אמר הרבי ממוגילניצה אל חסידיו: אגלה לכם את סוד הספירה שבין פסח לשבועות. בתחילה חושך, ואחר-כך נעשה אור לגמרי, ואחר-כך שוב חושך, ועתה, מפעם לפעם, דרגה אחר דרגה, מאיר יותר ויותר, עד שנעשה שוב אור גמור - והנה קבלת התורה שהתעתדנו לה.

ימי הספירה, שאנו נמצאים בעיצומם, מותחים קו בין חג הפסח לבין חג השבועות. קו זה בנוי במהלך של עלייה והתכוננות לקראת קבלת התורה. הרבי ממוגילניצה בא לגלות לחסידיו את סוד הספירה, כלומר את סוד ההתכוננות לקראת מתן התורה.

בתחילה חושך, ואחר-כך נעשה אור לגמרי; ראשיתה של ההתעוררות הרוחנית היא בחושך. כך היא בריאתו של עולם: בתחילה "חושך על פני תהום", ורק לאחר מכן "ויאמר אלקים יהי אור". החושך המקדים את ביאת האור הינו צורך מובנה. החושך נותן לאדם את התחושה הברורה של החיסרון, של הכמיהה לאור, למילוי, לסיפוק החסכים. ככל שתגדל התשוקה לאור, כן תגדל עוצמת ההארה הבאה לאדם בסופו של דבר. החושך המקדים את בריאת העולם מצייר בקווים עזים את הצורך באור, וכך, מתוך חסר אדיר בא ההבזק העצום של ההארה הבראשיתית.

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

add_alert

7 - עבודת ה' בלהט

8 - לקראת ההארה הפנימית

9 - שלם בלב שבור

טען עוד

אחר-כך נעשה אור לגמרי. אור זה הוא האור השופע על האדם בתחילת דרכו. כאשר אדם מתוודע אל הכוחות הרוחניים הפועלים בקרבו, הוא רואה לפניו אור גדול ויש לו תחושה עצומה של התעלות. על כגון זה אמר החוזה מלובלין, כי אין תוקף כתוקף החסידות בתחילתה. כל התעוררות בראשיתית מקרינה על האדם תחושה חזקה של התחדשות, של התרוממות הרוח, של אור גדול.

אור זה, עם כל גדלותו וכל עוצמתו, אינו מתמיד. הישגים הנקנים בזעזוע של רגע, בהתעוררות חד-פעמית של כיסופים וגעגועים, אינם יכולים להתקיים לאורך זמן. מורגל בפי העם כי מה שבא בקלות הולך בקלות. כאן מתעורר הצורך בבניין מסודר ובקנייה מדורגת של ההשגות הרוחניות של האדם.
וכך ניסח זאת הצדיק ממוגילניצה: ועתה מפעם לפעם, דרגה אחר דרגה, מאיר יותר ויותר, עד שנעשה שוב אור גמור". המהלך השני להשגת ההארה לה זכה האדם בפעם הראשונה איננו בא בבת אחת.

הוא פועל בהדרגה, מתוך עבודה אישית וקניין מוסדר של הדברים. רק לאחר הליכה ממושכת של עקב בצד אגודל, של יום אחרי יום, של ספירה מסודרת, רק אז זוכה האדם ששוב יאיר לו האור ההוא לו זכה בפעם הראשונה.

ההארה הזו שונה במהותה מההארה הראשונה. הראשונה היתה פרי של התעוררות רגעית, ואילו זו
האחרונה הינה פרי של עבודת נמלים מאומצת, המתבטאת בספירה היומית של האדם, יום אחר יום, אל המטרה הנכספת של קבלת התורה.

ה'שפת אמת' קשר את הרעיון הזה עם המהלך של יציאת מצרים. כשבני ישראל יוצאים ממצרים הם מגיעים עד ים סוף ממש, ואז ניתנת ההוראה לשוב ולחנות לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים. שיבה זו אל פי החירות, לאחר שעם ישראל הגיע כבר אל קו המים, לא ידענו את טיבה.

מבאר ה'שפת אמת' כי היציאה של בני ישראל מארץ מצרים היתה יציאה של הבזק, של התעוררות רגעית, של התרוממות רוח והארה חד-פעמית. כאן התעורר הצורך להפוך את ההתעוררות הזו לקניין ממשי באישיותם של ישראל, לקניין שילווה אותם במשך כל ארבעים השנים שעוד נכונו להם במדבר.

את הקניין הזה יצטרכו בני ישראל לקנות בכוחות עצמם, ולכן "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות". כלומר, דבר אל בני ישראל שיחזרו שוב לדרגה בה התחילו, לפני ההארה הגדולה, ויעשו כעת את הדרך בכוחות עצמם - ואז יקנו לעצמם את ההשגה הגדולה של יציאת מצרים כקניין לאומי עצמאי, ולא כמתנת שמים.

מנקודה זו צפה ועולה נקודה נוספת. בני אדם רגילים להתרפק בנוסטלגיה על מה שהיה פעם, על מה שהיה בתחילת הדרך. הימים ההם היו טובים יותר מאשר אלו של היום. ר' שמחה בונם מפשיסחה מלמד את האדם שאין לו להתרפק על ההשגות הגדולות שהיו לו בעבר, בתחילת כניסתו בשערי העבודה. השגות אלו, אומר ר' שמחה בונם, לא היו אלא התעוררות של רגע, מתנת שמים לבאים בתחילת עבודת ה'.

השגות אלו היו השגות ארעיות. העבודה השחורה והקשה הבאה לאחר מכן היא-היא הדרך האמיתית לקניין השגותיו של האדם, ולכן אין לו להתגעגע להשגות ארעיות, שבעצם אינן מעידות על הפנמה אמיתית של האדם את הדברים.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.