פרק ו'

הַפֶּרֶק הַשִּׁשִּׁי
בַּהֶפְרֵשׁ בֵּין הַמְעֻלֶּה וְהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ
המעולה לפי הפילוסופים
אָמְרוּ הַפִילוֹסוֹפִים, שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשִׂים הַמְעֻלִּים - הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה הַטּוֹבוֹת וְהוּא מִתְאַוֶּה לְמַעֲשֵׂי הָרָעוֹת וּמִשְׁתּוֹקֵק לָהֶם, וְהוּא נִפְתָּל• עִם יִצְרוֹ, וּמִתְנַגֵּד בְּמַעֲשֵׂהוּ• לְמַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו כֹּחוֹ וְתַאֲוָתוֹ וּתְכוּנַת נַפְשׁוֹ, וְהוּא עוֹשֶׂה הַטּוֹבוֹת וְהוּא מִצְטָעֵר• בַּעֲשִׂיָּתָן. אֲבָל הַמְעֻלֶּה - הֲרֵי הוּא נִמְשָׁך בְּמַעֲשֵׂהוּ אַחַר מַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו תַּאֲוָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ, וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת וְהוּא מִתְאַוֶּה וּמִשְׁתּוֹקֵק לָהֶן. וּבְהַסְכָּמָה מִן הַפִילוֹסוֹפִים, שֶׁהַמְעֻלֶּה יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מִן הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ. אֲבָל, אָמְרוּ, אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲמֹד• הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהַמְעֻלֶּה עוֹמֵד בְּהַרְבֵּה מִן הַדְּבָרִים, וּמַדְרֵגָתוֹ פְּחוּתָה בְּהֶכְרֵחַ, לִהְיוֹתוֹ מִתְאַוֶּה לְפֹעַל הָרָע, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִפְעֲלֵהוּ, אֲבָל תְּשׁוּקָתוֹ לוֹ הִיא תְּכוּנָה רָעָה בַּנֶּפֶשׁ. וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אָמַר: "נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע" (משלי כא, י). וְאָמַר בְּשִׂמְחַת הַמְעֻלֶּה בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹבוֹת, וְהִצְטָעֵר מִי שֶׁאֵינוֹ מְעֻלֶּה בַּעֲשִׂיָּתָן, זֶה הַמַּאֲמָר: "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וּמְחִתָּה• לְפוֹעֲלֵי אָוֶן" (שם שם, טו). הֲרֵי זֶה מַה שֶּׁיֵּרָאֶה מִדִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַמַּתְאִים לְמַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַפִילוֹסוֹפִים.

המעולה לפי החכמים

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

add_alert

34 - פרק ה חלק ג

35 - פרק ו'

36 - לימוד שבועי באמונה כא- כז כסלו

טען עוד

וְכַאֲשֶׁר חָקַרְנוּ אַחַר דִּבְרֵי הַחֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן, מָצָאנוּ לָהֶם, שֶׁהַמִּתְאַוֶּה לָעֲבֵרוֹת וּמִשְׁתּוֹקֵק לָהֶן - יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מֵאֲשֶׁר לֹא יִתְאַוֶּה לָהֶן וְלֹא יִצְטָעֵר בְּהַנָּחָתָן•. עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁכֹּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הָאָדָם יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר שָׁלֵם - יִהְיוּ תְּשׁוּקָתוֹ לָעֲבֵרוֹת וְצַעֲרוֹ בְּהַנָּחָתָן יוֹתֵר חֲזָקִים, וְהֵבִיאוּ בָּזֶה מַעֲשִׂיּוֹת, וְאָמְרוּ: "כֹּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ" (סוכה נב ע"א). לֹא דַּי בָּזֶה, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ כִּי שְׂכַר הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ גָּדוֹל כְּפִי שֵׁעוּר צַעֲרוֹ בְּמָשְׁלוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְאָמְרוּ: "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא•" (אבות ה, יט). וְיָתֵר עַל כֵּן, שֶׁהֵם צִוּוּ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ, וְהִזְהִירוּ מִלּוֹמַר: אֲנִי בְּטִבְעִי אֵינִי מִתְאַוֶּה לְזֹאת הָעֲבֵרָה, וַאֲפִלּוּ לֹא אֲסָרַתָּהּ הַתּוֹרָה, וְהוּא אָמְרָם: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא יֹאמַר אָדָם אֵי אֶפְשִׁי• לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב, אֵי אֶפְשִׁי לִלְבּשׁ שַׁעַטְנֵז, אֵי אֶפְשִׁי לָבוֹא עַל הָעֶרְוָה, אֶלָּא אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה וְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי" (ספרא לויקרא כ, כו).

___________________________________

נִפְתָּל – מסובך. וּמִתְנַגֵּד בְּמַעֲשֵׂהוּ – גובר על יצרו. וְהוּא מִצְטָעֵר – על שנאסרה תאוותו. שֶׁיַּעֲמֹד – מבחינה מעשית. וּמְחִתָּה – שבר וצער (עשות משפט). בְּהַנָּחָתָן – צערו בכך שאין באפשרותו לחטוא. לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא – לפי הצער (מתקבל) השכר. אֵי אֶפְשִׁי – איני רוצה.

ביאורים
כל חיי האדם הם מאבק אחד מתמשך ביצר הרע. היצר הרע משתקף בתכונות הרעות שבנו – האגואיזם, האכזריות, התאווה, העצלות ועוד. אבל גם כשאנחנו סוף סוף מצליחים לנצח בפועל את כוח המשיכה של היצר, פעמים רבות נשארת בתוכנו תאווה והשתוקקות למעשה השלילי. גם כאשר הצלחנו להתאפק ולא לאכול גלידה אחרי שאכלנו בשר, בפנים עדיין מקננת בנו ההשתוקקות לאכול את הגלידה. השאלה עמה מתמודד הרמב"ם בפרק הזה היא האם ישנה עדיפות לאדם המתגבר על היצר עד כדי כך שכבר אין לו תשוקה לעבירה, או שאולי המדרגה הגבוהה ביותר נמצאת דווקא אצל מי שמשתוקק אבל מצליח להתגבר על הנטייה הנמוכה? התשובה איננה פשוטה כל כך כפי שנראה במבט ראשון. בעוד דעת הפילוסופים, אותה מביא הרמב"ם בתחילת הפרק נחרצת – היתרון נמצא אצל מי שאיננו משתוקק לעבירה כלל. בתחילה מביא הרמב"ם פסוקים מהם נראה גם כדעה זו. אלא שמיד לאחר מכן הוא מביא מספר מקורות מהם נראה שדווקא אדם המשתוקק לרע ובכל זאת מצליח לגבור עליו הוא האדם המעולה. כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין שני סוגי המאמרים? האם בכלל אפשר לדרוש מהאדם להתגבר על הנטייה וההשתוקקות לרע? בהמשך הפרק הרמב"ם עונה על שאלות אלה ומציג בפנינו את היחס הנכון לתאוות האדם.

הרחבות
יתרונו של ה'מושל בנפשו' על ה'מעולה'
שֶׁהַמִּתְאַוֶּה לָעֲבֵרוֹת וּמִשְׁתּוֹקֵק לָהֶן יוֹתֵר טוֹב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מֵאֲשֶׁר לֹא יִתְאַוֶּה לָהֶן. כבר בפתיחת התורה, בתחילת חומש בראשית, הדגישה התורה שמטרת העולם הזה היא הצורך לפעול: "אשר ברא אלהים לעשות " [בראשית ב, ג]. תפקיד זה של עשייה מתמדת אינו רק בחיי החומר, אלא גם בחיי הרוח. על האדם מוטל להתקדם ולהתעלות באופן תמידי במהלך כל ימי חייו.
אילו רצה הבורא שבני האדם יהיו במדרגה גבוהה, הוא היה יכול לוותר להם על התאוות ועל הניסיונות המנסים להרחיקם מעבודתו.
אולם רבש"ע רצה אחרת. הוא ברא עולם שבו ההתמודדות והניסיון תופסים מקום מרכזי מאוד, שהשאיפה לטוב לא תמיד מתגלה. כבר מלידתו של האדם, אורב לו יצר הרע, והוא נמשל לחיה הגדלה בגידול 'פרא': "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" [איוב יא, יב]. זוהי מלאכתו של האדם בעולם הזה – להיות במאמץ תמידי להתעלות ולהתקדם. לכן מעדיף הרמב"ם את העובד והמתאמץ ממי שקיבל הכול מוכן ב'כפית של זהב'.
נראה שזהו עומק שיטתו של רבי אבהו בגמרא: "דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" [ברכות לד:]. בעל התשובה העסוק במלחמה מתמדת ובמאמץ מתמיד לעלות ולהתעלות, זוכה למעלה גבוהה יותר ממעלת הצדיקים.

שאלות לדיון
לשם מה יש באדם יצרים ותאוות?
מה היחס בין שתי הגישות שהביא הרמב"ם ובין ההדרכה "עשה רצונך כרצונו"?