאחד"?
הקצות (ר ס"ק ה) כותב שבמקרה שאדם הניח שטר מכר על חצר בתוך החצר אין החצר נקנית לקונה, ובכך לא אומרים "שטרו וחצרו באים כאחד". ומחדש ומחלק שבגט אין צורך בנתינה קניינית אלא בנתינה מעשית, ודווקא במקרה כזה אומרים שבאים כאחד, אך לא במקרה שצריך להקנות. בהשקפה ראשונה נראה טעמו שהואיל ומדובר בנתינה מעשית מועיל לתת אף לידה שקניינית אינה מוגדרת כרשותה, הואיל ומבחינה מציאותית זו ודאי ידה. אך אי אפשר לבאר כך כוונתו, כי לפי זה אין כלל צורך בחידוש שבאים כאחד, אלא פשוט נתינה ליד כזו מועילה. לכן צריך לומר שגם אם מספיק נתינה מעשית, בכל זאת לא מספיק לתת לידה המציאותית אלא צריך שתוגדר קניינית כרשותה. אמנם לפי זה קשה להבין את חילוקו, מדוע יותר קל לומר "באים כאחד" בנתינה מעשית מאשר בנתינה קניינית? וכן הקשה הקובץ שיעורים (קידושין אות קלח): "אי מהני באין כאחד לענין נתינה, למה לא תועיל גם לענין זכיה?"
האמרי משה (כה ס"ק ו) יישב את הקצות וכתב סברא לחלק בין נתינה לזכייה, שבנתינה ברגע שנותן לידה מתגרשת, ואילו בזכייה הוא קודם זוכה בשטר ורק רגע לאחר מכן זוכה בשדה, ולכן לא שייך לומר שהשדה והשטר באים כאחד. כלומר, כשמספיק נתינה מעשית של השטר הוא פועל מיד, אך כשצריך להחיל קניין כדי לקנות את השטר, רק רגע לאחר מכן יכול השטר לחזור ולקנות דבר אחר. חילוקו טעון עדיין הבנה, מדוע יש הבדל בזמן הפעולה בין שטר הזקוק לקניין לשטר שאינו זקוק לקניין. האמרי משה התקשה, שודאי גם גט צריך להיקנות, שהרי המקור לכך שיד קונה נלמד מ"ונתן בידה" האמור בגט, ותירץ שאמנם צריך לקנות את הגט אך לא קניין הגט גורם לגירושין אלא עצם נתינתו וממילא גם קונה הגט.
לאור דברי האמרי משה, שודאי גם גט צריך להיקנות לאשה אפשר ליישב את הקצות שאמנם בסוף תהליך הגירושין צריך שהגט יהיה קנוי לה אך לצורך החלת תהליך הגירושין מספיק שיהיה בידה הפיזית אף שאינה נחשבת עדיין לרשותה. אם כן, הנתינה לידה הפיזית מחילה את הגירושין ואז "באין כאחד" ויחד עם הגירושין ועם הפיכת ידה לרשותה היא זוכה קניינית בגט 2 .
הקובץ שיעורים (קידושין אות קמ) מחלק באופן שונה מהקצות, וכותב שיד העבד שייכת גם לעבד אלא ששייכת גם לאדון, וכן חצר אשה שייכת גם לאשה וגם לבעלה, והסיבה שאינם קונים מהבעל ומהאדון על ידי חצר ויד זו היא כדין חצר שותפים, שאף שכל אחד יכול לקנות על ידה חפץ מאדם שלישי מכל מקום אינם יכולים לקנות זה מזה, משום שחסר ביציאה מרשות האדון. על פי זה מחלק, שדווקא כשיש למקבל יד או חצר אלא שזקוק להוציא את החצר מיד הנותן, מועיל "באין כאחד" להוציאו מהנותן, אולם במקרה שאין למקבל חצר כלל, לא מועיל "באין כאחד" להקנות לו מחדש את החצר. המנחת אשר מקשה שאין לעבד יד כלל, שהרי אינו יכול לקנות על ידה משום אדם, ואם כן אין לדמות לחצר השותפים.
החזון איש (אה"ע עג ס"ק טו ד"ה כ' בקצה"ח) מחלק שבעבד ואשה לא צריך האדון להקנות להם את היד אלא רק להסתלק וממילא הם זוכים בעצמם, ורק במקרה כזה מועיל "באין כאחד", אך במקרה שצריך להקנות שדה לאדם אחר לא מועיל.
הטור (חו"מ קפט) כותב שנפקד אינו יכול לקנות הפיקדון שבידו ללא מעשה קניין, ותמהו האחרונים מדוע אינו קונה בקניין חצר. הט"ז מתרץ על פי דברי הרשב"ם (ב"ב פה ע"א ד"ה המופקדין) שדרך הנפקדים להקנות למפקיד את המקום שעליו מונח החפץ, והמהרי"ט (ח"א סה) דחה סברא זו, שברגע שיחליטו שיקנה הפיקדון יקנה גם את החצר, והפיקדון והחצר באין כאחד. הקצות חלק וכתב שאומרים "באין כאחד" רק כאשר אדם עושה מעשה אך כשפועל רק בדיבור, כמו כאן שרק אומר לו שהפיקדון יהיה שלו לא מועיל "באין כאחד". בסוף דבריו ציין למה שכתב בסימן ר, ויתכן שכוונתו שגם לפי החילוק שכתב שם אין לקיים את דברי המהרי"ט, שהרי כתב שמועיל רק בכגון גט שמספיק נתינה מעשית. לכאורה עולה מדברי המהרי"ט שלדעתו אומרים "באין כאחד" גם במקרה שאדם הניח שטר מתנה בחצר, שלא כפי שחילקו הקצות ושאר האחרונים, אמנם יש לומר שסבר כחילוקו של החזון איש, ולכן דווקא במקרה של נפקד אומרים "באין כאחד" הואיל וגם במקרה זה אין צורך בהקנאה גמורה של החצר, שהרי החצר אינה קנויה ממש למפקיד ולכן מספיק שהמפקיד יסתלק ממנה וממילא תחזור לנפקד, אך במקרה שהניח שטר בחצר שצריך הקנאה גמורה ולא רק הסתלקות לא מועיל "באין כאחד".




^ 1.אך אולי יסבור שיש לדמות בין הגדרים, והגדרת ידה לעניין הנתינה הפיזית תהא אותה הגדרה לעניין רשותה הקניינית.
^ 2.וכך ביאר עו"ד ר' אברהם וינרוט בספרו "גניבה וגזילה – פרקי יסוד", פרק ט עמ' רמט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il