פרק ד'

הַפֶּרֶק הָרְבִיעִי
בִּרְפוּאַת חֳלָיֵי הַנֶּפֶשׁ
דרך הזהב
הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת•, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם רָע, הָאֶחָד מֵהֶם יִתּוּר, וְהָאַחֵר חִסּוּר. וְהַמַּעֲלוֹת•, הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים•, מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת רָעוֹת, הָאַחַת מֵהֶן יְתֵרָה וְהָאַחֶרֶת חֲסֵרָה. וּמִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. מְשַׁל זֶה: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה. וְהַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹב, וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת הִיא מַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. אָמְנָם רֹב הַתַּאֲוָה הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רָע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיְּבוּ רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַיְתֵרָה, וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָּשָׁה, וְהִיא הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה, שְׁתֵּיהֶן פְּחִיתֻיּוֹת• מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הָעַיִן הַיָּפָה•, מְמֻצַּעַת בֵּין הַקַּמְּצָנוּת וְהַבִּזְבּוּז. וְהַגְּבוּרָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת• וְרֹך הַלֵּבָב•. וְהַבְּדִיחוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַהוֹלֵלוּת וְהַקֵּהוּת•. וְהָעֲנָוָה, מְמֻצַּעַת בֵּין הַגַּאֲוָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ. וְהַנְּדִיבוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַפַּזְּרָנוּת וְהַכִּילוּת•. וְהַהִסְתַּפְּקוּת•, מְמֻצַּעַת בֵּין אַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהָעַצְלוּת. וְהַסַּבְלָנוּת, מְמֻצַּעַת בֵּין הַכַּעַס וְהֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן•. וּבֹשֶׁת פָּנִים, מְמֻצַּעַת בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְּשָׁנוּת•. וְכֵן שְׁאָר הַמִּדּוֹת. וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְשֵׁמוֹת מֻנָּחִים• לָהֶן דַּוְקָא, אִם יִהְיוּ הָעִנְיָנִים מֻשָּׂגִים וּמוּבָנִים. סכנת הקצוות
וּפְעָמִים יִטְעוּ בְּנֵי אָדָם בְּאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת, וְיַחְשְׁבוּ אֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת טוֹב, וּמַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ. פְּעָמִים יַחְשְׁבוּ הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת מַעֲלָה, וְיִקְרְאוּ הַמּוֹסְרִים עַצְמָם לַסַּכָּנוֹת: גִּבּוֹרִים, וּכְשֶׁיִּרְאוּ מִי שֶׁהוּא בְּתַכְלִית הַהִסְתַּכְּנוּת וְשִׂימַת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, וּמַפִּיל עַצְמוֹ לְמִיתָה בְּכַוָּנָה, וּפְעָמִים שֶׁיִּנָּצֵל בְּמִקְרֶה - יְשַׁבְּחוּהוּ בָּזֶה, וְיֹאמְרוּ: זֶה גִּבּוֹר. וּפְעָמִים יַחְשְׁבוּ הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן טוֹב, וְיֹאמְרוּ עַל נֶעְדַּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן - סַבְלָן, וְעַל הֶעָצֵל - מִסְתַּפֵּק בְּחֶלְקוֹ, וְעַל נֶעְדָּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאוֹת לָעֳבִי טִבְעוֹ - נִזְהָר. וְעַל זֶה הָאֹפֶן מִן הַטָּעוּת יַחְשְׁבוּ גַּם כֵּן הַבִּזְבּוּז וְהַפַּזְּרָנוּת מִן הַפְּעֻלּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת. וְזֶה כֻּלּוֹ טָעוּת, וְאָמְנָם יְשֻׁבַּח בֶּאֱמֶת הַמִּצּוּעַ, וְאֵלָיו רָאוּי לָאָדָם לְכַוֵּן, וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן תָּמִיד אֶל זֶה הַמִּצּוּעַ•.

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

add_alert

24 - פרק ג'

25 - פרק ד'

26 - פרק ד' חלק ב

טען עוד

___________________________________

הַשָּׁווֹת – המאוזנות. הַמַּעֲלוֹת – המידות הטובות. קִנְיָנִים – קניינים נפשיים. פְּחִיתֻיּוֹת – חסרונות. עַיִן הַיָּפָה – רוחב לב (במידה לא מופרזת). הַמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת – הסתכנות יתרה. רֹך הַלֵּבָב – פחדנות. הַקֵּהוּת – עצבות, כבדות. הַכִּילוּת – קמצנות. הַהִסְתַּפְּקוּת – המשתדל ושמח בחלקו. הֶעְדֵּר הַרְגָּשַׁת הַבִּזָּיוֹן – אדישות. הַבַּיְּשָׁנוּת – ביישנות יתירה. לְשֵׁמוֹת מֻנָּחִים – לכינוי מוגדר. הַמִּצּוּעַ – המידה הממוצעת והמאוזנת.


ביאורים
מהי פעולה טובה? מה מגדיר דבר בתור דבר 'טוב'? הרמב"ם נותן לנו פירוש מפתיע: דבר טוב הוא דבר מאוזן. פעולה טובה או מידה טובה היא מידה שממוצעת בין שני קצוות.
למה הרמב"ם הגדיר זאת כך? בסוף כל יום בבריאת העולם ראה הקב"ה את אשר עשה ואמר "כי טוב", המציאות יכולה להתקיים ויש בה מערכות חיים המאזנות זו את זו. לעומת זאת, מציאות שהיא רעה זו מציאות שאין לה איזונים ולכן אין לה קיום לאורך זמן. המילה 'רע' היא מלשון 'רעוע', אינו יציב, נוטה ליפול. כך גם אדם שעושה רע אינו מתחבר לקב"ה, נשמתו אינה נקשרת לצרור החיים והוא אובד מן העולם.
האדם מורכב מכוחות שונים המתרוצצים בקרבו: חומר ורוח, רגש ושכל. היכולת של האדם להמשיך ולהתקיים ולא ליפול לחולי או למצב רוח שפל הוא כאשר כל כוח מקבל את המינון הנכון. כאשר ישנה סטייה או הליכה קיצונית רק עם כוח אחד – שאר הכוחות נזנחים ואינם ממלאים את תפקידם. הגוף נפגע ותפקודו נחלש. לכן מידה טובה היא מידה מאוזנת. לאחר שהבנו שנפש האדם היא אחת וממנה נובעים כל הכוחות וכל המידות, אנו יכולים להבין שיש בנפש מידות שונות שצריכות לבוא לידי ביטוי. מהותה של הנפש תתגלה כאשר כל כוח ימצא את הביטוי המיוחד לו במערכת הכללית. הדבר דומה לתזמורת. כל כלי צריך להופיע במקום מסוים ורק אז מתקבלת יצירה מוזיקלית. אם כלי אחד יחרוג מתפקידו הוא יאפיל על שאר הכלים והיצירה תישמע חד-גונית ומשעממת. רק מיקום מדויק של כל כלי נותן לנו מוזיקה איכותית. בשביל זה צריך מנצח גדול, וזה האדם בעצמו.

הרחבות
מה זה "מדות טובות"?
הַפְּעֻלּוֹת אֲשֶׁר הֵן טוֹבוֹת, הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַשָּׁווֹת, הַמְמֻצָּעוֹת בֵּין שְׁנֵי קְצָווֹת. המונחים 'מידות טובות' ו'מידות רעות' לא מתארים שתי רשימות של דפוסי התנהגות. 'מידה' כשמה כן היא: כמות, מינון. מידות טובות = מינון מדויק של כוחות הנפש, ואילו מידות רעות = הפרת האיזון של כוחות הנפש.
למה חייבים ללכת בדרך האמצע בכל דבר?
וְאָמְנָם יְשֻׁבַּח בֶּאֱמֶת הַמִּצּוּעַ, וְאֵלָיו רָאוּי לָאָדָם לְכַוֵּן. הרעיון שעומד ביסוד הדרכת הרמב"ם הוא שאין שום כוח חיים שנברא לבטלה. לכל נטייה יש תפקיד חיובי בנקודה מסוימת על ציר הנפש. זוהי משמעות נוספת להכרזה של הרמב"ם ש"נפש האדם אחת" שלא סובלת שלילה של חלקים ממנה. האתגר בעבודת ה' איננו 'חיסול האויב' ו'שבירת המדות', אלא ניהול מאוזן שיוצר התאמה והרמוניה בין כל הפרטים.
רעיון זה מבואר היטב בדבריו של ריה"ל בספר הכוזרי: "התורה האלוהית לא העבידתנו בסיגופים, כי אם למדתנו את המדה הנכונה בצוותה עלינו לתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק " [כוזרי ב, נ]. "החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר 'ומושל ברוחו מלוכד עיר' [משלי טז, לב]. והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם" [כוזרי ג, ה].

שאלות לדיון
כיצד יכול האדם לברר לעצמו האם הוא עצלן או מסתפק בחלקו?
חייל שמתנדב לצאת למשימה מסוכנת מאוד – האם הוא מוסר עצמו לסכנה או שהוא גיבור? האם מידותיו מתוקנות?