השפעתו של "מסע המושבות" לדורנו ולדורות
מטרתו של מרן הראי"ה קוק במסע הרבנים שיזם למושבות החדשות בארץ-ישראל, שבחלקן נוסדו על-ידי חלוצי העלייה השנייה, שלא היו שומרי תורה ומצוות, הייתה לעורר לקירוב לבבות בין היישוב הישן והיישוב החדש, ולהחזיר את החלוצים עד כמה שאפשר למסורת ישראל סבא, בנושאי חינוך הילדים, כשרות, שמירת השבת ועוד. עם היותו מיצר על מצבם הדתי הירוד של החלוצים, סבור היה הרב כי הם חלק מתהליך הגאולה, וכי המצב לא יתוקן על-ידי נירגנות, ולא על-ידי חרמות ונידויים, אלא על-ידי הוקרת פועלם של החלוצים למען בניין הארץ ותקומת האומה בארצה, מתוך אהבת אמת. סבור היה הרב, כפי שהתבטא בסיכום מסע המושבות, כי "חלק מהחלוצים הצעירים שבו לארץ-ישראל ליסוד הלאומי שלנו, אבל עדיין לא שבו ליסוד הדתי, אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד, והאהבה היא השיטה הנכונה לאיחודם". לשיטתו של הרב, ככל שאתה חש ריחוק מן האדם כן יקשה עליך להשפיע עליו, ולכן יש לגלות כלפי החלוצים רגשות אהבה, ולנהוג עימם בדרכי שלום, ומוטב להיכשל באהבת חינם מאשר להיכשל בשינאת חינם.
בדרך זו, נקט הרב למעשה מייד עם עלייתו לארץ-ישראל. כבר למחרת הגעתו לנמל יפו בכ"ח אייר תשס"ד, ביום השבת, נשא הרב את דרשתו הראשונה בארץ-ישראל, ובה דיבר על מהות השלום וחיוניותו לליכוד העם היהודי בארצו. כעבור שלושה שבועות בלבד, נפטר מייסד התנועה הציונית, הד"ר בנימין זאב הרצל, והרב התבקש להספידו. הוא החליט להיענות לבקשה, ולמרות ההתנגדות מצד חוגי הקנאים, נשא את ה"הספד בירושלים". הרב מצא לנכון להצדיק את הופעתו זו, באיגרת מיוחדת שכתב, ובה דיבר, בין היתר, על הצורך החיוני בהידברות, רֵעות, ויחסי סובלנות עם הציבור שאינו שומר תורה ומצוות. הוא גם דיבר על כך, שאי-היענות לבקשה לשאת דברים לזכרו של הרצל, עלול לגרום לביזוי הציבור ומנהיגיו, מה שעלול לסכל כל סיכוי להשפעה חיובית של תורת ישראל על אנשי היישוב החדש. מסע המושבות, שאותו יזם הרב בשנת תרע"ד, לא היה אלא חוליה נוספת במסע הארוך שבו החל הרב בכ"ח אייר תרס"ד, עת דרכה כף רגלו לראשונה על אדמת הקודש, מסע שתכליתו אהבה וקירוב לבבות, לא מתוך התנשאות ופטרונות, אלא מתוך הכרת ערכם של החלוצים, וכדבריו: "לא באנו להשפיע, רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש".
במסע המושבות, ובדברים שאמר הרב וכתב עוד קודם לכן, כאמור, קבע הרב את המיתווה הנכון והראוי ליחס שבו יש לנהוג כלפי אחינו בני ישראל, גם אם אינם מדקדקים בשמירת כל מצוות. זו השפעתו הגדולה של מסע המושבות, לדורנו ולדורות. המשימה של קירוב רחוקים אינה חד-פעמית, אלא היא הולכת ונמשכת, וכלשונו של הרב: "כי עבודתנו בכולה על אדמת הקודש הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנת דורים". הפעילות המבורכת הנעשית בזמננו לקירוב רחוקים בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך אהבת הבריות ויחס כבוד לכל אדם, במסגרות רבות מאוד שאי אפשר לפורטן כי רבות הן, היא הגשמת חזונו של מרן הראי"ה קוק, והמשכו של המסע שבו החל הרב לפני 100 שנים.