לפני שישים ואחת שנים באתי ללמוד בכפר הרא"ה. היה זה בעקבות שידוליו של הרב נריה זצ"ל ובעידודם של מדריכיי בבני עקיבא, ובראשם חיימק'ה, לימים הרב דרוקמן שליט"א. שם נתוודעתי לראשונה לנוכחותו של רבי אברהם צוקרמן זצ"ל. מאז זכיתי ללמוד וללמד, להקים משפחה ולשרת במספר קהילות, והוא לכל אורך הדרך, לא יצא מחיי. בסמינריון למדריכים שיננו את מימרותיו של פרדיננד דליניי, ביניהן ההנחיה למחנך: "היה נוכח, בייחוד כשאתה נעדר". הרב, גם כשחשבנו שאיננו כאן, מצאנו שהיה עומד אחר כותלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
לימודי החול אך זה מכבר נכנסו לישיבה. הם התקיימו במרחק מה, בבית הספר של כפר הרא"ה, כנראה כדי שיהיה ברור שאינם חלק מסדר הלימוד בישיבה. היה זה במרחק מה מן הישיבה, והיו שנשרו בדרך. בכלל חשבנו שעתידנו בקיבוץ, ומה לנו וללימודי התיכון. הלכתי לצד חבריי, אלכס צפרירי, היום פרופסור מוערך בביולוגיה, ונשאתי נאום נלהב אודות המיותרות של לימודי החול. לפתע שמענו קול מתוך החשכה שמאחורינו: "אל תביעו תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם". אתה יודע היכן זה כתוב, הוא שאל בחלפו על פנינו. את הסומק שהעלינו הסתירה החשכה.
שנים רבות חלפו, מפעל הישיבות המריא, והוא המשיך לסייע לישיבות החדשות: בעצה, בהדרכה ולעיתים בעול עצם הניהול. ולאורך השנים הללו הוא פעיל בבני עקיבא ממש. היכן מצינו שאדם בן שישים, שבעים, שמונים ותשעים, עדיין מוצא קשר לצעירים ולמדריכיהם, והכול מבקשים לשמוע את עצתו השקולה?! הוא היה בעיניי לסמל של "דור לדור ישבח מעשיך". גם בדיונים על תקציבים ועל בינוי היה מתמצא כבקי ורגיל.
הוא נזף בי על שיצאתי לגמלאות. רב אינו יוצא לפנסיה, אמר.
כצעירים, לא יכולנו לעמוד על גדולתם התורנית של הרב נריה זצ"ל ושלו, אבל על ידיעותיו בתנ"ך למדנו מיכולתו להתאים פסוק לכל מצב.
הישיבה ראתה עצמה כרפובליקה של תורה המתנהלת בדרך דמוקרטית. היה ועד חברים שדן אפילו בסדרים ובמשמעת. הוא היה יושב איתנו, חברי הוועד, מאזין לדברינו כשווים ומעיר את הערותיו. על פי דרישתו קראנו לו אברהם. גם לרב נריה היו שקראו נריה, כשמו בתנועת הנוער.
לא היו שבתות חופשיות בישיבה. מי שביקש לנסוע לשבת בין חנוכה לפסח היה צריך לבקש רשות. סיפרו כי פעם ניגש אליו תלמיד שנה ראשונה ברעדה, כדי לבקש רשות. "הרב מר צוקרמן", הוא אמר, "אינני רב ואשתי לא רבנית, ואם אני מר - אינני צוקר", השיב.
בהיותנו בשישית הגדשנו את הסאה בהכנות לפורים במקום כל דבר אחר. עקב כך הוחלט שלא לקיים את מסיבת פורים. נכנסנו למשבר. הלוא את כל נפשנו השקענו בכך. החלטנו ללכת לביתו באישון לילה. האמיץ שבנו הקיש בדלתו בשלוש לפנות בוקר. חשבנו שיצא ויתפרץ עלינו. אך הוא יצא החוצה בבגד שינה, השעין בניחותא את ראשו על עמוד הפתח ושאל לאיטו: "כן בחורים, מה אתם רוצים?" ואנו נאלמנו דום. נזיפתה של הרבנית רבקה תלח"א, תרמה למבוכתנו. אזרנו עוז וניהלנו משא ומתן כעלים נידפים. את שלנו השגנו, אבל את לקח האיפוק לא שכחנו.
אחד מן הסופדים בהלווייתו העלה על נס את השותפות המופלאה בינו לבין הרב נריה. הוא המשיל את הראשון לקברניט ואת השני למסיק שבבטן האונייה. ארשה לעצמי דימוי נוסף. הרב נריה השיב את רוח הציונות המאמינה, והרב צוקרמן שימר את מפרשיה וניווט אותם בתוך משב רוח זה. אשרי חלקו שהיה ממזכי הרבים.
מתוך העיתון בשבע