בית המדרש

  • מדורים
  • הרב אברהם צוקרמן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

משנתו החינוכית של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל

מבוא * "שני חיי אברהם" * דרכו החינוכית * לימודי חול וקודש * ישיבות פנימייתיות או עירוניות * האיש שכתב רבבות ספרי תורה

undefined

ר' ידידיה הכהן

כסלו תשע"ד
11 דק' קריאה
משנתו החינוכית של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל 1
מבוא
מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל נתעלה לגנזי מרומים במוצאי שבת קודש אור לט"ז חשון. במשך למעלה משבעים השנים בהם למד, לימד והנהיג את ישיבת כפר הרא"ה, היה מנהגה של הישיבה בכל יום לאחר התפילה ללמוד בצוותא את חלק "שניים מקרא ואחד תרגום" של אותו יום מפרשת השבוע. לפני הלימוד ולאחריו היה עולה הרב צוקרמן זצ"ל לבמה ליד ארון הקודש ומלמד את התלמידים רעיון רוחני, מוסרי או חינוכי העולה מדברי הפסוקים ומדיוק בתוכם.
ביום ראשון של פרשת חיי שרה, באותו יום בו נתעלה לגנזי מרומים, היה נוהג מו"ר במשך שנים, לדרוש את הדברים הבאים על תוספת המילים "שני חיי שרה" (בראשית כג, א) לפסוק: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים":
יש מאורעות שמשפיעים על תקופתם, ובעקבותיהם התקופה נקראת על שם המאורע, ויש אישים שמשפיעים על התקופה, והיא נקראת על שמם... שרה זכתה, וכל התקופה מאז הולדתה ועד פטירתה נקראת בתורה על שמה. בעיני מי שחי בתקופתה וגם אחריה – "שני חיי שרה" – היא שהטביעה את חותמה על התקופה... הן בגין חכמת החיים שלה, שהתבטאה בהערכתם של מלכים ועמים שבאו במגע אִתה (כ, יד-טז), והן בהבנת אורח חיי אדם ודרכי חינוכו עד כדי דרישה "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כא, י). (לוחות אבן, עמ' 113) 2
ונאים הדברים למי שאמרם. ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, "מרכז חייו" של הרב זצ"ל, היוותה מגדלור לדורונו: "ישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה היוותה את היסוד האיתן עליו נבנה עולם תורה אדיר של ישיבות ואולפנות, ישיבות הסדר ומכללות, מכינות קדם-צבאיות ומדרשות. רבבות בוגרי הישיבה גם השתלבו בעולם העשייה בתחומים שונים במדינה תוך שהם משנים לחלוטין את המציאות הרוחנית והערכית בעם-ישראל ובמדינת-ישראל" (הרב חיים דרוקמן, לוחות אבן, עמ' 9), וכל זאת רבות בזכות דרכו החינוכית של מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל שהעמיד רבבות תלמידים בני הציונות הדתית שמעורבים ומנהיגים כיום בתחומים רבים בחברה הישראלית. "שני חיי אברהם" (בראשית כה, ז).

"שני חיי אברהם"
הרב אברהם צוקרמן נולד בח' במרחשוון תרע"ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בעיירה לבדוב, בווילנא שבליטא, להוריו – נחמיה וגיטל צוקרמן והתחנך בבית הספר היהודי המקומי שבו שולבו לימודי קודש וחול. לאחר שסיים את לימודיו בגיל אחת עשרה המשיך ללמוד בישיבות סמוכות בליטא. חותם עמוק הטביעו עליו שנות לימודיו בישיבת המוסר "בית יוסף – נובהרדוק" שבפינסק, כפי שהיה נוהג לומר רבות, שם למד תורה מפי ראשי הישיבה, הרב יעקב-ישראל קנייבסקי זצ"ל, המכונה ה'סטייפלר' והרב שמואל ויינטרוב הי"ד. את חכמת המוסר למד בישיבה מהרב יצחק ולדשיין (ר' יצחק 'שרשובער') הי"ד ("הוא היה 'הנוברדוקר' האחרון שחי בימינו" ספד לו חתנו, הרב מרדכי גרינברג שליט"א בהלוויה, ועל "האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא" ברכות ה, ב ומהרש"א שם). רבותיו בישיבה ידעו על הקשר שקיים אברהם עם התנועה הציונית, וכי הוא מקבל מהם בדואר מאמרים אידיאולוגיים, אך עובדה זו לא מנעה ממנו להמשיך ללמוד בישיבה בהבטיחו לרבותיו שאת החומר שהוא מקבל יקרא הוא בלבד ולא יעבירנו לחבריו. בישיבה בפינסק היו תנאי המגורים והמחייה קשים, והתלמידים ישנו בעזרת הנשים של בתי כנסת מקומיים על ספסלי העץ. אף על פי כן שהה אברהם שנתיים רצופות בישיבה ולמד בה בשקידה מגיל ארבע עשרה עד גיל שש עשרה, חזר לבקר את הוריו למשך חודשיים ושוב נסע לישיבה לשנתיים נוספות, מגיל שש-עשרה עד גיל שמונה-עשרה. תקופה מיוחדת זו של שקידה והתמסרות לעולמה של תורה הטביעה חותם בל יימחה על מהלך חייו. בזכות לימודיו בישיבה קיבל אברהם אישור עלייה לארץ ('סרטיפיקט') כסטודנט שבא ללמוד בישיבה בארץ ישראל. הוא מימש את האישור, ובל"ג בעומר תרצ"ו, בהיותו כבן עשרים, הגיע לארץ ישראל, לנמל חיפה. מיום עלותו ארצה לא עזב הרב את הארץ, ובכל שנה חגג את יום עלייתו ארצה, ממש כמו "יום הולדת". עם הגיעו לארץ הצטרף לישיבת 'בית יוסף-נובהרדוק' בבני ברק, שם פגש להפתעתו את רבו מפינסק, הסטייפלר, שעלה לארץ ממש באותה עת. באחד מלילות השבת שבהם שהה הרב צוקרמן בירושלים שמע שיחה שניתנה לחניכי תנועת 'בני עקיבא' מפי הרב יעקב-משה חרל"פ, תלמידו-חברו של הראי"ה קוק, "שיחה זו כבשה אותי. דרך ראיית הדברים, ניתוחם והצגתם בשפה כה ברורה ונעימה היו עבורי חוויה משמעותית, ממש מהפך, ונפשי נקשרה ברב חרל"פ ובתורתו", סיפר הרב צוקרמן, מאז פגישה זו העמיק הרב צוקרמן בתורתו ובכתביו של הרב חרל"פ והיה מצטט מדבריו רבות. בדיוק שנה לאחר עלייתו לארץ, בל"ג בעומר תרצ"ז, ראה הרב צוקרמן את הרב משה צבי נריה לראשונה כשהוא נואם בתהלוכה של תנועת 'בני עקיבא' בבני ברק. השניים נפגשו ושוחחו ביניהם. הרב נריה, אשר שהה באותה עת בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, ביקש מהרב צוקרמן שיקדיש מזמנו לחניכי סניף 'בני עקיבא' במקום, וכך נקשר הרב צוקרמן לתנועת 'בני עקיבא'. בחורף ת"ש הוקמה ישיבת בני עקיבא בכפר הרֹא"ה. בראשיתה מנתה הישיבה 13 בחורים, וההנהלה הארצית של 'בני עקיבא' החליטה שבראש הקבוצה יעמוד הרב משה צבי נריה. כאשר הצטרפה לישיבה קבוצה נוספת של תלמידים, חניכי תנועת 'בני עקיבא', הגיע הרב צוקרמן לישיבה כדי לשמש ר"מ לקבוצה החדשה, ומאז, במשך למעלה משבעים שנה לימד בישיבה.
בשנת תש"ג הגיעה לעבודה בישיבה רבקה גולדברג, בוגרת "בית צעירות מזרחי" בירושלים, שעלתה לארץ מאוסטריה בשנת תש"א. רבקה תכננה יחד עם עוד חברה ללכת לעבוד במפעלי ים המלח, אך המורה-המחנכת שלה ב"בית צעירות מזרחי", נחמה לייבוביץ', מנעה זאת ממנה, ושלחה אותה לעבוד בישיבה בכפר הרא"ה, "שם זקוקים לך יותר! זו שליחות אמיתית, לעזור למקום בו צעירים לומדים תורה!". בצאתה לישיבה, אמרה לה נחמה לייבוביץ', כי שם בישיבה בכפר הרא"ה ישנו ר"מ בשם ר' אברהם צוקרמן, המקבל את גיליונות העיון שלה בפרשת השבוע, ואף שולח לה תשובות בקביעות, וכך תוכל היא, רבקה, לקבל את הגיליונות ממנו, וללמוד גם היא תורה. ואכן לאחר שהגיעה לכפר הרא"ה, נפגשו השניים ושנה לאחר מכן, בי"ד במנחם אב תש"ד נישאו הרב אברהם צוקרמן והרבנית רבקה בכפר הרא"ה, על ראש גבעת הישיבה. לרב אברהם צוקרמן זצ"ל ויבל"א הרבנית רבקה צוקרמן נולדו חמישה ילדים, להם 36 נכדים ולמעלה ממאה נינים (עיקר קורות חייו של הרב צוקרמן זצ"ל נכתבו ע"י משפחתו).

דרכו החינוכית
ארצה להוסיף מספר קווים לדרכו החינוכית שוודאי לי שאינם יכולים להקיף כראוי את עושר ועומק דרכו החינוכית, כפי ששמעתי מפיו בשיחות עמו, מפי תלמידיו ומפי כתביו. כפי שהגדיר הרב צוקרמן עצמו, תפקידו בישיבה היה "לנהל ולשמור על מסגרתה של הישיבה, כדי שהתלמידים ידעו מה הישיבה דורשת מהם", ואילו הרב נריה היה "הרוח החינוכית של הישיבה", 3 איש הרגש וההגות (בהליכתם אחרי מיטתו סיפרו תלמידים על שני סוגי "הבדלות" שנערכו בכל מוצאי שבת: "הבדלת הרב צוקרמן", שכללה את אמירת פסוקי ההבדלה כנהוג, לבין "הבדלת הרב נריה" שכללה שירים בהשתפכות הנפש ונמשכה זמן רב, וכל תלמיד ותלמיד היה בוחר לו את הבדלתו הוא). למרות השוני האישי, שני ראשי הישיבה ניהלו את הישיבה בהרמוניה כשהם משלימים זה את זה. הרב צוקרמן לא רק שמר בקפדנות על מסגרת הישיבה, אלא הכניס בה תוכן. בשיחותיו הוא חזר רבות על חשיבות ניצול כל רגע. מרגלא בפיו:
כשם שטיפות מים קטנות מהוות את הים הגדול, כך השעות והימים – מהווים את השנה. בניצולם ללימוד, מחשבה ועיון – מראשיתה, אנו מגיעים לתוספת שנת-חיים נאה באחריתה. בידינו, בעקביות – החלטתנו, יסוד לאחרית טובה. כל יום באפשרותנו להרבות חכמה, כל יום מסוגל להביא בנו שינוי, אם נשכיל לנצלו כראוי. (יום ליום יביע, עמ' 11) 4
עוד נהג לומר:
כשם שאמרו: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד, א), כך יש להדגיש: איזהו חכם הלומד מכל שעה, הלומד מכל יום. הן "יום ליום יביע אומר" (תהלים יט, ג) - כל יום מלמד, וכל יום מוסיף לקח. והיום מורכב משעות, מרגעים, ומי שאינו מחשיב את הרגעים – מבזבז את השעות ומפסיד את הימים. (יום ליום יביע, עמ' 15)
ובדומה לכך היה דורש את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים" (תהלים לד, יג):
"אוהב ימים" – יש לאהוב את הימים ולא רק את השנים. לצערנו אנו אוהבים את השנים וחוגגים את ראשיתן ברוב פאר והדר, אבל את הימים? נראים הם כמשעממים, אין אנו מוצאים בהם תוכן רב, ומחכים שהם יעברו. והכתוב מכריז ואומר: "החפץ חיים – אוהב ימים!" מנצל אותם כראוי. כל שעה ושעה ואם אפשר לומר – כל רגע ורגע... אהבת החיים היא הגורם המניע את כל פעולותיו של האדם. כל מחשבותיו והגיגיו על החיים... והחפץ חיים – אוהב ימים, כי הם מרכיבים את החיים - "יום ליום יביע" (תהלים יט, ג). ואשרי מי שיודע לנצל את הימים כדי "לראות טוב" – לדעת טוב (יום ליום יביע, עמ' 21, 36).
ונאים הדברים למי שאמרם. אצל הרב כל רגע היה מתוכנן ומחושב, בכל רגע פנוי מהתלמידים והבוגרים הרבים שהיו באים אל הבית לביקור או התייעצות היה יושב אל מול הגמרא ולומד, בכיסו תדיר היו שוכנות משניות לניצול כל רגע פניו, עד לרגעיו האחרונים כפי שלמדנו מהספד בני המשפחה על הרב זצ"ל בלווייתו. ולא רק הדקות היו מנוצלות ומחושבות היטב, אלא גם המעשים מחושבים היטב. לא היה מעשה שהיה לבטלה. באחת הפעמים הראשונות שהגעתי לביתו הצנוע של הרב זצ"ל בכפר הרא"ה, כחלק מהעבודה על עריכת ספרו "לוחות אבן", כיבדה אותי הרבנית, כדרכה, בעוגות ושתייה ויצאה מסלון ביתו שבו ישבנו. הרב הורה לי לטעום. רמזתי לרב שאיני רוצה לטעום מהכיבוד קודם לרב. אמר לי הרב זצ"ל: אני לא טועם "סתם" באמצע היום, לא "מנשנש". כשצריך לאכול ארוחת בוקר או צהריים, אוכלים, אך למה סתם באמצע היום לאכול? והמשיך הרב: אתה הגעת מנסיעה ארוכה, בוודאי הנך רעב וצריך לטעום משהו, אך למה אני צריך לאכול עכשיו?. מכאן למדתי: אצל הרב לא היה מעשה שנעשה "סתם" "כדי להעביר את הזמן", הכול מתוכנן ומחושב, לכל מעשה ופעולה יש מטרה.
מתורתו למדנו כי גם כשעושים מעשה חיובי מצד עצמו, יש לשקול את מחירו של המעשה. אחד המועדים שטורדים את מחשבותיהם של מחנכים הוא חג הפורים בישיבה. בכל שנה מעסיקות את מחשבותיהם איך יעבור השנה חודש אדר, מתוך התרוממות רוח ושמחה של מצווה, או חלילה... בכתבי הרב שלא נדפסו מצאתי התייחסות של הרב זצ"ל לחוסר פרופורציה שכזה, בחוסר הקפדה על מצוות שבין אדם לחברו או בין אדם למקום והדגשת שמחת הפורים יתר על המידה. היה אומר לתלמידיו משל שלמד בישיבות המוסר בליטא: למה הדבר דומה לאדם המגיע הביתה ורוצה לאכול לחם. על הלחם הוא רוצה למרוח חמאה, אך החמאה מונחת למעלה על המדף. מה יעשה לא רוצה לאכול כך את הלחם? אז הוא מניח את הלחם על הרצפה ודורך עליו בכדי להגיע לחמאה. כך בנמשל: המצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום הם הלחם, הבסיס, השמחה היא החמאה. אל תהיו כמו אדם זה, היה אומר לתלמידיו, אל תדרכו על הלחם כדי להגיע לחמאה.
כך במעשה - כל מעשה מחושב, וכך גם בדיבור – אין דיבור לבטלה. סיפר לי חתנו, ר' חנוך הכהן-פיוטרקובסקי, שכשהיה חתן צעיר, התארח באחת הפעמים בבית חותנו ושמע שיחה טלפונית קשה שערך חותנו עם אישיות ציבורית שהיה עמה בקשר. לאחר שהוריד את שפורפרת הטלפון, שאלו ר' חנוך מתוך סקרנות: "אבא, מה היה בשיחה הזאת?". השיב לו הרב צוקרמן זצ"ל במשפט קצר: "מה שהייתי צריך לדבר, דיברתי ומה שהייתי צריך לעשות עשיתי". ללא תוספת של דיבור מיותר שיכולה להיות בה משום פגיעה במישהו או התפארות שאינה נצרכת.

לימודי חול וקודש
למרות שישיבת כפר הרא"ה הוקמה על ידי הרב נריה כישיבה ללא לימודי חול, בשנת העשור להקמת הישיבה פעל הרב צוקרמן להכנסת לימודי חול תיכוניים לישיבה. עם זאת, לא ראה הרב צוקרמן את לימודי התיכון כאידיאליים, אלא ככורח המציאות כדי להקנות לתלמידיו השכלה שיוכלו להשתלב במציאות הישראלית וכן כדי למנוע את עזיבת תלמידי הישיבה לתיכונים. וכך אמר:
בעשר השנים הראשונות, לא היו לימודי תיכון בישיבה, וכל הלימוד היה של קודש. וכשאתה לומד בישיבה רק לימודי קודש - האווירה אחרת... תכלית הישיבה היא לימוד ערכי - להקנות את ערכי התורה, אז כשאדם נמצא באווירה ערכית - ברור שהחינוך שלו כולו ערכי... מבחינה מסוימת הכנסנו את לימודי התיכון כדי שתלמידים לא יעזבו בכלל את הישיבה. נוצר מצב שבחור הגיע אלינו, למד שנתיים, ואחר-כך בכיתה י"א עזב את הישיבה, פנה לתיכון וסיים שם. הרב נרי'ה התנגד להכנסת הלימודים הכלליים, אבל הסברתי לו: "במצב הקיים תלמיד לומד אצלנו עד גיל 16, עוזב את הישיבה, נכנס לתיכון, ומהתיכון הוא עובר לצבא. מה הוא מקבל בתיכון שיחזק אותו בצבא? אם נכניס לימודי תיכון לישיבה, אמנם נפסיד משהו, אבל במקום שתלמיד יהיה אצלנו שנתיים - הוא יהיה אצלנו ארבע שנים, ואחר-כך יגיע מהישיבה לצבא, מתוך אווירה אחרת, כשדמותו מעוצבת ויחזיק מעמד!". ואז הרב נרי'ה, אף-על-פי שלכתחילה התנגד ביותר, הבין את הדברים וקיבל אותם. את התשובה השנייה אמרתי לרב שעמד בראש "תלמוד תורה" בחיפה, והיה אחד ממעצבי דמותו של החינוך העצמאי (החרדי): "למדתי מכם את העניין הזה של לימוד התיכון. אתם הכנסתם לימודים כלליים בתלמוד-תורה, מה רציתם להשיג בכך? אלא הבנתם כי ישנם דברים מינימאליים שתלמיד צריך לדעת, גם מחוץ ללימוד התורה - לקרוא, לכתוב, לדעת חשבון. את הדברים המינימאליים הללו, אתם הכנסתם לתלמודי התורה, גם אנחנו הכנסנו את הלימודים המינימאליים לישיבה, אלא בעיניכם הלימוד המינימאלי הוא החינוך היסודי, בדורנו החינוך המינימאלי זהו החינוך התיכוני" (שיח רב, עמ' 20-23). 5
סיפר אחד מתלמידיו: גם לאחר שהוכנסו לימודי חול לישיבה הנהיג הרב נריה שבעשרת ימי תשובה ילמדו בישיבה לימודי קודש בלבד, עד לשנה אחת שבה הוחלט ללמוד לימודי חול גם בעשרת ימי תשובה. כאבתי מאוד על ההחלטה. הרגשתי שעשרת ימי תשובה שמוקדשים כולם ללימודי קודש הם הכנה מתאימה ליום הכיפורים. כמחאה על ההחלטה תליתי בכניסה לבית המדרש שלט גדול ובו: "לוח זמנים לראש השנה וליום הכיפורים" ובו כתבתי: בשעה 7:00 תפילה ותקיעות, בשעה 10:00 לימוד אנגלית, בשעה 12:00 לימוד מתמטיקה... בשעה 13:00 תפילת מנחה וסעודת חג" וכן הלאה. הגיע הרב נריה לבית המדרש וראה את השלט וכאב מאוד, כנראה השלט פגע בציפור נפשו. מיד ניגש אל התלמידים ובירר: מי עשה זאת? הצבעתי ואמרתי שאני הייתי זה שעשה. אמר לי הרב נריה: בוא אתי למשרד מיד לאחר התפילה. הלכתי אחרי התפילה למשרד הרב ושם עמד הרב צוקרמן וקיפל את התפילין. כשנכנסתי אמר לי הרב נריה: אם אתה מתייחס כך להחלטות הישיבה אינך יכול להמשיך ללמוד בישיבה. כששמע הרב צוקרמן את הדברים, שאל את הרב נריה: "הרב נריה, מה הוא עשה?", סיפר לו הרב נריה את הדברים. הרב צוקרמן חייך לעצמו ואמר: "נו, הרב נריה, הרי זה מעשה שובבות, אפשר להחזיר אותו ללמוד", וכך נשארתי בישיבת כפר הרא"ה, סיים תלמידו.

ישיבות פנימייתיות או עירוניות
נושא חינוכי נוסף שמעסיק היום הורים ומחנכים רבים הוא האם לשלוח את התלמיד למוסד פנימייתי או מוסד שממנו ישוב התלמיד לביתו בכל יום, ואפילו יש הרוצים לשנות את צביונן של מוסדות פנימייתיים ותיקים למוסדות עירוניים ללא פנימייה. בנושא זה דעתו של הרב זצ"ל נחרצת בהעדיפו את המוסד הפנימייתי על העירוני, בגלל החיבור לכלל שבו ובגלל שהפנימייה היא מסגרת שמגנה על התלמידים מהשפעות שליליות שיש לעיתים בבית או ברחוב:
מספר הישיבות הפנימייתיות, לצערי הגדול, הולך וקטן, והישיבות שהן ללא פנימייה רבות יותר מדי. יש בהן תועלת, יש בהן ברכה - אך לא כאותה ברכה בישיבה עם הפנימייה, כי בכל זאת, בישיבה עם הפנימייה, התלמיד חי עשרים וארבע שעות ביממה, הוא ישן עם הציבור, הוא אוכל עם הציבור, הוא מבלה את ערביו עם הציבור - הוא חי את החיים הציבוריים, הכלליים (שיח רב, עמ' 115).
ובמקום אחר:
הפנימייה זו ברכה חינוכית יותר מאשר לימודית. ילד נמצא במסגרת 24 שעות ולא נמצא ברחוב ולא בבית כי לעיתים הבתים שמהם מגיעים תלמידים לא תמיד שומרים שלא יראו אצלם דברים שלא רצוי שיראו, בפנימייה אין לו את מה שיש בבית או ברחוב. 6
יצוין כי הרב צוקרמן הדגיש בכל שיטת חינוכו את החיבור לכלל וללאום. כשנתבקש לתאר את המיוחד בישיבת כפר הרא"ה לעומת הישיבות המסורתיות, אמר:
בכל הישיבות בדרך כלל טיפחו תמיד את היחיד, את העילוי - אותו קירבו, אותו השתדלו לטפח ולגדל כדי שיהיה גדול בתורה. ישיבה מעצם טיבה רוצה לגדל גדולי תורה. בישיבה שלנו, אנו לא רוצים לטפח את היחיד, אלא את הציבור, את הכלל, ומשום-כך, לפעמים בחור שכישרונותיו אינם גדולים, אבל הוא בחור ירא שמים, בחור טוב, שדואג לציבור ורוצה לראות בתפארתו, ומטפל בכל מה שקשור למסגרות הציבוריות. אותו טיפחנו, אותו גידלנו, בו ראינו ברכה. כך שהישיבה טיפחה וגידלה מסגרת ציבורית, כי היא רצתה לפתח חיים ציבוריים (שיח רב, עמ' 109).
גם בספר דרשותיו על התורה "לוחות אבן", בולטת העובדה שאין זה רק ספר חינוכי עם הדרכות מוסריות לתיקון היחיד ומידותיו, אלא הדרכותיו מוסריות כלל-ישראליות: איך יכול האדם להעמיק את הקשר בינו לבין ארצו הקדושה, לחברה ולמדינה שבה הוא חי.

האיש שכתב רבבות ספרי תורה
לפני כשנתיים, בו' תשרי תשע"ב, נערכה בכפר הרא"ה הכנסת ספר תורה לכבודו של הרב צוקרמן זצ"ל, ספר שמשמש את משלחות ישיבות בני עקיבא היוצאות לפולין (מסעות שאליהן התנגד הרב צוקרמן זצ"ל, ראה שיח רב, עמ' 70-71; אך הרב נריה ראה בהם חשיבות). בטקס התכבד לברך את הרב צוקרמן זצ"ל, יבדל"א הרב דרוקמן שליט"א, שותפו לראשות ישיבות בני עקיבא. ברך הרב דרוקמן ואמר:
אין דבר יותר סמלי יותר לכבד בו את מורנו הרב צוקרמן מאשר כתיבת ספר תורה. והרי מה עשה רבי אברהם במשך שבעים שנה כאן בהיכל הישיבה? כתב ספרי תורה! ספרי תורה חיים! הוא כתב וכתב אלפי אלפים של ספרי תורה, רבבות ספרי תורה חיים, תלמידיו היקרים שמהם לומדים תורה כיום בכל רחבי הארץ.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים עד ביאת גואל צדק.




^ 1.. הכותב הוא מדריך מורים ארצי בתושבע"פ ומחשבת ישראל, ר"מ באולפנת עפרה ומעורכי ספריו של הרב צוקרמן זצ"ל.
^ 2.. הרב אברהם צוקרמן, לוחות אבן על פרשיות השבוע (עריכה: חנוך הכהן-פיוטרקובסקי וידידיה הכהן), ב' כרכים, כפר הרא"ה תשע"א.
^ 3.. ראיון עם הרב צוקרמן, בתוך גיליון "מדווחים מהשטח", מהנעשה בישיבות ובאולפנות בני עקיבא, ראש השנה תשע"ב.
^ 4.. הרב אברהם צוקרמן, יום ליום יביע, פרקי התבוננות לראשית השנה, כפר הרא"ה תש"ע.
^ 5.. הרב אברהם צוקרמן, שיח רב – בירורי סוגיות חינוכיות (עריכה: ידן יצחק כהן), כפר הרא"ה תש"ע.
^ 6.. ראיון עם הרב צוקרמן, בתוך גיליון "מדווחים מהשטח", מהנעשה בישיבות ובאולפנות בני עקיבא, ראש השנה תשע"ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il