פרק ח' חלק ב

מעשי האדם בידיו
וְאָמְנָם הָאֱמֶת אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בָּהּ, שֶׁמַּעֲשֵׂי הָאָדָם כֻּלָּם מְסוּרִים אֵלָיו, אִם יִרְצֶה יַעֲשֶׂה, וְאִם יִרְצֶה לֹא יַעֲשֶׂה, מִבְּלִי כְּפִיָּה וּמִבְּלִי הֶכְרֵחַ לוֹ עַל כָּך. וּלְפִיכָך חֻיְּבָה הַמִּצְוָה, וְאָמַר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב [וְ]אֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, טו-יט), וְנָתַן הַבְּחִירָה לָנוּ בָּזֶה. וְחֻיַּב הָעֹנֶשׁ לְמִי שֶׁיַּעֲבֹר, וְהַגְּמוּל לְמִי שֶׁיִּשְׁמַע: אִם תִּשְׁמְעוּ, וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ. וְחֻיְּבוּ הַלִּמּוּד וְהַהִתְלַמְּדוּת•: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" וְכוּ' (דברים יא, יט), "וּלְמַדְתֶּם אוֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹתָם" (שם ה, א), וְכֹל מַה שֶּׁבָּא בַּלִּמּוּד וּבַהֶרְגֵּל בַּמִּצְווֹת. וְחֻיְּבוּ גַּם כֵּן הַהֲכָנוֹת כֻּלָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר הָאֱמֶת וְאָמַר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה... כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל" (שם כב, ח), "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" (דברים כ, ה), "בַּמֶּה יִשְׁכָּב" (שמות כב, כו) "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב" (דברים כד, ו), וְהַרְבֵּה מְאֹד בַּתּוֹרָה וּבְסִפְרֵי הַנְּבִיאִים מִזֶּה הָעִנְיָן, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַהֲכָנָה.

הכול בידי שמים
אֲבָל הַלָּשׁוֹן הַנִּמְצָא לַחֲכָמִים, וְהוּא אָמְרָם: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם" (ברכות לג ע"ב) - הֲרֵי הוּא אֱמֶת, וּמְכֻוָּן אֶל מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ, אֶלָּא שֶׁהַרְבֵּה יִטְעוּ בּוֹ בְּנֵי אָדָם, וְיַחְשְׁבוּ בִּקְצָת מַעֲשֵׂי הָאָדָם הַבְּחִירִיִּים - שֶׁהוּא מֻכְרָח עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן הַזִּוּוּג לִפְלוֹנִית, אוֹ הֱיוֹת זֶה הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ. וְזֶה אֵינוֹ אֱמֶת, כִּי זֹאת הָאִשָּׁה, אִם הָיְתָה לְקִיחָתָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין, וְהִיא מֻתֶּרֶת, וּנְשָׂאָהּ לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה - הֲרֵי זוֹ מִצְוָה, וה' לֹא יִגְזֹר בַּעֲשִׂיַּת מִצְוָה; וְאִם הָיָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ פְּגָם - הֲרֵי הִיא עֲבֵרָה, וה' לֹא יִגְזֹר בַּעֲבֵרָה. וְכֵן זֶה אֲשֶׁר גָּזַל מָמוֹן פְּלוֹנִי, אוֹ גְּנָבוֹ, אוֹ מָעַל וְכִחֵשׁ וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אִם נֹאמַר שֶׁה' גָּזַר עַל זֶה שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדוֹ זֶה הַמָּמוֹן וְשֶׁיֵּצֵא מִיַּד זֶה הָאַחֵר - הִנֵּה כְּבָר גָּזַר בַּעֲבֵרָה. וְאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא כֹּל מַעֲשֵׂי הָאָדָם הַבְּחִירִיִּים - בָּהֶם בְּלֹא סָפֵק יִמָּצְאוּ הַמִּשְׁמַעַת וְהַמֶּרִי•. כִּי כְּבָר בֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי, שֶׁהַצִּוּוּי וְהָאַזְהָרָה הַתּוֹרִיִּים אָמְנָם הֵם בַּמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לָאָדָם בְּחִירָה בָּהֶם אִם יַעֲשֵׂם אוֹ לֹא יַעֲשֵׂם, וּבְזֶה הַחֵלֶק מִן הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה יִרְאַת שָׁמַיִם, וְאֵינָה בִּידֵי שָׁמַיִם, אֶלָּא הִיא מְסוּרָה לִבְחִירַת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם כֵּן, אָמְרָם 'הַכֹּל' - אָמְנָם יִרְצוּ בּוֹ הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים, אֲשֶׁר אֵין לָאָדָם בְּחִירָה בָּהֶם, כְּגוֹן הֱיוֹתוֹ אָרֹך אוֹ קָצָר, אוֹ רֶדֶת מָטָר אוֹ בַּצֹּרֶת, אוֹ הֶפְסֵד אֲוִיר אוֹ בְּרִיאוּתוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִכֹּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם, חוּץ מִתְּנוּעוֹת הָאָדָם וּמְנוּחוֹתָיו. ביאור דברי ירמיה
וְאָמְנָם זֶה הָעִנְיָן אֲשֶׁר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲכָמִים, שֶׁאֵין הַמִּשְׁמַעַת וְהַמֶּרִי בִּגְזֵרָתוֹ יִתְעַלֶּה וְלֹא בְּחֶפְצוֹ, אֶלָּא בִּרְצוֹן הָאָדָם - הִנֵּה נִמְשְׁכוּ בָּזֶה אַחַר לְשׁוֹן יִרְמְיָה, וְהוּא אָמְרוֹ: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג, לח). כִּי 'רָעוֹת' הֵם הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים, וְ'טוֹב' - הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, וְאָמַר שֶׁה' לֹא יִגְזֹר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם הָרָעוֹת, וְלֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת. וְאַחַר שֶׁהַדָּבָר כֵּן, רָאוּי לָאָדָם לְהִתְאוֹנֵן וּלְהֵילִיל עַל מַה שֶׁעָשָׂה מִן הַחֲטָאִים וְהָאֲשָׁמוֹת, הוֹאִיל וְהוּא פָּשַׁע בִּבְחִירָתוֹ, וּלְפִיכָך אָמַר: "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָו" (שם שם, לט). שׁוּב חָזַר וְאָמַר, שֶׁרְפוּאַת זֶה הַחֹלִי בְּיָדֵינוּ, לְפִי שֶׁאָנוּ, כְּמוֹ שֶׁמָּרִינוּ בִּבְחִירָתֵנוּ, כֵּן יֵשׁ לָנוּ לָשׁוּב וְלַחְזֹר בָּנוּ מִמַּעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וְאָמַר אַחַר זֶה: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה', נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (שם שם, מ-מא).

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

add_alert

41 - פרק ח'

42 - פרק ח' חלק ב

43 - פרק ח' חלק ג

טען עוד

___________________________________


הַלִּמּוּד וְהַהִתְלַמְּדוּת – הלימוד לאחרים וההתלמדות לעצמו. הַמִּשְׁמַעַת וְהַמֶּרִי – המצווה והחטא.

ביאורים
לאחר שנקבעה הנחת היסוד פונה הרמב"ם לנמק את דבריו מן המקורות ולהתמודד עם סתירות, לכאורה, לעיקרון זה. מצוות רבות ושונות מחזקות את ההנחה שהתורה איננה טוענת שגורלו של האדם נקבע מראש ולכן אין טעם לנסות לשנות את מצבו. היסוד הוא כמובן כלל ציוויי התורה והשכר והעונש. כל אלה לא ייתכנו אלמלא לאדם הייתה האפשרות האמיתית לבחור בין שתי אפשרויות. לימוד התורה והמצוות מעידים איפוא על ההנחה שההתלמדות היא הדרך שבה יכול האדם לכוון את חשיבתו ואת מעשיו. בנוסף, מוכיח הרמב"ם מן התורה גם את חשיבות ההתכוננות למצבים שונים. למשל, אם אדם בונה בית מצווה אותו התורה בהצבת מעקה, על מנת למנוע נפילות ואיננו אומרים שבכל מקרה נגזר מראש על הנופל שייפול. כמו כן, מי שבנה בית, נטע כרם או קידש אישה מזהירה אותו התורה שלא ייצא למלחמה פן ימות ואיננו אומרים שממילא נגזר עליו מראש למות ואין טעם להישמר. וכן יש דברים שלא נוטלים מן העני כמשכון, על מנת שלא לגרום לו סבל ואיננו אומרים שסבל זה נגזר עליו. עד כאן הוכיח רמב"ם את העיקרון, אלא שישנם מקורות שלכאורה מתנגדים לקביעה זו. הכלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" [ברכות לג:] מהווה לכאורה עמדה מנוגדת לכלל זה. הרמב"ם מיישב את הסתירה על ידי הבנה נכונה יותר של המשפט עצמו. מהי המשמעות של הביטוי הכל בידי שמים? הרמב"ם מסביר שהכוונה היא לכל הנתונים שאינם תלויים בפעולת האדם, כגון: צורת מבנה הגוף שלנו, תנאי מזג האוויר, אקלים לא טוב וכדו'. כל אלה נכללים במשפט: "הכל בידי שמים". אם כן מה נכלל ביראת שמים? פעולות האדם, אומר הרמב"ם, תלויות בבחירתו, ולכן ניתן לצוות עליו – לקיים מצווה או להימנע מעבירה. הבנה מדויקת של אמרת חז"ל, איפוא, מונעת מלייחס לה הבנה שגויה. כהוכחה לדבריו מביא רמב"ם גם את דברי הנביא ירמיהו המוכיח את עם ישראל בשלהי ימי הבית הראשון. בין תוכחותיו אומר הנביא: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". פירוש דברי הנביא תואמים לעיקרון אותו מלמד הרמב"ם: ה' יתברך אינו גוזר על האדם לעשות טוב או רע, ולכן אין סיבה להתמרמר ולבוא בטענות כלפי שמיא. הכוח בידינו, לתקן את המעשים ולשוב בתשובה.

הרחבות
האם הזיווג קבוע מראש?
וְיַחְשְׁבוּ בִּקְצָת מַעֲשֵׂי הָאָדָם הַבְּחִירִיִּים - שֶׁהוּא מֻכְרָח עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן הַזִּוּוּג לִפְלוֹנִית. עמדת הרמב"ם כאן סותרת לכאורה את דברי הגמרא: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" [סוטה ב.].
א. הרמב"ם ענה על כך באגרת לר' עובדיה הגר: "דרך שכר או דרך פורענות הוא זה. שאם עשה זה האיש או זאת האשה מצוה, שראוי ליתן שכרה בהן זיווג יפה ומשובח, הקב"ה מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהן בזיווג שתהא בו מלחמה וקטטה תמיד, מזווגן".
כלומר, הגמרא מתארת שישנו 'זיווג מושלם', אך בפועל אין ודאות שהאדם יזכה בו ולא בזיווג אחר, ודבר זה תלוי במעלתו.
ב. היעב"ץ הסביר באופן שונה: "כי ה' יתברך יגזור, אם ירצה פלוני בעשיית מצות נישואי אשה ויתן לו להשתדל קיומה, אז יזמין לו ה' יתברך אשה הגונה הראויה לו" [היעב"ץ, על הגליון].
כלומר, זו אכן גזירה אך היא תלויה בהשתדלות של האדם.

שאלות לדיון
מהו היחס בין בחירת האדם להשפעה המשפחתית, החברתית, החינוכית וכיוצא בזה?
באלו תחומים מודה הרמב"ם שאין בחירה לאדם?