פרק ג'

הַפֶּרֶק הַשְּׁלִישִׁי
בָּחֳלָיֵי הַנֶּפֶשׁ
בריאות הנפש
אָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים: לַנֶּפֶשׁ בְּרִיאוּת וָחֹלִי, כְּמוֹ שֶׁלַּגּוּף בְּרִיאוּת וָחֹלִי. וּבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ הִיא, שֶׁיִּהְיוּ תְּכוּנוֹתֶיהָ וּתְכוּנוֹת חֲלָקֶיהָ תְּכוּנוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָּהֶם תָּמִיד הַטּוֹבוֹת וְהַחֲסָדִים וְהַפְּעֻלּוֹת הַנָּאוֹת. וְחָלְיָהּ הוּא, שֶׁיִּהְיוּ תְּכוּנוֹתֶיהָ וּתְכוּנוֹת חֲלָקֶיהָ תְּכוּנוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָּהֶם תָּמִיד הָרָעוֹת וְהַפְּשָׁעִים וְהַפְּעֻלּוֹת הַמְגֻנּוֹת. אָמְנָם בְּרִיאוּת הַגּוּף וְחָלְיוֹ - מְלֶאכֶת הָרְפוּאָה תַּחְקֹר עַל זֶה.
דימוי הרע כטוב
וּכְמוֹ שֶׁחוֹלֵי הַגּוּפוֹת יְדַמּוּ, לְהֶפְסֵד הַרְגָּשָׁתָם•, בְּמַה שֶּׁהוּא מָתוֹק שֶׁהוּא מַר, וּבְמַה שֶּׁהוּא מַר שֶׁהוּא מָתוֹק, וִיצַיְּרוּ• הַנָּאוֹת• בְּצוּרַת בִּלְתִּי נָאוֹת, וְתֶחֱזַק תַּאֲוָתָם וְתִגְדַּל הֲנָאָתָם בִּדְבָרִים שֶׁאֵין הֲנָאָה בָּהֶם כְּלָל לַבְּרִיאִים, אֶלָּא אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם צַעַר, כַּאֲכִילַת הַטִּיט וְהַפֶּחָם וְהֶעָפָר, וְהַדְּבָרִים הָעֲפוּצִים• מְאֹד וְהַחֲמוּצִים מְאֹד, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִן הַמְּזוֹנוֹת אֲשֶׁר לֹא יִתְאַוּוּ לָהֶם הַבְּרִיאִים אֶלָּא יִמְאֲסוּ אוֹתָם - כֵּן חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָרָעִים וּבַעֲלֵי הַחֶסְרוֹנוֹת, יִדָּמֶה לָהֶם בְּמַה שֶּׁהֵן רָעוֹת שֶׁהֵן טוֹבוֹת, וּבְמַה שֶּׁהֵן טוֹבוֹת שֶׁהֵן רָעוֹת. וְהָרַע יִתְאַוֶּה תָּמִיד לַהַפְלָגוֹת•, אֲשֶׁר הֵן בֶּאֱמֶת רָעוֹת, וִידַמֶּה בִּגְלַל חֳלִי נַפְשׁוֹ שֶׁהֵן טוֹבוֹת.

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

add_alert

23 - פרק ב'

24 - פרק ג'

25 - פרק ד'

טען עוד

רופאי הגוף והנפש
וּכְמוֹ שֶׁהַחוֹלִים, כַּאֲשֶׁר יֵדְעוּ חָלְיָם וְלֹא יֵדְעוּ מְלֶאכֶת הָרְפוּאָה, יִשְׁאֲלוּ הָרוֹפְאִים, וְיוֹדִיעוּם מָה רָאוּי שֶׁיַּעֲשׂוּ, וְיַזְהִירוּם מִמַּה שֶּׁיְּדַמּוּהוּ עָרֵב, וְיַכְרִיחוּם לָקַחַת הַדְּבָרִים הַמְּאוּסִים• וְהַמָּרִים, עַד שֶׁיַּבְרִיאוּ גּוּפוֹתֵיהֶם וְיָשׁוּבוּ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בַּמָּאוּס - כֵּן חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, רָאוּי לָהֶם שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הַחֲכָמִים, אֲשֶׁר הֵם רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת, וְיַזְהִירוּם מֵאוֹתָן הָרָעוֹת אֲשֶׁר יַחְשְׁבוּן טוֹבוֹת, וִירַפְּאוּם בַּמְּלָאכָה אֲשֶׁר יְרֻפְּאוּ בָּהּ מִדּוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר נְבָאֲרָהּ בַּפֶּרֶק שֶׁאַחֲרֵי זֶה.
סוף מי שאינו מרגיש
אֲבָל חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא יַרְגִּישׁוּ בְּחָלְיָם, וִידַמּוּהוּ בְּרִיאוּת, אוֹ יַרְגִּישׁוּ בּוֹ וְלֹא יִתְרַפְּאוּ - אַחֲרִיתָם תִּהְיֶה כְּאַחֲרִית הַחוֹלֶה אֲשֶׁר יִמָּשֵׁך אַחַר הֲנָאוֹתָיו וְלֹא יִתְרַפֵּא, שֶׁהוּא יָמוּת בְּלִי סָפֵק. אָמְנָם אוֹתָם הַמַּרְגִּישִׁים•, וְנִמְשָׁכִים אַחַר הֲנָאוֹתֵיהֶם, אָמַר בָּהֶם הַסֵּפֶר הָאֲמִתִּי•, מְסַפֵּר דִּבְרֵיהֶם: "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי• אֵלֵךְ" וְכוּ' (דברים כט, יח), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁהוּא יִתְכַּוֵּן לְרַוּוֹת צְמָאוֹ, וְהוּא יוֹסִיף לְעַצְמוֹ צָמָא•. וְאָמְנָם אוֹתָם שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים•, הִרְבָּה שְׁלֹמֹה לְסַפֵּר עֲלֵיהֶם, אָמַר: "דֶּרֶךְ אֱוִיל• יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם" (משלי יב, טו), רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲצַת הֶחָכָם, שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ הַדֶּרֶך אֲשֶׁר הוּא יָשָׁר בֶּאֱמֶת, לֹא אֲשֶׁר יַחְשְׁבֵהוּ הוּא יָשָׁר. וְאָמַר: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ•, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (שם יד, יב). וְאָמַר בְּחוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, בִּהְיוֹתָם בִּלְתִּי יוֹדְעִים מַה יַּזִּיקֵם וּמַה יּוֹעִילֵם: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה, לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (שם ד, יט).
אָמְנָם מְלֶאכֶת רְפוּאַת הַנְּפָשׁוֹת - הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁאֲסַפֵּר בְּזֶה הַפֶּרֶק הָרְבִיעִי.

___________________________________

יְדַמּוּ לְהֶפְסֵד הַרְגָּשָׁתָם – יחשבו בדמיונם מחמת הרגשתם הלקויה. וִיצַיְּרוּ – ידמיינו. הַנָּאוֹת – הראוי. הָעֲפוּצִים – המרים. לַהַפְלָגוֹת – להגזמה ונטייה קיצונית. הַדְּבָרִים הַמְּאוּסִים – בעיני החולה, אך הם מבריאים את הגוף. אוֹתָם הַמַּרְגִּישִׁים – המודעים לחטאיהם. הַסֵּפֶר הָאֲמִתִּי – התורה הקדושה. שְׁרִרוּת לִבִּי - עקשנותי. יוֹסִיף לְעַצְמוֹ צָמָא – לא ימלא את סיפוקו. שֶׁאֵינָם מַרְגִּישִׁים – אינם מודעים לחטאיהם. אֱוִיל – חוטא. יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ – הנדמית בטעות לאדם כישרה.

ביאורים
מהי מהותה של הנפש? שאלה זו העסיקה פסיכולוגים רבים במהלך הדורות. אין זו שאלה תיאורטית, שהרי ברגע שנדע מהי מהותה של הנפש נדע מתי הנפש בריאה ומתי היא חולה וצריכה טיפול. אין לכך הסכמה ברורה בין הפסיכולוגים. לכן המציאות בפועל מגלה שהפסיכולוגים מטפלים בנפש ובעיותיה לאור נורמות חברתיות. מה שסוטה מהנורמה הוא סטייה שצריכה טיפול. אדם נורמטיבי, שפועל ומצליח ואין לו שום בעיה נפשית שנראית בעיני החברה כסטייה – לא צריך טיפול פסיכולוגי. הוא יכול להיות אדם בעל גאווה גדולה אך לא נחשב כבעל בעיה שהפסיכולוגים יצטרכו לטפל בה. הסיבה לכך היא שהם מנתחים את הנפש לפי מה שנגלה לעיניהם.
הרמב"ם מגלה לנו שחכמי ישראל יודעים מהי מהותה של הנפש ומהם תכונותיה הבסיסיות. יוצר האדם לימד אותנו מהפסוק "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר..." [קהלת ז, כט] שנפש האדם היא ישרה וטהורה . ממילא כל סטייה מהישרות הזאת, כל מידה שהיא נגד היושר והטוב, היא מחלה שצריך לטפל בה. בריאות הנפש היא כשהאדם ישר ועושה טוב. וממילא אדם בעל גאווה הוא אדם חולה שזקוק לטיפול נפשי.
מי יכול לעזור לאדם לרפא את נפשו? החכמים. דווקא חכמי ישראל שספונים במעמקי התורה הם אלו שיודעים על מחלותיה של הנפש ויודעים בדיוק את הדרך לריפוי. רק מי שהקיף את מרחבי התורה, שהיא השרטוט האלוהי של ריבונו של עולם המתווה את היסודות של העולם ושל האדם, יכול לזהות את המחלה ואת הדרך לריפויה. אגב, זו הסיבה לכך שדווקא הרמב"ם שכתב את הי"ד החזקה והקיף את התורה כולה, יכול היה לכתוב חיבור מקיף על נפש האדם. מרחבי התורה גילו לעיניו את מהותה של הנפש האנושית ואת הדרכים לפיתוחה.
הרחבות
מהי בריאות הנפש?
לַנֶּפֶשׁ בְּרִיאוּת וָחֹלִי. הרמב"ם מדגיש שבריאות הנפש אינה נמדדת רק במעשים טובים, אלא קודם כל במידות טובות. התורה דורשת שהאדם יהיה טוב , ולא רק יעשה טוב . שיזדהה עם הטוב ויחפוץ בו ולא יסתפק בביצוע מטלות (להרחבה: הקדמה ל'חובות הלבבות'). מאידך, מדות טובות שלא באות לידי ביטוי במעשים, מעידות על חולשתן. נפש בריאה כוללת תיקון פנימי וחיצוני.
אי אפשר לעשות רע בלי לחשוב שהוא טוב?
חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת... יִדָּמֶה לָהֶם בְּמַה שֶּׁהֵן רָעוֹת שֶׁהֵן טוֹבוֹת. גם 'חולה נפש' מרגיש צורך להצדיק את התנהגותו. קשה למצוא אדם שיצהיר בגלוי שאיננו ערכי. לרוב, הוא ינסה להסביר לעצמו או לאחרים כיצד אורח חייו נחשב מוסרי למרות שאיננו נראה ככזה. "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" [קהלת, ז כט].
השיפוט המוסרי של האדם לעתים משקף את האישיות שלו. האדם מסוגל להורות היתר הלכתי כדי לתת כיסוי לחולשה רוחנית – "כל קולא צריכה בדיקה, כי אע"פ שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו" [ מסילת ישרים ו]. היות ונפש האדם אחת, ישנה השפעה הדדית בין חלקיה. הכוח השכלי עלול להיות משוחד על ידי הכוח המתעורר.
איך חולה נפש יכול למות?
שֶׁהוּא יָמוּת בְּלִי סָפֵק . "צדיקים במיתתם קרויים חיים, רשעים בחייהם קרויים מתים" [ברכות יח.]. לחיי האדם יש ייעוד שבלעדיו הם מאבדים משמעות. החיים באמת אינם נמדדים על פי יכולת גופנית, אלא על פי תנועה רוחנית.

שאלות לדיון
האם החברה אחראית לסייע לאדם שגרם לעצמו חולי גופני או נפשי (עישון, אוכל לא בריא, התנהגות מידתית לא ראויה)? כמה משאבים יש להפנות לטיפול בחולי הגוף וכמה בחולי הנפש?