בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא קמא
לחץ להקדשת שיעור זה
ב"ק ה ע"א – ו ע"ב

משמעות ארבע האבות לאחר הצד השווה

undefined

הרב יאיר וסרטיל

חשוון תשפ"א
13 דק' קריאה
הצגת הסוגיא
בדף ה ע"א מבארת הגמרא את דברי המשנה "לא הרי וכו'", שנצרכו להיכתב כמה אבות משום שלא ניתן ללמוד מאחד לשני, הואיל ולכל אב יש צד חמור שיתכן ובגללו חייבה התורה, ולמסקנה אומר רבא שמשור בצירוף כל אחד מהאבות האחרים ניתן ללמוד את הנותרים מלבד קרן, והתורה נזקקה לכתוב את כולם משום שלכל אב יש הלכות מיוחדות "קרן - לחלק בין תמה למועדת; שן ורגל - לפוטרן ברשות הרבים; בור - לפטור בו את הכלים, ולרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור - לפטור בו את האדם; אדם - לחייבו בארבעה דברים; אש - לפטור בו את הטמון, ולרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש, לאתויי מאי? לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו".

הגורם המחייב בכל אב – התכונות המיוחדות שבו או הצד השווה?
להלכה, שאנו מחייבים אף בנזקים שאינם שייכים לאב מסויים, משום הצד השווה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך, בפשטות אף הגורם המחייב בכל אחד מהאבות אינו הצד החמור שבו, כגון הנאת הבהמה בשן או דרכה לילך ולהזיק ברגל, אלא הצד השווה, שהרי ההגיון בלימוד הצד השווה הוא שאם מצאנו דין משותף בכמה מקרים, מסתבר שלא הגורם הפרטי המיוחד שבכל אחד מהמקרים גרם לו את הדין אלא הצד המשותף שקיים בכל המקרים.
לפיכך צריך להבין כיצד עדיין יש דינים ופטורים מיוחדים לכל אב, הרי הגורם המחייב משותף לכולם. לדוגמא, כיצד ניתן לפטור שן ורגל ברשות הרבים, הרי רואים שהטעם שדרכן להזיק ושמירתן עליך כוחו יפה לחייב גם ברשות הרבים כמו שמצאנו בבור, אש וקרן. וכן כיצד בבור פטורים על כלים ובאש על טמון, הרי בכח הטעם הנ"ל לחייב גם על כלים וגם על טמון, כפי שרואים בשאר האבות. לגבי שן ורגל ברשות הרבים, ניתן לומר שהצד השווה לא שייך במקרה זה, משום שאין שמירתן עליך, כלומר, רשות הרבים מיועדת להילוך בהמות, ולכן לא מוטל לשמור על הבהמות שלא יתנהלו שם כדרכן, בשונה מקרן שאינן מתנהלות כדרכן וכן מבור ואש שאין זה מקומם. אך לגבי פטור כלים וטמון אי אפשר לומר כך, שהרי בכל מקרה מוטל עליו לשמור שהאש לא תתפשט לשדה חברו ושלא יפול שום דבר לבורו. וצריך לומר שאף שסיבת החיוב שייכת בעיקרון מכל מקום יש סיבה מיוחדת לפטור.
ואכן הגרי"ז סולובייצ'יק (נזקי ממון סי' א) הלך בדרך זו, וכתב שלהלכה הגורם המחייב הוא הצד השווה, והתכונות המיוחדות לכל אב ואב שפורטו בגמרא (דף ג ועוד) משמעותיות רק לעניין הפטורים המיוחדים לכל אב – אלו גזירות כתוב שבאו לפטור אופנים מסויימים באבות מסויימים.
ר' נחום פרצוביץ (חידושי רבי נחום ב ע"ב ס"ק טו) חולק עליו ומדייק מלשון הגמרא 1 שמהצד השווה לומדים רק את המקרים שאינם יכולים להילמד מאב אחד לבדו, אולם בכל אחד מהאבות וכן בתולדות הדומות לאב אחד בלבד הגורם המחייב הוא התכונות המיוחדות שבאב זה. דבריו דרושים הבנה, שהרי אם יש יכולת ללמוד מהצד השווה נזקים שאינם תחת האבות, מוכח שהצד השווה הוא גורם שדי בו כדי לחייב, ואם כן מדוע מכוחו לא ניתן לחייב גם את האבות עצמם וזקוקים בכל אב לחייב רק מכח הצד המיוחד שבו? וצריך לומר, שלאחר שייחדה התורה ארבעה אבות אלו וכתבה אותם במפורש – ובפרט שלא היינו זקוקים לכולם אלא כדברי רבא בדף ה ע"ב היה אפשר להסתפק בבור ואחד נוסף – היא באה ללמד שאבות אלו יהיו חייבים רק מצד הגורם המיוחד שבהם. על פי דרך זו יש מקום להבין את דברי החזון איש, שיובאו בהמשך, שיתכן שאפשר לחייב תולדה של אב מסויים גם מצד אב אחר, אך הואיל והיא דומה בעיקר לאב הראשון היא תקבל את פטוריו ולא נחייב מטעם האב השני.
המשך דברי רבא "אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן!" מתפרשים לפי פשוטם לפי שיטת הגרי"ז, שהואיל ולא היינו זקוקים לארבעה אבות ובכל זאת נכתבו על כרחך שלא נכתבו כדי ללמדנו את עצם החיוב אלא הוא נלמד מהצד השווה (ולכך די בבור ובאב נוסף) ולא נתפרטו אלא כדי ללמדנו שבכל אב יש דינים ופטורים יחודיים. לעומת זאת לפי ר' נחום נראה שצריך לפרש "אלא להלכותיהם – בגלל הלכותיהם", כלומר, לא רק שהם נאמרו כדי ללמד את ההלכות המיוחדות אלא שמתוך כך, בגלל שלכל אחד יש דינים ופטורים יחודיים, הרי שיש כאן ארבע מערכות נפרדות של חיובים ולכן אי אפשר ללמוד אפילו את עצם החיוב מהצד השווה באופן כללי.
מסברא עדיין נותר הקושי, שהרי מתיישב על הלב לומר שהאבות שהתורה חידשה אינם כגזירות כתוב אלא רק מגלות לנו את הצדק, על מה נכון לדרוש מהאדם להיות אחראי ולהתחייב בהיזקיו ועל מה לא, ואם כן לכאורה אין סברא לומר כדברי ר' נחום שבתולדות ד' האבות מטעם הצד השווה היה ניתן לחייב אלא שהתורה גילתה שיש לחייב רק מכח האבות עצמם, כי אם התורה גילתה שהצדק הוא שיש יכולת לחייב בשמירה ובתשלום מכח הצד השווה של דרכו להזיק ושמירתו עליך מהי הסברא לא לחייב מטעם כך בתולדה של אחד האבות, וכן תמוהים דברי החזון איש שאף שניתן לחייב תולדה מסויימת מכח אב אחר מכל מקום תקבל את פטורי האב הראשון, ולכאורה צריך להידחק לדרכם ולומר שיש גם מימד של גזירת כתוב בחיובים אלו, ואכן זוהי לשון החזון איש "גזירת מלך היא". אולם יש להטעים על פי הנאמר לעיל, שהואיל ומצאנו דינים שונים בכל אב על כרחנו שאין בכח הצד השווה לחייב.

תולדותיהן כיוצא בהן
הגמרא בתחילת המסכת דנה אם תולדותיהן כיוצא בהן או לאו, ונחלקו הראשונים בהבנת הספק. רש"י (ב ע"ב ד"ה הכא) מפרש שהספק הוא אם גם על תולדות חייבים לשלם, ולעומתו הרי"ף מבין שפשוט שחייבים לשלם אלא הספק הוא אם גם בתולדות מועד משלם נזק שלם ותם חצי נזק. לא נדון כעת בשיטת רש"י אלא נתמקד בדברי הרי"ף ביחס לחקירתנו. דברי הרי"ף לכאורה תמוהים, מה הצד לומר שבתולדות שאר האבות חייב רק חצי נזק, הרי הטעם שחייב בתם בקרן חצי נזק הוא בגלל שאין דרכו להזיק אך בשן ורגל דרכו להזיק, ובפרט קשה בבור ואש ששם אין זו בהמה ולא שייך תמות ומועדות. ועוד יותר תמוה להיפך, מה הצד לומר שבתולדות קרן חייב נזק שלם.
הגרי"ז מבאר את שיטת הרי"ף על פי שיטתו, שהגורם המחייב בכל האבות הוא שדרכן להזיק ושמירתן עליך, ופירוט האבות בתורה נאמר רק לצורך הפטורים, ומסתפקת הגמרא אם הפטורים נוהגים רק באבות או גם בתולדות. אם הגורם המחייב בכל אב היה החומר המיוחד לו לא היה שייך להסתפק בכך, שהרי פשוט שלא ניתן לחייב בתולדה יותר מאביה, אך כעת שהחיוב בכל התולדות נלמד מהצד השווה, שוב יש לומר שהפטורים נאמרו רק לגבי האבות.
ר' נחום חולק וכותב שמדברי הרי"ף משמע שהספק אינו לגבי כל הפטורים, אלא רק לגבי דין חצי נזק ונזק שלם. ולגבי ספק זה דברי הגרי"ז אינם מיישבים כלל, שהרי הספק כאן הוא לא אם הפטור שבאב נוהג גם בתולדותיו אלא אם הפטור שבקרן ינהג אף בתולדות שאר האבות. לכן מבאר הוא את הבנת הרי"ף באופן שונה, ומסביר שודאי אין כוונת הרי"ף שיש לתת דין תמות בתולדות של אבות אחרים, אלא הספק הוא הואיל ותולדות גרועות יותר מאבותיהן שמא חייבים בהם רק חצי נזק כשם שמצאנו בתם אופן תשלום של חצי נזק (אך כאן הדין כך לא מטעם תמות), ובפרט מובן למ"ד שחצי נזק בתם קנס הוא, שהספק הוא שמא כל החיוב בתולדות הוא רק בתורת קנס ולכן יש לחייב בהן רק חצי נזק, כשם שבתם החיוב הוא רק מטעם קנס וחייב רק חצי נזק.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס מאב לאב
הגמרא בדף כב ע"א אומרת שכלב שקפץ בשינוי מהגג ושבר כלי חייב רק חצי נזק. התוס' שם מקשים מדוע לא מחייבים מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס שהרי פשע בכך שהשאיר שם כלב שיכול היה לרדת כדרכו ולשבור את הכלים, ומתרצים שמכיוון שאפילו פושע גמור בקרן חייב רק חצי נזק כך גם פשע ברגל וסופו הזיק בקרן חייב רק חצי נזק. אולם בתוס' רבנו פרץ ובהגהות אשר"י מתרצים שמחייבים בתחילתו בפשיעה וסופו באונס רק באב אחד, ואילו כשפשע באב אחד ובסופו הזיק באונס באב אחר פטור. ר' נחום מוכיח מכך, שראשונים אלו ודאי סברו שהגורם המחייב בכל אב הוא החומר שבאותו אב, שלא כדעת הגרי"ז, שכן לדעתו שלכל האבות יש מקור חיוב אחד אין סברא לחלק.

נזק שאפשר לחייבו מכל אב בפני עצמו
יש לדון מה יהיה הדין בנזק שאפשר לחייבו מצד שני אבות, כל אחד בפני עצמו, האם יקבל את הפטורים של שניהם, של אחד מהם או של אף אחד מהם. בהשקפה ראשונה נראה שלא יקבל את הפטורים, שהרי ניתן לחייב אותו גם מצד האב השני שבו אין את הפטורים.
אולם לכאורה יש לתלות דין זה במחלוקת בין הגרי"ז לר' נחום. לפי הבנת ר' נחום שלכל אב יש את גורם החיוב שלו, מסתבר שהפטורים של כל אב ואב נובעים מחולשה בגורם החיוב שלו, ואם כן כאשר ניתן ללומדו משני אבות, אף אם מצד חולשת אב אחד לא ניתן לחייבו מכל מקום יש כח לחייבו מצד האב השני. אולם לפי הגרי"ז שגורם החיוב משותף אלא שיש בכל אב סיבות לפטור, ודאי לא מדובר בחולשה בגורם המחייב שהרי אותו גורם משותף לכולם, אלא נראה לכאורה שיש סיבה חיובית לפטור, ואם כן אף כשניתן לחייבו מטעם אב אחר שאין בו את הפטור, מכל מקום יש סיבה חיובית לפוטרו מטעם אב זה.
אולם בדעת ר' נחום התלייה אינה הכרחית וגם לדעתו יש לומר שהפטורים הינם פטורים חיוביים שגזרה התורה שפטור בהם, ולכן למרות שיש ללמוד את עצם החיוב מהאבות באה גזירת הכתוב ופוטרת.
והנה החזון איש (ב"ק סי' יא ס"ק יד) כותב לגבי גמל שהולך עם משא של פשתן והפשתן נדלק והדליק את הבירה, שאף שלשליף שעל גבי בהמה יש דין אש משום שהבהמה נחשבת כרוח מצויה וככח אחר המעורב ומזיז את הפשתן, ולפי זה צריך לכאורה לחייב את בעל הגמל אף ברשות הרבים מדין אש, בכל זאת פטור, משום שלכאורה כל רגל ניתן היה לחייב מטעם אש אלא ש"גזירת מלך היא" שלא לחייב רגל משום אש ואם כן כך גם לגבי המשא שעל גבי הבהמה. ולכאורה יש לפשוט מדבריו את שאלתנו, שהרי משמע שיש לפטור במקרים אלו, אמנם נראה שאין מדבריו ראיה, וחידושו נוגע דווקא לרגל ואש הואיל ולכאורה כל רגל ניתן לחייב מטעם אש, כדבריו, ובכל זאת התורה חידשה בשן ורגל פטור ברשות הרבים, ואם כן על כרחנו שהתורה לא התכוונה לחייב מטעם אש.

נזק הנלמד משני אבות
המשנה מסיימת "הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך", ומבארת הגמרא בדף ו ע"א שהצד השווה נצרך ללמדנו תולדות שאינן יכולות להילמד מאב אחד לבדו, והאמוראים הביאו דוגמאות לכך: א. אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו לאחר שנחו. מצד אחד אינו כבור שאין כח אחר מעורב בו ומצד שני אינו כאש שדרכו לילך ולהזיק, אך נלמד משניהם. ב. בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. מצד אחד אינו דומה לבור שמעשיו גרמו לו ומצד שני אינו כשור שדרכו לילך ולהזיק, אך נלמד משניהם. ג. הפותקין ביבותיהן בימות הגשמים שיש להם רשות. מצד אחד אינו דומה לבור שאינו נעשה ברשות ומצד שני אינו דומה לשור שדרכו לילך ולהזיק, אך נלמד משניהם. ד. כותל ואילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו. מצד אחד אינו כבור שתחילת עשייתו לנזק ומצד שני אינו כשור שדרכו לילך ולהזיק, אך נלמד משניהם.
למעלה ראינו שנחלקו הגרי"ז ור' נחום אם כל תולדה נלמדת מאביה, וגורם החיוב בה הוא הצד החמור המיוחד שבאביה, או שהכל נלמד מהצד השווה שדרכן להזיק ושמירתן עליך. לכאורה מפשט הגמרא בסוגייתנו משמע שהלימוד בכל אחד מהמקרים שהביאה הוא דווקא משני אבות מסויימים ולא מהצד השווה הכללי, ואם כן גם תולדה הדומה לאב אחד בלבד נלמדת רק מאביה ולא מהצד השווה, שלא כדברי הגרי"ז, ולדבריו היה לגמרא לומר בפשטות שהצד השווה בא לרבות את ארבעת המקרים, שכן בכולן דרכן להזיק ושמירתן עליך.
הרא"ש (סי' א) מביא מחלוקת ראשונים לגבי מקרים אלו, מה דינם ביחס לפטורים השייכים רק באחד מן האבות, כגון האם יש פטור של כלים בדבר הנלמד מאש ובור. יש מן הגדולים שכתבו שאינו חייב אלא במה שחייב בשני האבות, ולכן באבנו וסכינו שנפלו מראש הגג ולאחר שנחו ניזוקו בהם פטור גם מטמון וגם מכלים, הואיל ונלמד מבור ואש, וכן דעת הנמוקי יוסף (א ע"ב ד"ה אבנו), ויש שנסתפקו, והרא"ש עצמו סובר שלכל ארבעת המקרים המובאים בגמרא יש דין בור הן לקולא הן לחומרא, משום שהם בור גמור, אלא שיש בהם קולא מסויימת שבגללה לא ניתן ללמוד מבור לבדו, כגון שכח אחר מעורב בו או שלא גרמו לו מעשיו, ולכן מוכיחים מאב אחר שאין לחלק בכך, אך עדיין הנזק נשאר תולדה של בור לבדו. הרא"ש מוכיח דבריו מכך ששלושת המקרים האחרונים המובאים כאן נלמדים מרגל ובור, ובכל זאת מחייבים ברשות הרבים למרות שברגל פטורים, ואם כן על כרחנו שהעיקר הוא בור. צריך להבין מהי הסברא בדברי הרא"ש, מדוע כאשר למדים משני אבות לא מקבלים את הפטור של שניהם, כאשר דומה בעיקר לאחד מהם, ונעסוק בכך בהמשך בדברי המהרש"ל.
הנמוקי יוסף מבאר שהלימוד בשלושת המקרים הללו אינו מרגל אלא מקרן, ולפי זה מיושבת קושיית הרא"ש, כי בקרן חייבים גם ברשות הרבים. משמעות דברי הנמוקי יוסף היא שסוגייתנו היא אליבא דרב ששור במשנה פירושו קרן ולא כשמואל הסובר שפירושו רגל. אולם להלכה נראה שגם שמואל יודה שהרי גם לשיטתו יש אב קרן, רק שאינו מופיע במשנה.
שיטה שלישית מובאת בשיטה מקובצת (ג ע"ב ד"ה משורו למדנו) בשם תלמיד רבנו פרץ ובשם רבי יחיאל . שניהם סוברים שהתולדה אינה מקבלת את הפטורים של אף אחד מהאבות. דרכם נראית לכאורה מאוד תמוהה, וגם על כך נעמוד בהמשך.
הרא"ש מוכיח שכדעתו כך גם דעת התוס'. הגמרא אומרת לגבי פותקין ביבותיהן שלא ניתן ללמוד מבור בלבד משום שבור נעשה שלא ברשות ואילו פתיקת הביבין נעשית ברשות, ולכן נזקקים ללמוד גם משור שמשם רואים שחייב אף ברשות. התוס' (ד"ה תאמר) מקשים שרגל היא ברשות רק ברשות הרבים ושם אכן פטור, ומתרצים שניתן ללמוד ממקרה שהלכה ברשות הרבים והתיזה צרור לרשות היחיד ושם הוזק, שאז חייב למרות שנעשה ברשות, כמבואר בדף יט ע"א. שואל הרא"ש, מדוע לא הוקשה לתוס' כיצד מחייבים על פתיקת הביבים ברשות הרבים, הרי אם נלמד מבור ורגל עלינו לקבל את הפטורים שבשניהם וברגל פטורים ברשות הרבים, אלא על כרחנו שסברו התוס' שזהו בור גמור ורק לומדים מרגל שאין חילוק בין נעשה ברשות לשלא ברשות.
אולם מהתוס' בדף ג ע"ב (ד"ה משורו) לא משמע כן. הגמרא שם אומרת שלדעת רב המניח אבנו וסכינו ברשות הרבים ולא הפקירם חייב משום שור, דהיינו קרן, ומבאר הרשב"ם שלא ניתן ללמוד מקרן בלבד שכן בעל חיים וכוונתו להזיק אלא כוונת הגמרא שלומדים מבור וקרן מהצד השווה שבהם, והתוס' מקשים מדוע לא נפטר מכלים אם נזקקים ללמוד גם מבור, ונשארים בצריך עיון. משמע מדבריהם שאיננו אומרים שנחשב בעיקר קרן ורק לומדים מבור שחייב אף כשאין כוונתו להזיק, אלא המקרה הנלמד מקבל את הפטורים של שני האבות, וכבר נתקשה המהרש"א בסתירה זו שבין דיבורי התוס'.
המהרש"ל (יש"ש פ"א סי' ח) מסכים עם דעת הרא"ש שלארבעת המקרים המובאים אצלנו יש דין בור גמור, אולם הרא"ש הוסיף שאף בבור שלא הפקירו יש לדעת שמואל דין בור גמור. על כך חולק המהרש"ל וסובר שכאן הואיל ואינו דומה לגמרי לבור מוכרחים ללימוד מהצד השווה גם משור ולכן יש לתת את הפטורים של שני הצדדים. ומוכיח זאת מהתוס' הנ"ל מדף ג, המבינים שלדעת רב שיש לבור שלא הפקירוהו דין שור נזקקים ללימוד מהצד השווה גם מבור והואיל וכך היה צריך לתת את הקולות של שני האבות, ואם היו מבינים התוס' שלשמואל אף שנלמד משניהם עיקרו בור היו מיישבים שגם לרב עיקרו משור ולכן מקבל דיני שור, אלא מסתבר שהבינו שהואיל ואינו דומה לגמרי לא לבור ולא לשור גם לדעת שמואל וגם לדעת רב יש לקבל את שני הפטורים, ועל כך נשארו בצריך עיון. הבנת המהרש"ל מיישבת את הסתירה בין דיבורי התוס', משום שיש לחלק בין מקרה הנלמד ממש מהצד השווה של שני אבות לבין מקרה שנלמד בעיקר מאב אחד אלא שיש קולא מסויימת במקרה זה שאינה קיימת באב ולפיכך נזקקים לסיוע מאב אחר ללמדנו שאין בכח קולא זו לפטור.
עדיין זקוקים אנו להבין חילוק זה, מדוע כאשר עיקר הלימוד הוא מאב אחד אין לקבל את הקולות של האב השני הרי סוף סוף נזקקים ללמוד גם ממנו, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, שהרי יתכן שסיבת הפטור באב השני נובעת מכך שיש בו את אותו החיסרון שיש בתולדה הנלמדת ואינה קיימת באב הראשון. לדוגמא, איננו יכולים ללמוד אבנו וסכינו שנפלו ברוח מהגג מבור משום החיסרון שכח אחר מעורב בו ולכן נזקקים ללמוד גם מאש, אך יתכן שבדיוק משום שבאש כח אחר בו, זו הסיבה שבאש פטורים בטמון, ואם כן גם באבנו וסכינו יש לפטור בטמון.
המהרש"ל מגדיר את החילוק, שיש מקרה שאינו דומה לשום אב והוא נלמד ממש מהצד השווה משני האבות, ובמקרה זה אכן יש לתת לו את הפטורים של שני האבות משום דיו לבא מן הדין להיות כנידון, אולם יש מקרה הדומה לאב מסויים אלא שיש בו איזה צד קולא שמחמתו ניתן לפרוך את הלימוד ולפטור, ולכן מוכיחים מאב אחר שאין לחלק בכך. במקרה זה איננו לומדים מהאב השני את עצם הדין אלא זהו רק גילוי מילתא שלמרות קולא זו יש לו שם מזיק, ובגילוי מילתא לא אומרים "דיו", כמבואר בקידושין י ע"ב, שניתן ללמוד בקל וחומר במקרה כזה ולא אומרים "דיו". וכן ביארו התוס' את הגמרא שם, והגר"א (סי' תיא ס"ק ג) בביאור הדין שאין פטור טמון באבנו וסכינו ציין לדברי התוס' והמהרש"ל. נראה להסביר בטעם החילוק – ובכך נזכה ליישב את הקושי שהעלנו מקודם, וכן להגדיר מתי אנו מחשיבים את המקרה כמספיק דומה לאב מסויים ומתי לא – שאם צד הקולא בתולדה הוא משמעותי אין לדמותו לאב מסויים ולומדים מהצד השווה של שני אבות יחד, ואז עלינו לקבל גם את הפטורים שיש לאב השני באופנים מסויימים (כמו טמון וכלים) כי יש סבירות גבוהה שהסיבה שבאב הראשון אין פטורים אלו היא משום שאין בו צד קולא זה, אך במקרה שצד הקולא אינו משמעותי מאוד, אף שלכתחילה אנו חוששים שמא מטעם קולא זו אין לחייב כלל, מכל מקום לאחר שמצאנו באב השני שאינה סיבה לפטור לגמרי, שוב איננו חוששים שמא היא הגורמת לפטורים באופנים המסויימים באב השני, ומקרה זה מכונה על ידי המהרש"ל "גילוי מילתא", ואין זה נחשב שלומדים דין מהאב השני אלא רק לומדים הגדרה שגם מקרים שיש בהם צד קולא זו מוגדרים כנזק.
התוס' רא"ש (הו"ד בשיטמ"ק ו ע"א ד"ה שורו יוכיח), בשונה מדבריו ברא"ש, חילק בין המקרים שבסוגייתנו וכתב שבור המתגלגל דומה לגמרי לבור משום שמתחילתו בור הוא אלא שגלגלוהו ולא מעשיו גרמו הנזק, ולכן מספיק רק "יוכיח כל דהו" מאב אחר אך לא יצא מתורת בור, ואילו פותקין ביבותיהן אינו דומה לגמרי לבור כיוון שברשות עשה, ולכן עיקר חיובו נלמד מהצד השווה של בור ושור. נראה שאין כוונת הרא"ש לומר שהחילוק ביניהם תלוי בשעת ההתחלה, אם בהתחלה היה בור ונשתנה או לא, אלא החילוק הוא כפי שהסברנו בדברי המהרש"ל, עד כמה השינוי מהותי, ובבור המתגלגל דומה לגמרי לבור ורק הוזז בשונה מביבים שהעשייה ברשות מהווה שינוי מהותי מבור.
לכאורה מחלוקת הראשונים תלויה במחלוקת הגרי"ז ור' נחום. לשיטת הגרי"ז מסתבר כשיטת תלמיד רבנו פרץ ורבי יחיאל שלא נלמד אף פטור, כי אם נקודת המוצא היא שחייב מכח הצד השווה, כאשר לומדים משני אבות הלימוד נצרך רק לעניין הפטורים, ואם כן, לא ניתן לחדש את הפטורים אלא אם הם קיימים בשני האבות. ואכן משמע מדברי רבי יחיאל שזהו טעמו, אולם בדברי תלמיד רבנו פרץ נראה שמנמק באופן אחר, כי מנמק שבהצד השווה אומרים "דיו" רק כשהקולא נמצאת בשני המלמדים ולא כשנמצאת רק במלמד אחד, ואם כן משמע שזהו כלל השייך לכל לימודי הצד השווה בתורה ולא דווקא בסוגייתנו שנקודת המוצא היא שכבר חייב והלימוד בא רק כדי לפטור. אמנם הסברא שבכלל זה אינה מובנת, וצריך עיון.
לעומת זאת לשיטת ר' נחום מסתבר כשיטת הרא"ש והמהרש"ל שנלמד את שני הפטורים (ובמקרה שדומה מאוד לאב אחד ויש רק גילוי מילתא מאב אחר יש מקום לומר שיקבל רק את הפטור של האב העיקרי). אולם כבר הערנו שאולי גם לשיטת ר' נחום הפטורים הם חיוביים ולפי זה גם לדעתו אפשר לומר שלא נלמד אף פטור.
והנה הגרי"ז מתייחס בעצמו בקיצור לשיטה שלומדים את שני הפטורים (שיטת הנימוקי יוסף) וכותב ששיטה זו סברה שמאחר ועל כל פנים צריך ללמוד משני האבות ממילא אין לחייב מעבר למה שמחייבים באבות. וצריך עיון אם כוונתו לומר שאכן שיטה זו לא הלכה כדרכו אלא סברה כשיטת ר' נחום, או שמבין שהיא יכולה להתיישב אף לפי דעתו, ואז צריך להבין כיצד.




^ 1.הגמרא בדף ב ע"ב דנה בדברי רב פפא שיש תולדות שאינן כאבותיהן, ואומרת שודאי אין כוונתו לקרן, כי בקרן כשם שהאב כוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך כך גם תולדותיו (וכעין זה בהמשך לגבי שאר האבות). לפי הבנת הגרי"ז שעצם החיוב משותף לכל הנזקים והדיון אם לדמות תולדות לאבות שייך רק לגבי הפטורים, היה לגמרא להזכיר רק את התכונה שכוונתו להזיק ולא להוסיף את הטעם המחייב "ממונך ושמירתו עליך".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il