בית המדרש

  • מדורים
  • ענג שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

עלון 1106

עונג שבת פרשות בא – בשלח תשע"ד

undefined

רבנים שונים

תשע"ד
13 דק' קריאה
ערב שבת קודש
פרשת: בא – בשלח
עלון מס' 8 (שנה עשרים ושמונה) (1106)
ב' בשבט ה'תשע"ד (03.1.2014)
מועדי השבת בא
ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.12– 17.28
ת"א 16.26– 17.30
חיפה 16.16 – 17.27
ב"ש 16.31 – 17.32
אילת 16.24 – 17.30
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת בא – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 5.06 – 5.07
זמן הנחת תפילין 5.36 – 5.37
הנץ החמה (מישור) 6.43 – 6.43
הנץ החמה (הנראה) 6.48 – 6.48
ס"ז ק"ש מג"א 8.26 – 8.27
חצות היום 11.46 – 11.49
מנחה גדולה 12.16 – 12.19
שקיעת החמה 16.49 – 16.54
צאת הכוכבים ב' 17.39 – 17.44
דף יומי: יומא נז - סג

מועדי השבת בשלח
ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.18– 17.34
ת"א 16.32– 17.35
חיפה 16.21 – 17.33
ב"ש 16.36 – 17.37
אילת 16.29 – 17.35
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת בשלח – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 5.07 – 5.07
זמן הנחת תפילין 5.37 – 5.37
הנץ החמה (מישור) 6.43 – 6.42
הנץ החמה (הנראה) 6.48 – 6.47
ס"ז ק"ש מג"א 8.28 – 8.29
חצות היום 11.49 – 11.51
מנחה גדולה 12.19 – 12.22
שקיעת החמה 16.55 – 17.00
צאת הכוכבים ב' 17.45 – 17.50
דף יומי: יומא סד - ע

האמונה הנשגבה
"וירא ישראל את מצרים... וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ... ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
שיגרת המחשבה השטחית, תפרש את הכתוב כך: כי לאחר שישראל ראו את היד הגדולה, או אז האמינו בה'. סיפור חסידי עממי ממחיש פירוש כזה, אשה אחת אשר באה לפני הצדיק רבי חיים מצאנז זיע"א, והתאוננה לפניו על מר גורלה, עודדה הצדיק בדברים של ניחומים, ויעץ לה להתחזק באמונה בה' והישועה בוא תבוא. ענתה לעומתו עלובתא דא, הרי מצינו בתורה היפוכם של דברים, קודם נאמר "ויושע ה'... וירא ישראל", ורק אח"כ "ויאמינו".
אכן לא ניתן לפרש כך, כי משמעותה של "אמונה" היא בדבר בלתי מוחש, אם "רואים" דבר מה, לא מאמינים שהוא קיים, אלא רואים שהוא קיים, וכך בכל אחד מחמשת החושים, ולא לזאת יקרא "אמונה", וכלשון הרמב"ם (יסודי התורה פ"ח ה"א) "שהמאמין על פי האותות יש בו דופי". נמצאת למד כי אמונה היא בבלתי מוחש, במה שאינו ניתן להשגה בכלי האדם, במה שלמעלה מהשגת ידיעתו והגיונו. הילכך, אם תאמר שבני ישראל האמינו משום שראו, אין כאן "אמונה" אלא "ראיה" ו"ידיעה".
ראש למאמינים אברהם אבינו, נזרק לכבשן אש באור כשדים, על אמונת אומן בבורא יתברך, ואחיו הרן בן תרח נוכח באותו מעמד של קדוש ה', וחוכך בדעתו אם למסור נפשו על אמונת ה' אם לאו, ועושה סימן לעצמו אם אברהם ניצול הרי הוא אתו באמונתו, ואם לאו משל נמרוד הוא, וכשראה נס שנעשה לאברהם, מכריז ואומר "מן דאברהם אנא", השליכוהו לאש ונשרף ומת "על פני תרח אביו". ונשאלת השאלה מדוע לאברהם עמדה זכות האמונה לצאת בשלום בלי פגע, ולא עמדה זכות כזאת להרן, ועל כרחך אתה אומר, כי אברהם "האמין" בה', לעומתו הרן היה משוכנע על ידי "ראייתו", אמונה מתוך מוחש לאו שמה אמונה.
במסכת בבא בתרא ע"ה א', הביאה הגמ' מעשה בר' יוחנן שדרש את הפסוק "שעריך לאבני אקדח" (ישעיהו נ"ד י"ב), עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות בגודל שלשים אמה על שלשים אמה וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, הרי אין בנמצא אבן טובה בגודל של ביצה, ואיך ימצאו אבנים טובות בגודל כזה. לימים הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים וראה מלאכי השרת שמנסרים אבנים טובות בגודל כזה, ושאלם למה אלה, וענו לו שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים, כשחזר אצל רבו אמר לו דרוש רבי לך נאה לדרוש, כשם שדרשת כך ראיתי, אמר לו מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות.
תמה על כך מורנו רבי חיים ממיר זצ"ל, בשעה שלגלג לא אמר לו ר' יוחנן כלום, וכאשר האמין קרא לו "מלגלג". והוא מפרק לה, כשלא השיג את הדברים בשכלו לא היו לו עליו טענות, אולם כאשר "ראה" בעיניו, היה צריך להאמין כי כך למדו רבו, "אלמלא ראית לא האמנת" כאן טמון הלגלוג, כי אין זו "אמונה" אלא "ראיה".
מעתה אנו שבין וקורין בהטעמה את הכתוב הניצב קדים, וירא ישראל את מצרים... וירא ישראל את היד הגדולה" ואעפ"כ "ויאמינו", לאמור: לא "מפני" שראו, אלא "למרות" שראו, לאחר הראיה האמינו מכוחה של אמונה תמימה. הרב בן ציון נשר , רב קהילת איחוד שיבת ציון והאזור, ואב"ד שע"י הרבנות הראשית, תל-אביב.


העלון מוקדש לזכר ולע"נ גיטל מרים טובה רנד ז"ל, נפטרה ב-ט' בשבט תשס"ה. יהי זכרה ברוך!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ ר' ישראל בן מנחם מנדרובסקי ז"ל, נפטר ב-ט' בשבט תשמ"ז. יהי זכרו ברוך!


דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת בא
ההפטרה: "הדבר אשר דבר ה' " (ירמיהו מו, יג).

שבת שירה פרשת בשלח
ההפטרה : "ודבורה אשה נביאה" (שופטים ד, ד). הספרדים מתחילים: "ותשר דבורה" (שופטים ה, א).

עמידה ב" שירת הים"
השולחן ערוך (אורח חיים סימן קמו סעיף ד) כתב, ש"אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה". הרמ"א במקום הוסיף: "יש מחמירין ועומדין". במשנה ברורה (שם ס"ק יט) הביא פוסקים שהכריעו כדעת השולחן ערוך, שאין חובה לעמוד בשעת קריאת התורה, אך, יש בזה משום הידור.
כיום מקובל בציבור כן לעמוד בקריאות מסוימות - בקריאת עשרת הדיברות (דווקא לגבי קריאה זו חזקו דברי המערערים על העמידה בה בלבד), בקריאת שירת הים, בתענית ציבור כשבעל הקריאה קורא י"ג מידות, וכן בסיומי החומשים נוהגים לעמוד לקראת קריאת הפסוק האחרון של החומש.
למערערים על מנהג זה, טענה חזקה שהרי נראה כאילו קריאה שעומדים בה יש בה חשיבות יתירה, והרי אין מקום להעדיף חלק מסוים בתורה על פני שאר דברי התורה. וחז"ל אמרו דברים חמורים כלפי מי שמשבח שמועה אחת על פני שמועות אחרות, וכך אמרו (עירובין סד, א) "כל האומר שמועה זו נאה, וזו אינה נאה - מאבד הונה של תורה", ופירש רש"י הונה של תורה - "כבודה של תורה, וסופה להשתכח ממנו".
לכן, וכדי להמעיט מההבחנה בין קריאה לקריאה, מוטב לעמוד לפחות בכל העליה, שבה הפסוקים שנוהגים לעמוד בהם. לגבי "שירת הים" בפרשת בשלח – יש לעמוד מתחילת הקריאה לרביעי ועד חמישי.

יום חמישי חמשה עשר – טו בשבט
אין אומרים תחנון. גם במנחה שלפניו לא אומרים. אומרים אל ארך אפיים בהוצאת ספר תורה. אומרים למנצח.
אין מתענים בטו בשבט, גם לא חתן ביום חופתו.
נוהגים לאכול מיני פרי אילנות וביחוד מפירות ארץ ישראל, לעשות בו ציונים – להראות שיום זה הוא ראש השנה לאילנות.

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ר' אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (משנה ראש השנה ב, א). היום נוהגים בט"ו בשבט, לפי שיצאה בת קול ואמרה "הלכה כבית הלל" (גמ' ר"ה יד, ב).
מאי טעמא? מהו הטעם שבאחד בשבט הוא ראש השנה לאילן, שואלת הגמ' (ראש השנה יד, א) (התוספות מסביר במקום שהגמרא נקטה את בית שמאי מפני שהיא הדעה המוזכרת ראשונה במשנה, אבל הגמרא מתכוונת לפרש אף את דברי בית הלל שמדובר על ט"ו בשבט). ועונה הגמ': "אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי השנה", ואז מגיע זמן חנטת האילן. ומקשה הגמ' בהמשך (טו, ע"א) אם היתה שנה מעוברת (כמו השנה) – מהו? כלומר, אימתי הוא ראש השנה לאילנות בשנה מעוברת? הריטב"א מסביר את השאלה כך: בשנה מעוברת בדרך כלל משתנים סדרי בראשית, וחנטת האילנות נעשית באדר ראשון, לכן מתעוררת השאלה. עונה הגמ' "הלך אחר רוב שנים" – רוב השנים אינן מעוברות ולכן תמיד יהיה בט"ו בשבט.
ט"ו בשבט ראש השנה לענין מעשרות פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שגדלו לפני כן על הפירות שגדלו אחר כך. וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. יש אומרים שגם לענין פירות שביעית, הפירות שחנטו עד טו בשבט של שנה שמינית, נחשבים כשל שמיטה.
אחד באלול, אחד בניסן וט"ו בשבט ימי חול רגילים. מדוע בט"ו בשבט עושים בו שינוי של קצת יו"ט? לפי שיש בו מעין שבח ארץ ישראל. ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה, להוציא פירותיה ולהראות שבחה של: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח).

ברכה ראשונה ואחרונה על מאכל
שבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, תמר. את מצוות הביכורים צריך לקיים מפירות חשובים והם שבעת המינים. גם בברכות יש להן קדימות. קל לזכור סדר קדימות הברכות
באמצעות ראשי תיבות: מג"ע א"ש . מ וציא –מ זונות, ג פן, ע ץ, א דמה, ש הכל.
דיני קדימה בשבעת המינים: המשנה ברכות (מ, ע"ב): "היו לפניו מינין הרבה, ר' יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך. וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה". לדעת הרמב"ם, מקדים בברכה את החביב (הלכות ברכות פרק ח הלכה יג). השולחן ערוך (סימן ריא) בסעיף א' פסק ששבעת המינים קודמים. בסעיף ב': אם הביאו לפניו פירות משבעת המינים והם נמצאים על השולחן ורוצה לאכול מכולם, הסדר לענין קדימה בברכות הוא: זית, תמר, ענבים או צימוקים, תאנה, רימון. והביא כאן את סברת הרמב"ם: משמע שמרן פוסק לא כהרמב"ם כי הרבה פוסקים חולקים על הרמב"ם והם: בה"ג, ר' יונה, תוספות, ראב"ד, רשב"א, מרדכי, סמ"ג רא"ש וטור.

ברכה אחרונה יש התיחסות מיוחדת לשבעת המינים. כאשר על לחם מברכים 4 ברכות של ברכת המזון, ועל שבעת המינים מברכים ברכה אחת מעין שלוש שמזכירה את עיקר עניני ברכת המזון, ועל כל שאר הפרות מברכים את הברכה הפשוטה יותר בורא נפשות.
חכמינו (גמרא ברכות ל"ה) הראו סתירה בין הפסוקים: מצד אחד כתוב: "לד' הארץ ומלואה" דהיינו שהארץ היא של ד' ומצד שני כתוב: "והארץ נתן לבני אדם" דהיינו שארץ היא לרשות האדם. על זה תירצו: "כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה" דהיינו שלפני הברכה אין לאדם כל זכות ליהנות מהארץ ואולם לאחר הברכה ד' נתן לבני אדם רשות הנאה בה. ובאמת זכות גדולה היא זו לברך לבורא עולם ולמצוא אותו קרוב אלינו בכל הנאה מעולמו.


תפילה נאה לאמרה לפני אכילת הפירות ביום ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות
אָנָּא השם רַחוּם וְחַנּוּן, שֶׁלֹּא הֶחְסַרְתָּ מֵעוֹלָמְךָ דָּבָר, וּבָרָאתָ בּוֹ אִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם, אָנָּא זַכֵּנוּ לִטְּעֹם מִנֹּפֶת צוּף פֵּרוֹתֶיךָ הַנְּעִימִים, אֲשֶׁר פֵּאַרְתָּ בָּהֶם עוֹלָמְךָ, זַכֵּנִי לְהֶאָרַת הָרָצוֹן שֶׁבְּפֵרוֹתֶיךָ, אֲשֶׁר בָּהּ יִתְרוֹמְמוּ וְיָשׁוּבוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת אֵלֶיךָ בָּאַהֲבָה, זַכֵּנִי בִּזְכוּת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַטּוֹעֲמִים בַּיּוֹם זֶה מִשֶׁפַע מִינֵי פֵּרוֹתֶיךָ לִרְאוֹת בַּתִּקּוּן כָּל הַסְּפִירוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָנָּא, זַכֵּנוּ לְכַוֵּן לִטְעֹם פֵּרוֹתֶיךָ בִּקְּדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה לֶשֶׁם שָׁמַיִם, לְתַקֵּן שָׁרָשָׁם כְּפִי שֶׁהָיָה בְּגַן עֵדֶן מִקֶדֶּם, בַּשָּׁעָה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לָאָדָם הָרִאשׁוֹן: "מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכַל". זַכֵּנִי לַסּוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים הַנּוֹרָאִים הַגְּנוּזִים בְּכָל פְּרִי וּפְרִי, לִסְגֻלַּת הֱיוֹתוֹ כְּלִי נִפְלָא לְהֶאָרַת הָרָצוֹן, לִדְבֵקוּת עִלָּאִית, לָאוֹר אֵין סוֹף, כַּאֲשֶׁר הֵאִיר עֲדַיִן הָאוֹר הַגָּנוּז, וְאָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מְזֻמָן לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת .
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה גִּלִּיתָּ לָנוּ עַל יְדֵי בְּחִירֵי צַדִּיקֶיךָ, שֶׁגַּם עַכְשָׁו אָנוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְכָל זֶה, וְדַוקָא עַל יְדֵי הָאֲכִילָה, כִּי עַל יְדֵי אֲכִילָה בִּקְּדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה נִמְשָׁכִים מַקִּיפִים נִפְלָאִים, שֶׁאֲפִלּוּ מַלְאָכִים אֵינָם מַשִּׂיגִים אוֹתָם. עַל כֵּן בָּאנוּ עַתָּה לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, אָבִינוּ אַב הָרַחְמָן, שֶׁנִּזְכֶּה בַּאֲכִילַת פֵּרוֹתֶיךָ בְּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, שֶׁתָּאִיר לָנוּ בְּהֶאָרַת הָרָצוֹן, בְּהֶאָרַת הַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִכְּסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד אֵלֶיךָ בִּרְצוֹן מֻפְלָג, אֲשֶׁר יוֹצִיא אוֹתָנוּ מִגַשְׁמִיוּתֵנוּ לְגַמְרֵי, עַד אֲשֶׁר נִזְכֶּה לְהַשָּׂגָה גְּדוֹלָה מִן הַמַּלְאָכִים, כִּי עֲתִידִים צַדִּיקִים, שֶׁתּהא מְחִצָתָם לְפָנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זַכֵּנִי לַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, הַשּׁוֹפֵעַ וּמֵאִיר בְּפֶרוֹתֶיךָ, זַכֵּנִי לַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, שֶׁעַל יָדוֹ נִמְשֶׁכֶת הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדְךָ, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה, שֹׁרֶשׁ כָּל עֲשֶׂרֶת המאמרות, שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ. אָנָּא זַכֵּנוּ עַל יְדֵי טְעִימַת פֵּרוֹתֶיךָ לִזְכּוֹת לַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, לַחְזוֹת בַּנֹּעַם ה' וּלְהַכִּיר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ. אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֶית ה' כָּל יְמֵי חַיָּי, לַחְזוֹת בַּנֹּעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ

מקובל מרבי יוסף חיים מבגדד, בעל ה'בן איש חי', תפילה מיוחדת להתפלל ביום חמישה עשר בשבט, להצלחת האתרוג, וכן להתפלל על היין שיהיה מהודר לקידוש ולהבדלה, ועל עץ הזית שיתן פריו ויהיה בו שמן להדליק נרות שבת ויום טוב. וזה נוסח התפילה כפי שתיקן מרן הבן איש חי:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּבָרֵךְ כָּל אִילָנוֹת הָאֶתְרוֹג לְהוֹצִיא פֵּרוֹתֵיהֶם בְּעִתָּם וְיוֹצִיאוּ אֶתְרוֹגִים טוֹבִים יָפִים וּמְהֻדָּרִים וּנְקִיִּים מִכָּל מוּם וְלֹא יַעֲלֶה בָּהֶם חֲזָזִית, וְיִהְיוּ שְׁלֵמִים וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם שׁוּם חֶסְרוֹן וַאֲפִלּוּ עֲקִיצַת קוֹץ, וְיִהְיוּ מְצוּיִים לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, לְקַיֵּם בָּהּ מִצְוַת נְטִילָה עִם הַלּוּלָב בֶחָג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְחָיַיִם טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ בְּתוֹרָתְךָ ע"י מֹשֶׁה עַבְדְּךָ 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּוֹת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עֲבוֹת וערבי נחל'. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּעַזְרֵנוּ וּתְסַיְּעֵנוּ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ שֶׁל נְטִילַת לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְאֶתְרוֹג כְּתִקּוּנָהּ בִּזְמַנָּהּ בַּחַג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְיַמִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בַּשִּׂמְחָה וּבְטוּב לֵב, וְתַזְמִין לָנוּ אֶתְרוֹג יָפֶה וּמְהֻדָּר וְשָׁלֵם וְכָשֵׁר כְּהִלְכָתוֹ.
וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וּלְקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּבָרֵךְ כָּל מִינֵי הָאִילָנוֹת וְיוֹצִיאוּ פֵּרוֹתֵיהֶם בְּרִבּוּי שְׁמֵנִים וְטוֹבִים, וּתְבָרֵךְ כָּל הַגְּפָנִים שֶׁיּוֹצִיא עֲנָבִים הַרְבֵּה שְׁמָנִים וְטוֹבִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַיַּיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם מָצוּי לְרֹב לְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת הַבְדָּלָה בְּשַׁבָּתוֹת וּבַיָּמִים טוֹבִים, וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ וּבְכָל יִשְׂרָאֵל אָחִינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב "לֵךְ אֱכֹל בַּשִּׂמְחָה לַחַמְךָ וְשֶׁתֵּה בְּלֵב טוֹב יֵינְךָ כִּי כְּבָר רָצָה אֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׁמַי אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׂכְרוּ דּוֹדִים (שה"ש, ה' א').
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרִי פִּי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

תפילה רהוטה
אשרי יושבי ביתך ומזמורי "הללויה"
החלק העיקרי של פסוקי דזמרה הם מזמורי התהילים, הראשון שבהם הוא המזמור "תהילה לדוד" (הידוע יותר בשם "אשרי יושבי ביתך", על שם שני הפסוקים שמקדימים לו) ולאחריו מזמורים קמ"ו - ק"נ, הפותחים ומסיימים במילה "הללויה"
"דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה דכתיב (דברים ג, כג) 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' וכתיב: 'ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך' וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון' (גמרא, ברכות לב, א).
הסיבה לאמירת מזמורים אלו, היא משום שמזמורים אלו עוסקים בגדלות הבורא ועל ידי הכרת גדלותו, מבין המתפלל לפני מי הוא עומד בתפילתו, וזאת כדי להדגיש שהמטרה העיקרית בתפילה איננה בקשר הצרכים האישיים, אלא ההתקרבות להקב"ה. בנוסף לכך, חז"ל לומדים שהסדר הנכון של התפילה הוא להקדים דברי שבח לבקשה, ולפיכך בתקנם את הליטורגיה, הם מיסדו זאת.
בתקופת התנאים אמירת פסוקי דזמרה נחשבה רק למנהג חסידות, אולם במהלך השנים פשט המנהג לומר פסוקים אלו בכל יום בתפילה וכיום הם נחשבים כמנהג המחייב את כל קהילות ישראל.
"ויברך דוד"
לאחר סיום מזמורי "הללויה" נהוג להוסיף פסוקי שבח, הפותחים בתפילתו של דוד המלך "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל" עד "ומהללים לשם תפארתך" (דברי הימים א', כט י-יג). לאחר פסוקים אלו פותחים בסדרת פסוקים מספר נחמיה (פרק ט' ו'-י"א) "אתה הוא ה' לבדך", המתארים את השתלשלות ההיסטוריה עד לקריעת ים סוף. חלק זה תוקן בתפילה על ידי הגאונים (כמובא ע"י האבודרהם והטור (או"ח סימן נא). לפי שכל אותן ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח, נדרשין במכילתן מתוך שירת הים, ומתוך אותן הפסוקים של ויברך דוד.
"ויברך דוד לעיני כל הקהל" – היה צריך להיות כתוב "לאזני" כל הקהל, שכל הקהל עמדו במעמד זה ושמעו את ברכתו של דוד. ממלכים א' פרק א ניתן להבין שבמעמד זה דוד כבר היה זקן וחלש, קודם מותו, לכן הדיבור היה לעיני הקהל שראה אותו ולאו דוקא שמע. דגל מחנה אפרים (פרשת ראה, ד"ה "כי ירחיב ה' ") מסביר בשם סבו הבעש"ט כך: "הראה דוד בחוש לעיני כל הקהל שמלא כל הארץ כבודו... ובמה הראה לכל – במה שאמר: 'לך ה' הגדלה והגבורה לך ה' הממלכה' ואז ראו הכל אפילו המון העם, כי הקב"ה שורש כל הדברים והויתם".

שירת הים
פסוקי דזמרה נחתמים בפסוקים מספר שמות (יד, ל. טו, יט) שכוללים את שירת הים, השירה שנאמרה על ידי "משה ובני ישראל" לאחר קריעת ים סוף. שני הפסוקים החותמים את סיפור קריעת ים סוף (הפותחים במילים "ויושע ה'") נאמרים תחילה, ולאחר מכן נאמרת "שירת הים", הפותחת במילים "אז ישיר משה ובני ישראל" ומסיימת במילים "כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".
הרמב"ם (הלכות תפילה ז, יג): "יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים". בימינו מנהג כל העדות לומר את שירת הים לפני ברכת ישתבח.
חלק זה הוא החלק היחיד של פסוקי דזמרה הלקוח מן התורה.
פסוקים נוספים נאמרים מיד עם סיום שירת הים ולפני אמירת ישתבח והם "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" (תהלים כב). "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה" (עובדיה א). "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד).

בסדור רב עמרם גאון, אין ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' ויש רק הפרשה של דברי הימים - "ויברך... וכרות", ולא הפסוקים אתה הוא ה' לבדך, גם לא שירת הים.
במחזור מנהג בני רומא מסיימים "ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים", ואח"כ "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ויושע ה'" וכו'.
שירת מרים
לפי נוסח תימן, לאחר שירת הים נאמרת שירת מרים והמשכה בפסוקים (פרשת מי מרה) ולאחר מכן קטע "רפאני", שהוא עוד רצף פסוקי שבח, בדומה ל"יהי כבוד".
"ויברך דוד" בעמידה!
הרמ"א או"ח (נא, ז) כתב: "ונהגו לעמוד כשאומרים ברוך שאמר ולויברך דוד וישתבח". המגן אברהם (שם ס"ק ט): "בויברך דוד יעמוד עד שיאמר א תה ה וא ה' ה אלוקים , ויכוון ראשי תיבות אהי"ה, ואח"כ ישב (שער הכוונות תפלת השחר). אף על פי כן נהגו, בעיקר האשכנזים, לעמוד עד אחרי "ברכו". כך מצאנו שכתב ר' יעקב צבי כץ בספר לקט קמח החדש (סימן נא ס"ק לב): "מן ויברך עד סוף ברכו רגילים לומר בעמידה, וכן נהגו רבותינו וכן נתפשט המנהג, הגם דכתוב במג"א רק עד אתה הוא".


מקום בפרשה / יהושע לביא מדריך טיולים
דרך ארץ פלשתים
" וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא ". ארץ הפלשתים היא מישור החוף, בעיקר חלקו הדרומי. הפלשתים היגרו לכאן מהאזור האגאי, בכמה גלי הגירה, לכן הם מכונים במחקר החדש גם " גויי הים ". מי הם בעצם הפלשתים, והאם זה אותו עם שפגש את האבות בגרר ואת בניהם בתקופת ההתנחלות והמלוכה?
התשובה לשאלה הראשונה היא, אנו כוללים בשם פלשתים קבוצות רבות שהקשר ביניהם אינו גזעי אלא התקופה בה חיו או המרחב בו התגוררו. לשאלה השניה התשובה שלילית. בספר בראשית (פרק י') מתואר פלשת כצאצא של חם, ואילו אנו מדברים על עם שמוצאו מבני יפת (ראו צפניה ב 5). נראה שהקשר בין אבימלך של אברהם (והאחר של יצחק) לבין זה של דוד (כך מכונה אכיש בתהלים לד 1) הוא כמו הקשר שבין ארץ פלישתים שהיא חלק מכנען, לסוריה-פלשתינה של אדריאנוס, דהיינו שינוי שם נוכחי באמצעות שם עתיק, תופעה ידועה בהיסטוריה.
בדרום מישור החוף חיו הפלשתים בכמה ערים, מהן חמש גדולות שעמד בראשן מנהיג שתוארו סרן. מדרום לצפון, לאורך הים: ערי נמל הן עזה ואשקלון, ומעט פנימה אשדוד. בשפלה: גת ועקרון. בראשה של גת שהיתה הגדולה מכולן, עמד מנהיג שתוארו מלך. מלבדן היו ערים נוספות, כמו תמנה הסמוכה לעקרון. עיר נוספת שנמצאת במורד נחל הירקון במתחם של מוזיאון א"י שמכונה תל קסילה, אולם אין זה שמה הקדום, והוא לא ידוע לנו. וישוב שנתגלה בשנים האחרונות באל אחווט שבפאתי הישוב קציר, פרופ' אדם זרטל מזהה אותו כחרושת הגויים עירו של סיסרא.
דרך ארץ פלשתים היא דרך ההולכת ממצרים לאורך החוף, והיא חלקה הדרומי של קבוצת דרכים מקומיות שניתן היה להלך בהם ממצרים לארצות הצפון, בימינו יש שמכנים אותן (בטעות?) 'דרך הים', כינוי שמקורו בברית החדשה לדרך שהלכה מעכו אל הכנרת.
ערי הפלשתים נחפרו, אך רק חלקן מוסדר לביקור. מכולם אמליץ למטייל העצמאי לפקוד את גת עירו של גלית הענק שנמצאת על תל צפית הסמוכה לקיבוץ כפר מנחם. גת הולכת ונחפרת ומתגלים בה ממצאים מרתקים, כמו אוסטרקונים ועליהם צירופי אותיות קרובים לשם 'גלית', ועוד.
אגב. קרית גת נקראת כך משום שבזמנו זיהוי בטעות את תל עירני הסמוך כגת, מה שהתברר לימים כטעות. גם קרית עקרון אינה עקרון הפלשתית, ובוודאי שלא עכו (טעות של הצלבנים) אלא תל מקנה הסמוך לרבדים.
בקיבוץ רבדים הסמוך ישנו מוזיאון פתוח שמוצגים בו ממצאים מעקרון הסמוכה, אך עיקר הממצאים מוצגים במוזיאון קורין ממן שבאשדוד, במוזיאונים ארץ ישראל שבתל אביב, הכט בחיפה, וכמובן מוזיאון ישראל שבירושלים.

התנצלות – תיקון טעות
אנחנו מתנצלים על הטעות שנפלה בעלון פרשת שמות וארא כיצד יש להגיד בברכת כהנים. לצערנו התחלף הניקוד, מבלי ששמנו לב, בין הסגול לשווא. הניקוד הנכון במילה יברכך הוא סגול מתחת לר' ושווא מתחת לכ' - יְבָרֶכְךָ. ראו במדבר ו, כב-כז. מאחר וביקשנו להדגיש שיש להוסיף / לבטא קמץ מתחת לך' (ולא ריק או שווא) יצאה מתחת ידינו הטעות. עם אלפי הקוראים ובמיוחד העשרות הרבות שפנו אלינו במייל, פקס או בטלפון וביקשו לתקן – הסליחה! ויותר מכך – התודה! הערות הקוראים, תגובתם, תיקונם ודעתם חשובה לנו ונותנים לנו את הכח להמשיך ולעשות. ישר כח!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ ר' רפאל בן יעקב מלמד ז"ל, נפטר ב-ה בשבט תשנ"ח. יהי זכרו ברוך!


פרק זה מקורו בדברי הימים, כאשר אסף דוד המלך את בני ישראל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il