בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא קמא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

הקדמה למסכת ב"ק

מקור האיסור להזיק

האם יש איסור להזיק או שהתורה רק חייבה לשלם על הנזק? באיזה איסור עובר המזיק? הראשונים והאחרונים חיפשו מקורות שונים לכך.

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשפ"א
9 דק' קריאה
איסור מהתורה או רק חיוב תשלום?
נאמר בתורה (ויקרא כד, כא) "מכה בהמה ישלמנה" ומכאן שהמזיק חייב בתשלומין, אמנם יש לדון האם יש איסור מהתורה להזיק, ונפקא מינה אם מותר להזיק כשבכוונתו לשלם לחברו את ההפסד הנגרם לו. הקהלות יעקב (ב"ק סי' א) מביא שני מקורות לכך שודאי יש איסור להזיק. המקור הראשון מקידושין מב ע"ב. שם נאמר שהשולח את הבעירה ביד פיקח חייב הפיקח לשלם ולא אומרים שלוחו של אדם כמותו משום שאין שליח לדבר עבירה. משמע שלהזיק זו עבירה. והמקור השני מב"ב כב ע"ב ששם אומרת הגמרא שאפילו בגרמא אסור להזיק. ומוכיח שהדין כן אף במקרה שרוצה לשלם מהמשנה בבבא קמא קיד ע"א שאדם שנכנס נחילו לשדה חברו אסור לו לקוץ את האילן אפילו על מנת לשלם לו הפסדו, ואף ר' ישמעאל בן ריב"ב מתיר רק משום תקנת יהושע בן נון, אך מעיקר הדין מודה שאסור.
אולם הקהלות יעקב כותב שיתכן לומר כלפי מקורות אלו שהאיסור רק מדרבנן, שהרי המשנה למלך (רוצח ב, ב) הוכיח שגם בעבירה מדרבנן אומרים אין שליח לדבר עבירה בעבירה. הוא הביא את ספיקו של המהרימ"ט בכך והוכיח שודאי אומרים כמוכח מרש"י בבבא קמא (נג ע"א ד"ה נפל) ששכיר הכורה בור ברשות הרבים ונפלה בהמה לתוכו השכיר חייב ולא משלחו הואיל ואין שליח לדבר עבירה. המשנה למלך סבר שהמזיק את רשות הרבים זהו איסור רק מדרבנן ואם כן מוכח שאומרים גם בדרבנן. אם כן, עדיין יש לדון אם גם מהתורה יש איסור.

המבי"ט (קרית ספר הל' נזקי ממון פ' ה) כותב במפורש שהאיסור להזיק על מנת לשלם הוא רק מדרבנן.


הטור (תחילת סי' שעח) כותב בתחילת הלכות נזיקין: "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו", ומהדימוי לגזילה משמע במפורש שהבין שיש איסור מהתורה. הפרישה שואל מדוע הטור למד את איסור ההיזק מאיסור גזילה ולא מדיני נזיקין עצמם, כלומר, מעצם העובדה שהתורה חייבה ממון משמע שהדבר אסור, ועונה שנזקק לגזילה כדי ללמוד שאסור אף במקרה שמזיק על מנת לשלם, ולגבי גזל מפורש שאף באופן זה אסור. יש להבין שאלתו, כיצד ניתן ללמוד איסור מהחיוב לשלם, ואולי כוונתו שמכך שהתורה חייבה לשלם נמצא שאם יזיק ולא ישלם עובר איסור שהרי אינו מקיים את ציווי התורה לשלם, ועל כך עונה שזקוקים ללימוד מגזל למקרה שמזיק ומשלם. אמנם בהמשך יובאו דברי הגר"ח מבריסק הסובר שאכן מעצם החיוב לשמור על הבהמה ולשלם אם הזיקה ניתן ללמוד שיש גם איסור וחיוב כלפי שמיא.
כדברי הטור מדוייק גם מלשון רש"י בגיטין (נג ע"ב ד"ה מטמא ומדמע) שכתב לגבי המזיק נזק שאינו ניכר שיש בכך איסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא הואיל ולאו שמיה היזק, ואם כן גם מדבריו מפורש שבנזק הניכר יש איסור מהתורה.
וכן מוכח גם מהרשב"א במסכתנו (ב ע"ב ד"ה אבל במחוברת). מובאת שם ברייתא: "תנו רבנן: כי יגח - אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו', ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח". ומבארת הגמרא שנזקקו שני הפסוקים כדי שלא נאמר שדווקא בקרן שאינה מחוברת יש דין תמות בתחילה אך בקרן מחוברת נחשבת מועדת כבר מתחילה. הרשב"א מקשה שהיה לגמרא לומר להפך, שלולא הלימוד המיוחד היינו מדייקים שדווקא באינה מחוברת נעשית מועדת לאחר שלוש פעמים אך בקרן מחוברת לעולם נשארת בתמותה, שהרי בספק מקלים על הנתבע ואומרים שהמוציא מחברו עליו הראיה. ועונה בתירוצו הראשון שבנזיקין יש להחמיר בספיקות כבאיסורים. מוכח מכך שסבר שיש איסור להזיק ושהאיסור הוא מדאורייתא.
אמנם תשובת הרשב"א אינה מובנת, שהרי בכל הספיקות בדיני נזיקין תמיד פוסקים לקולא ולא אומרים שהספק מוגדר כספק איסורי, וכן מצאנו באופן כללי יותר לגבי כל דיני ממונות שפוסקים לקולא לנתבע ולא אומרים שיש בכך ספק איסור של גזל. החתם סופר (בשו"ת יו"ד סי' רמא) עומד על דברי הרשב"א ומחדש שבשונה משאר דיני ממונות שהדין האיסורי נולד כתוצאה מהדין הממוני, בנזיקין כל החיוב הממוני נולד רק כדי להיות גדר למצוות עשה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ולמצוות לא תעשה "לא תעמוד על דם רעך", כלומר, "שיער הקב"ה בחכמתו שאם יתחייב התם כך והמועד כך ובור כך וכו' בזה נגדר הדבר וכל אחד יישמר בנזקיו". לכן בנזיקין בכל מקרה שאנו מסופקים בכוונת הפסוק זהו ספק איסור ויש להחמיר, אמנם כל ספק שנולד אחר כך כיצד היה המעשה או אם הלכה כפלוני או כפלוני, שוב מוגדר כספק ממוני והולכים לקולא לנתבע 1 .
דברי החתם סופר לכאורה מחודשים מאוד, שהרי בפשטות מסתבר שעיקר הסיבה שמחייבים אדם לשלם היא שגרם נזק לחברו ולכן עליו להשלים חסרונו, וכן נראה שדברי החתם סופר יכולים להתיישב רק עם שיטת התוס' (כז ע"ב ד"ה ושמואל) לגבי אדם מועד לעולם, שבאונס אף אדם פטור, אולם לשיטת הרמב"ן (ב"מ פב ע"ב ד"ה ומצאתי בתוס') שחייב אפילו בנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה כאותה של אליהו, מוכח שיסוד החיוב בממונות אינו קשור לאיסור, שהרי אונס פוטר מאיסורים, אלא שעל אדם מוטלת אחריות להשלים את חסרונות חברו שנגרמו על ידו אף אם אינו מוגדר כאשם בדבר.
ואולי כוונת החתם סופר שודאי יש טעם לחייבו מצד השלמת חסרון חברו, אך מעבר לכך יש טעם נוסף, שיישמר מלהזיק, ומטעם זה יש להגדיר זאת כספק איסור, אך לא משמע כך מלשונו ולא מכל מהלך דבריו, שהרי החתם סופר דן בתשובה זו מדוע לא מחייבים בכל ספק ממוני מטעם ספק איסורא לחומרא, כגון בספק אם פרע חוב מצד המצווה לפרוע חוב ובספק ריבית מצד איסור ריבית, ועונה שלאחר מותו עתידים בניו לרשת אותו, והם ודאי לא עברו איסור ואין לחייבם מצד ספק איסורא ואילו מצד הספק הממוני יש להשאיר בידם, ואם כן אם נכוף אביהם לשלם נמצא שאנו מפקיעים מהם ממונם שלא כדין. ומבאר שבכל זאת בנזיקין לגבי קרן מחוברת דנים זאת כספק איסור ומחייבים את אביהם לשלם משום שעיקר החיוב הממוני הוא גדר לחיוב האיסורי. ולכאורה קשה, הרי גם בריבית יש צד איסורי וכיצד אפשר להתירו בספק, ונראה ביאור דבריו, שבפריעת חוב יש גם שאלה ממונית של מי הכסף וגם שאלה איסורית אם קיים מצוות הפריעה וכן בריבית יש שאלה ממונית אם ברשותו כסף שלקח מחברו שלא כדין ואם כן הכסף שייך לחברו ויש שאלה איסורית אם עבר על איסור ריבית. לכן אי אפשר לחייבו מצד האיסור, הואיל ונפקיע הכסף מבניו שלהם ודאי אין צד איסורי. לעומת זאת בנזיקין, אין כלל שאלה ממונית, כי הממון ודאי שייך לבעליו ומצד דיני ממונות אף שהזיק וגרם לחסרון חברו לא מוטל עליו לשלמו, אלא שבכל זאת כדי למנוע ממנו להגיע לידי איסור נזק ושפיכות דמים מחייבים אותו לשלם. אם כן, אנו דנים כאן רק בשאלה איסורית, ולכן אף שנגרום לבניו להפסיד ממון אין בכך בעיה, שהרי גם את אביהם אנו מפסידים ממון בגלל הצד האיסורי המחייב זאת. ומכל מקום יש ליישב שאינו חייב לשלם משום עונש על איסורו אלא זהו גדר כדי שלא יבוא לידי איסור, ואם כן יש סברא להרחיב הגדר אף למקום שלא פשע, כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה.
הברכת שמואל (סי' ב) בשם רבו הגר"ח מבריסק חילק גם הוא בין ספק בהבנת הפסוק שבו יש ללכת בנזיקין לחומרא וחייב לשלם – כיוון שהפרשייה של "ולא ישמרנו" נאמרה גם לעניין איסור ולא רק לעניין תשלום – לבין ספק בגמרא שבו רק לכתחילה יש להחמיר ולהימנע מלהזיק בגלל הצד האיסורי, אך בדיעבד שכבר הזיק והשאלה כעת היא רק ממונית, אם חייב לשלם, הולכים לקולא לנתבע כבכל דיני ממונות ופטור. את חילוקו ייסד על פי דברי התוס' בדף ג ע"א (ד"ה דומיא) שמקישים לחומרא אף בדיני ממונות משום שמידה היא בתורה. יש לבאר דבריו שכשהתורה עצמה לא פירטה וכתבה דבריה באופן המותיר לפנינו ספק, כוונת התורה הייתה שנחמיר, אך כשהתורה פירשה דבריה אלא שאנו מסופקים בדין מסויים יש ללכת לקולא.

מהו מקור האיסור?
הואיל וראינו בדעת כמה ראשונים, וביניהם רש"י, הרשב"א והטור, שיש איסור מהתורה להזיק, יש לברר מהו המקור לאיסור זה. הראשונים והאחרונים הביאו מצוות שונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, בתורם אחר מקור לאיסור.
היד רמ"ה (ב"ב כו ע"א ד"ה אלא מסתברא) כותב שאסור לגרום היזק לאנשים, אם משום "לפני עיוור לא תתן מכשול" ואם משום "ואהבת לרעך כמוך" 2 .
לאור זאת יש לשוב ולעיין בשיטת המבי"ט, וכי לדעתו המזיק אינו עובר על "ואהבת לרעך כמוך"?! ויש לומר שיש מקרים בהם לא קיימת מצווה זו כגון שחש בכאבים ומזדרז לנסוע לרופא ועל ידי שיזיק את חברו ויקצר את הדרך דרך גינתו יינצל מצער הגוף, ולפי זה על פי רוב אכן יעבור על "ואהבת" אך אי אפשר להגדיר שהאיסור של מזיק הוא משום מצווה זו. ויתכן ליישב באופן אחר ולומר שמצווה זו היא עיקרון כללי ולא חיוב מוגדר ומפורט על מצבים פרטיים מסויימים, כמו הציווי "ועשית הישר והטוב" שהוא עיקרון כללי ובאו חז"ל וחייבו מכוחו באופן מפורט ומחייב את דינא דבר מצרא, וכוונת המבי"ט שאין חיוב מוגדר מהתורה, ויש לעיין אם יש מכך נפקא מינה למעשה 3 . לפי שתי הדרכים יתכן שכלל אין מחלוקת בין היד רמ"ה למבי"ט.
רבנו יונה בפירושו לאבות (א, א ד"ה משה [השני]) שכל הנזיקין בכלל הלאו של "לא תגזול", ונראה שבדרך זו צעד גם הטור שהובא לעיל. הטור , כפי שהובא למעלה, כתב שכשם שאסור לגזול כך אסור להזיק, ומדברי הפרישה משמע שהטור לא השווה רק לעניין התוצאה ההלכתית אלא הבין בטור שאיסור גזל הוא המקור לאיסור להזיק, ולפי זה הטור הלך בדרכו של רבנו יונה.
הרא"ש בתשובה (כלל קח אות י) כתב לגבי נזקי שכנים, שאדם צריך להרחיק שימושיו הגורמים היזק מנטיעותיו של חברו ומנירו "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו", ובקהלות יעקב (בהערה) ציין שהרא"ש כתב ביחס לנזקי שכנים שזהו המקור, ומשמע קצת שהבין בשיטתו שזהו המקור לעצם האיסור להזיק. אמנם מתיישב יותר על הלב לומר שאין זו כוונת הרא"ש, שכן יש לתמוה, וכי אין להזיק רק משום שדרכיה דרכי נעם?! הרי היזק זו פעולה פוגענית ושלילית מאוד ולא רק "יציאה מדרכי נעם"?! אלא נראה שכתב זאת דווקא לגבי נזקי שכנים, ששם בכל אופן אחד מהם ייפגע בכך שייאלץ להימנע מהשתמשות מסויימת בחלקו ורק צריך להכריע איזה מהם ימנע, אם המשתמש בתשמיש שיוצר את הפגיעה או חברו המשתמש בתשמיש פגיע, ואכן ר' יוסי מכריע שבדרך כלל על הניזק להרחיק עצמו, אך חכמים סוברים שעל המזיק להרחיק עצמו, ובטעמם כותב הרא"ש "דרכיה דרכי נעם", כלומר שמשום דרכי נעם מסתבר שעל המזיק להפסיד את יכולת השימוש ולהרחיק היזקו. יתכן שגם הקהלות יעקב הסתפק שמא זוהי כוונת הרא"ש ולכן אף שהזכיר דבריו ביחס לאיסור להזיק טרח לציין שהרא"ש כתב זאת ביחס לנזקי שכנים, כדי לסייג שיתכן שאין ללמוד מהרא"ש לעניין עצם האיסור להזיק.
באחרונים מצאנו מקורות נוספים. החתם סופר , כפי שהובא למעלה, כתב שהחיוב הממוני הוא גדר למצוות עשה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ולמצוות לא תעשה "לא תעמוד על דם רעך". לכאורה פסוקים אלו עוסקים רק בפגיעה בחיי חברו וצריך עיון כיצד ניתן ללמוד מכאן על הזקת ממון, ונראה שהבין שכל דיני נזיקין הן מחשש שהדבר יתגלגל ויבוא גם לשפיכות דמים, ואולי הבין כ רמב"ם שבמצוות "לא תעמוד על דם רעך" כלול גם איסור להזיקו, כפי שכתב בספר המצוות (מצוות לא תעשה רצז): "ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה "לא תעמוד על דם רעך". וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת", אולם יש להעיר שהחתם סופר ציין גם לפסוק "ונשמרתם" שודאי עוסק רק בדיני נפשות.
הברכת שמואל בשם הגר"ח מבריסק כתב שהאיסור נלמד מהפסוק "ולא ישמרנו", ומבאר שאין כאן רק חיוב ממון אלא גם חיוב כלפי שמיא, ומביא ראיה לכך שיש גם איסור ועונש כלפי שמיא מהדין שכאשר שור נגח אדם והרגו חייבים בעלי השור כופר כדי לכפר על עצמם.
המנחת אשר (פרשת אמור סי' נב) הוכיח מכמה מקורות כדברי רבנו יונה שהאיסור כלול באיסור גזל, משום שעיקר איסור גזל הוא בכך שמחסר את חברו ולא בכך שלוקח לעצמו, אלא שלגבי נזקי ממון כותב שאי אפשר לומר כך, שהרי שם לא גזל בידו ולא בכוחו ואפילו לא בגרמא, ולכן בנזקי ממון צריך לומר כדברי הברכת שמואל שהחיוב נלמד מ"ולא ישמרנו" שגילתה התורה שיש חיוב על האדם לשמור על ממונו שלא יזיק, ורק בגלל שיש עליו חיוב לשמור ניתן לחייבו אם הזיק. אחד מהמקורות שמביא, להוכיח שנזק כלול בגזל ושיסוד איסור גזל הוא בכך שמחסר את חברו, הוא מרש"י בב"מ (סא ע"א), שהגמרא שם שואלת מדוע צריך לאו גם בגזל וגם בריבית וגם באונאה, ומסביר רש"י "שבכולן יש חיסרון שמחסר ממון חברו".
הקהלות יעקב (ב"ק סי' א) סובר שמקור האיסור הוא ממצוות השבת אבידה, שנאמר "לא תוכל להתעלם", ואם כן כל שכן שאסור להזיק, ומדובר אפילו במקרה שמתכוון לשלם ולא ייגרם הפסד כספי לניזק, שהרי כך הדין בהשבת אבידה, כפי שהוכיחו התוס' (ב"מ לא ע"ב ד"ה אם) שחייב לטרוח ולהשיב אפילו אם הדבר כרוך בהוצאות כשווי האבידה (ולא יותר ממנה), ואף שהמאבד יצטרך לשלם לו על כך ונמצא שלא הרוויח ממון מטירחתו של המוצא, מכל מקום נח למאבד לקבל את חפצו כדי שלא יצטרך לטרוח ולחפש לקנות חפץ כזה מחדש.
בדומה לדברי הקהלות יעקב, ניתן למצוא מקור לפי שיטת הרמב"ם מהאיסור "לא תעמוד על דם רעך", שכמובא למעלה, סובר הרמב"ם שנכלל בכך גם האיסור מלכבוש עדות ובכך לגרום הפסד ממוני לחברו, ואם כן כל שכן שאסור להזיקו.




^ 1.ראש הישיבה שליט"א ביאר כוונתו שבספק בכוונת הפסוק שורש הספק הוא אם צריך לשמור ובכך ספק איסורא לחומרא, אולם בספק כגון שור שנגח את הפרה הספק הוא אם שור זה נגח וזהו ספק ממוני (שיעור כללי, תש"פ).
^ 2.הוא בא להסביר שם מדוע הגמרא לא תירצה לחלק בין מלאכת זורה בשבת שחייב למרות שזו גרמא לבין ליבתו הרוח בנזיקין שפטור, שבשבת הוא עוסק בגופו של איסור מה שאין כן בנזיקין שגוף האיסור הוא החפץ הניזוק, וביאר שגם בנזיקין הואיל ומייצר את הדבר המזיק נחשב לעוסק בגוף האיסור הואיל ועובר על "לפני עיוור" או על "ואהבת לרעך". לפי זה יש מקום לומר שגם לדעתו יש איסור עצמי להזיק ולא רק מטעם "ואהבת", אלא שכדי לנמק שנחשב עוסק בגוף האיסור נזקק להרחבה של "ואהבת".
^ 3.ושמא משום כך לא ינהג כאן הכלל של ספק דאורייתא לחומרא, ולפיכך המבי"ט לא רצה לנקוט במצווה זו כמקור האיסור. אולם זהו חידוש גדול, ועיין בספר "ויען דוד" לרב חיים יוסף דוד וייס (אב"ד באנטוורפן) שכתב להפך, שאפילו לדעת הרמב"ם שהדין שספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן יש לומר שבמצוות שבין אדם לחברו שהם מטעם ואהבת לרעך כמוך ספק לחומרא מדאורייתא, כי בכלל אהבת ישראל שלא יגיע לחברו אפילו ספק נזק.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il