פרק ד' חלק ו

בחינה מתמדת
הִנֵּה כְּבָר הִתְבָּאֵר מִכֹּל מַה שֶּׁזְּכַרְנוּהוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁרָאוּי לְכַוֵּן אֶל הַפְּעֻלּוֹת הַמְמֻצָּעוֹת, וְשֶׁאֵין לָצֵאת מֵהֶן אֶל קָצֶה מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת אֶלָּא עַל צַד הָרְפוּאָה וְהָעֲמִידָה כְּנֶגֶד בַּהֵפֶך. וּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם הַיּוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה, אִם יִרְאֶה שֶׁמִּזְגּוֹ הִשְׁתַּנָּה שִׁנּוּי מֻעָט, לֹא יַזְנִיחַ, וְלֹא יַנִּיחַ הַחֹלִי לְהִתְחַזֵּק עַד שֶׁיִּצְטָרֵך לִרְפוּאָה חֲזָקָה בְּתַכְלִית, וְאִם יֵדַע שֶׁאֵיבָר מֵאֵיבְרֵי גּוּפוֹ חַלָּשׁ, יִשְׁמְרֵהוּ תָּמִיד, וְיִתְרַחֵק מִן הַדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים לוֹ, וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁיּוֹעִילֵהוּ, כְּדֵי שֶׁיַּבְרִיא זֶה הָאֵיבָר, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֻלְשָׁה - כֵּן הָאָדָם הַשָּׁלֵם, רָאוּי לוֹ שֶׁיְּבַקֵּר• מִדּוֹתָיו תָּמִיד, וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו, וְיִבְחַן תְּכוּנוֹת נַפְשׁוֹ יוֹם יוֹם, וְכֹל שֶׁיִּרְאֶה נַפְשׁוֹ נוֹטָה לְקָצֶה מִן הַקְּצָווֹת - יְמַהֵר בָּרִפּוּי, וְלֹא יַנִּיחַ הַתְּכוּנוֹת הָרָעוֹת לְהִתְחַזֵּק בִּכְפִילַת פֹּעַל הָרָע, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ. וְכֵן יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו הַמִּדָּה הַפְּחוּתָה אֲשֶׁר לוֹ, וְיִשְׁתַּדֵּל לְרַפְּאָהּ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁהִקְדַּמְנוּ, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִבְּלִי חֶסְרוֹנוֹת. לְפִי שֶׁהַפִילוֹסוֹפִים כְּבָר אָמְרוּ: קָשֶׁה וְרָחוֹק שֶׁיִּמָּצֵא מִי שֶׁהוּא מוּכָן בַּטֶּבַע לַמַּעֲלוֹת כֻּלָּן, הַמִּדּוֹתִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת. אָמְנָם סִפְרֵי הַנְּבִיאִים - נִמְצָא זֶה בָּהֶם הַרְבֵּה, אָמַר: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִ[י]ן" (איוב ד, יח) וְכוּ', "וּמַה יִּצְדַּק... יְלוּד אִשָּׁה" (שם כה, ד). וּשְׁלֹמֹה אָמַר בִּסְתָם: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).

חטא משה במי מריבה
וְאַתָּה יוֹדֵעַ, כִּי אֲדוֹן הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כְּבָר אָמַר לוֹ יִתְעַלֶּה•: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר כ, יב), "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם" (שם שם, כד), "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם" (דברים לב, נא) - כֹּל זֶה. וְחֶטְאוֹ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה, שֶׁנָּטָה אֶל אֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת בְּמַעֲלָה מִמַּעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, וְהִיא הַסַּבְלָנוּת, כַּאֲשֶׁר נָטָה אֶל הַכַּעַס, בְּאָמְרוֹ: "שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים" (במדבר כ, י). דִּקְדֵּק ה' עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּמוֹהוּ כּוֹעֵס בִּפְנֵי קְהַל יִשְׂרָאֵל, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַכַּעַס. וּכְגוֹן זֶה בְּחֹק הָאִישׁ הַהוּא• חִלּוּל הַשֵּׁם, לְפִי שֶׁתְּנוּעוֹתָיו כֻּלָּן וְדִבּוּרָיו נִלְקָחִים לְמוֹפֵת•, וּמְקַוִּים לְהַגִּיעַ בָּהֶם לְהַצְלָחַת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵיך יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ הַכַּעַס, וְהוּא מִפְּעֻלּוֹת הָרָע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְלֹא יָבוֹא אֶלָּא מִתְּכוּנוֹת רָעוֹת מִתְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ? וְאָמְנָם אָמְרוֹ בָּזֶה: "מְרִיתֶם פִּי" (במדבר כז, יד) - הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר. וְזֶה, שֶׁהוּא לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים הֲמוֹנִיִּים, וְלֹא עִם מִי שֶׁאֵין לָהֶם מַעֲלָה, אֶלָּא עִם אֲנָשִׁים• שֶׁהַקְּטַנָּה שֶׁבִּנְשֵׁיהֶם הָיְתָה כְּמוֹ יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, כְּמוֹ שֶׁזָּכְרוּ הַחֲכָמִים, וְכֹל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אוֹ יֹאמַר - יִבְחֲנוּהוּ. וְכַאֲשֶׁר רָאוּהוּ שֶׁכָּעַס, אָמְרוּ שֶׁהוּא עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֵינוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּחִיתוּת מִדָּה, וְאִלְמָלֵא יָדַע שֶׁה' קָצַף עָלֵינוּ בְּבַקָּשַׁת הַמַּיִם, וְשֶׁאָנוּ הִכְעַסְנוּהוּ יִתְעַלֶּה - לֹא הָיָה כּוֹעֵס. וְלֹא מָצָאנוּ בְּדִבְרֵי ה' יִתְעַלֶּה אֵלָיו בְּזֶה הָעִנְיָן לֹא כַּעַס וְלֹא קֶצֶף, אֶלָּא אָמַר: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְכוּ' וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ, ח). וּכְבָר יָצָאנוּ מִכַּוָּנַת הַפֶּרֶק, אֲבָל הִתַּרְנוּ סָפֵק מִסְּפֵקוֹת הַתּוֹרָה•, שֶׁהַרְבֵּה נֶאֱמַר בּוֹ, וְהַרְבֵּה יִשָּׁאֵל: אֵיזֶה חֵטְא חָטָא? וַעֲרֹך• מַה שֶּׁאֲמַרְנוּהוּ אֲנַחְנוּ אֶל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בּוֹ•, וְהָאֱמֶת תּוֹרֶה דַּרְכָּהּ.

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

add_alert

30 - פרק ד' חלק ה

31 - פרק ד' חלק ו

32 - פרק ה'

טען עוד

הקִרבה אל ה'
וְאָשׁוּב אֶל כַּוָּנָתִי. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם שׁוֹקֵל פְּעֻלּוֹתָיו תָּמִיד, וּמְכַוֵּן לְאֶמְצָעָן - יִהְיֶה בַּמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה מִמַּדְרֵגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, וּבָזֶה יִתְקָרֵב אֶל ה' וְיַשִּׂיג מַה שֶּׁאֶצְלוֹ, וְזוֹהִי הַשְּׁלֵמָה שֶׁבְּדַרְכֵי הָעֲבוֹדָה. וּכְבָר זָכְרוּ הַחֲכָמִים זֶה הָעִנְיָן, וְאָמְרוּ עָלָיו בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "כֹּל הַשָּׁם אָרְחוֹתָיו - זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁלְּהַקָּבָּ"ה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים' (תהלים נ, כג), אַל תִּקְרֵי: וְשָׂם דֶּרֶך, אֶלָּא: וְשָׁם דֶּרֶך" (מועד קטן ה ע"א). וְשׁוּמָה הִיא הַהַעֲרָכָה וְהָאֻמְדָּן. וְזֶה הוּא הָעִנְיָן אֲשֶׁר פֵּרַשְׁנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק כֻּלּוֹ בְּשָׁוֶה. וְזֶה שֵׁעוּר מַה שֶּׁרְאִינוּהוּ נִצְרָך בְּזֶה הָעִנְיָן.

___________________________________

שֶׁיְּבַקֵּר - שיבדוק. יִתְעַלֶּה – הקב"ה. בְּחֹק הָאִישׁ הַהוּא – לפי מעלתו של משה רבינו. לְמוֹפֵת – ללמוד ממעשיו. אֶלָּא עִם אֲנָשִׁים – דור המדבר, דור דעה. סָפֵק מִסְּפֵקוֹת הַתּוֹרָה – במה חטא משה? וַעֲרֹך – עשה השוואה. מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בּוֹ – פירושים אחרים לחטא משה.

ביאורים
זה אולי לא נעים לשמוע אבל האמת צריכה להיאמר: כולנו חולי נפש! אין הכוונה שיש בנו דבר שאינו בסדר מבחינה פסיכולוגית. הכוונה היא שיש בכולנו מידות שצריכות תיקון. ובלשון הרמב"ם: "אי אפשר לאדם מבלי חסרונות ". וכמו כשהאדם מרגיש לא כל כך טוב – הוא חייב ללכת לרופא ולטפל במחלה כדי שלא תחריף, כך גם בטיפול מחלות הנפש ותיקון המידות. אנחנו צריכים לעסוק ללא הרף בתיקון מידותינו. ברגע שאנו מזהים בתוכנו מידה שאינה טובה, צריך לטפל בה במהירות כדי שהמידה הרעה לא תשתרש בקרבנו. אם לא נטפל בה בזמן, הריפוי יהיה קשה וכואב יותר.
בדרך זו עונה הרמב"ם על אחת השאלות הקשות ביותר. מה היה חטאו של משה רבנו? הרמב"ם עונה תשובה מפתיעה. הוא לא חטא בכך שהוא לא שמע לדברי ה'. חלילה לומר כך על "אדון הראשונים והאחרונים" ש"בכל ביתי נאמן הוא"!
חטאו היה קל שבקלים. הוא בסך הכול נטה אל אחד מהקצוות שבמידות בפעם הראשונה בחייו. הרמב"ם כלל לא מדבר על חומרת הכעס כשלעצמו (מה שהוא מאריך לעשות בהלכות דעות). משה רבנו היה שלם בכל – נביא, חכם ובעל מידות טובות ומושלמות. בכל המציאות המורכבת שהייתה במדבר, במרידות הגדולות של העם ובחטאים הקשים, זו הפעם היחידה שמשה רבנו נטה קלוֹת ויצא מהאיזון העדין והמופלא שבמידותיו. זה היה בסך הכול חטאו, אך בגלל שזה היה חילול ה' גדול הוא נענש עונש חמור.
מכאן אפשר ללמוד כמה זהו שמירה על טהרת המידות היא אתגר שצריך לעמול כדי להשיגו ועד כמה צריכים להיות זהירים באיזון הנפש שלנו.

הרחבות
במה חטא משה רבנו?
וְחֶטְאוֹ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה, שֶׁנָּטָה אֶל אֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת. הרמב"ן [במדבר כ, ח] הקשה על פירושו של הרמב"ם: א. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס. ב. והכתוב לא סיפר כלל שכעס כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך "ממרים הייתם עם ה'" [דברים ט, כד]. ג. ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ד. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה... ובכאן כתוב מפורש [פסוק יג] "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'", ומה פשע גדול מזה, "הוי רב את יוצרו". ה. ומשה אמר "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר" [דברים א, לז], אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל.
הרמב"ן עצמו מפרש שמשה חטא בכך שהיכה את הסלע פעמיים, והסביר זאת על דרך הסוד.
אור החיים [במדבר כ ח] סיכם עשר פרשנויות של הראשונים לחטאו של משה, והוסיף פירוש משלו. אם על חטא אחד בסך הכל, משקיעים הפרשנים מאמץ רב כדי לפענח אותו, המשמעות היא שקשה להבין במה חטא משה רבנו. ריבוי הפירושים בהבנת חטאו של משה, איננו מלמד על פחיתותו אלא דוקא על מעלתו.
גם בענווה וכעס צריך ללכת בדרך האמצע?
כַּאֲשֶׁר נָטָה אֶל הַכַּעַס. לגבי מידות הענווה והכעס ישנה מבוכה בדעת הרמב"ם. כאן ובהלכות דעות [א, ד] הוא כלל אותם עם שאר המידות – שראוי ללכת בהם בדרך האמצע, ורק החסידים נוטים מעט לקצה. בפירוש המשנה [ד, ד] ובהלכות דעות [א, ה] כתב שהחסידים נוטים עד הקצה האחרון. ואילו בהלכות דעות [ב, ג] כתב, שכל אדם צריך לנטות בהם לקצה. המפרשים בהלכות דעות הציעו כמה תירוצים לסתירה הזו. הלחם משנה מתרץ את הסתירה בהלכות דעות (ללא התייחסות לפירוש המשנה), שגם במידות הללו שני הקצוות צריכים לבוא לידי ביטוי, אבל לא במינון שווה כמו בשאר המידות, אלא בנטייה לקצה השולל את הגאווה והכעס.

שאלות לדיון
האם אפשר להכשיר 'רופא נפשות'? מה הן תכונותיו והכשרתו?
האם אנו מוכנים לקבל עזרה ברפואת הנפש כמו שאנו מוכנים לקבל עזרה ברפואת הגוף?