בית המדרש

  • לנתיבות רבנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

איש הסגולה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשע"ג
4 דק' קריאה
איש הסגולה 1
הרב איננו
הרב איננו. אף שהיה הרב זקן, אף שהיה חולה באחרונה, והקשר אתו לא היה קבוע כבעבר, אי אפשר להתרגל, אי אפשר לקבל שהרב איננו.
הרב לימד אותנו להתבונן במאורעות וללמוד מהם ואותם. הרב נולד בליל הסדר, ביום שנתגלתה סגולתם של ישראל, ביום שבו נולדה האומה "אשר בחר בנו מכל העמים" והוציאנו ממצרים. עניינו של הרב אף הוא גילוי הסגולה הפנימית הישראלית בכל עוצמתה. זו הייתה מהותו של הרב: איש הסגולה.
הרב נולד ביום גילוי הניסים הגדולים העל טבעיים השולטים על הטבע. ימים שמבטאים שליטת הקודש על החול ובטולו: "בצאת ישראל ממצרים... היתה יהודה לקדשו" (תהלים קיד, א-ב), ואז: "הים ראה וינוס" (שם ג). והרב נתעלה מאתנו ביום הפורים, המבטא את סוף הניסים: "אסתר סוף כל הניסים" (יומא כט ע"א), ביום הנס שבתוך הטבע, כאשר הטבע התעלה, התקדש ובעצמו נעשה טוב. לאמור, הרב הקיף את כל המדרגות, תחילת הופעתו וגילוי שורשו בשורש הפנימי, היסודי וההתחלתי של האומה, בשורש הסגולי. ונמשכה התרוממותו בקודש עד לקידוש כל המדרגות, עד לקידוש הטבע. זהו הגוף הקדוש של רבנו. הרב נולד בחודש הראשון ובחג הראשון של השנה ונתעלה בחודש האחרון המסיים את השנה.
"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב ב, יב) יש הבדל בין קשר של אב ובן לבין קשר של רב ותלמיד. הקשר עם האב הוא מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. זהו קשר סגולי. אך בקשר עם רב יכול להיות שינוי כי הקישור הוא חיצוני, שהרי אנו מקבלים ממנו ידיעות ולומדים ממנו תורה. אך הקשר ביננו לבין רבנו, איש הסגולה הישראלית שלמד אותנו מהי סגולת ישראל, שרומם אותנו למעלת הסגולה, היה קשר של בנים אל אביהם, הוא היה לנו בבחינת אב. "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

כל מעשה מחושב
מה נאמר ונספר על הרב? וכי נספר את כל מעשיו בכל יום? הרי כל הנהגתו ומעשיו צריכים לימוד, שנאמר: "ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א, ג; סוכה כא ע"ב). גדולתו של הרב כפי שאנחנו הכרנו אותו הייתה בשליטה המוחלטת שלו בכל הכוחות. הדיבור השקול והמחושב והשתיקה המחושבת, כל מלה של הרב בסלע, כל ביטוי שקול. מה שלא צריך לא אומרים כי המחשבה תחילה קודמת לדיבור. וכן במעשים: כל מעשה שקול. תפילתו הייתה מקירות הלב וגם המעשים הטבעיים שאין רגילים לכוון בהם, היו מתוך מחשבה תחילה: עמידה כשצריך לעמוד וישיבה כשצריך לשבת ואפילו האכילה והלעיסה מחושבת. זוכר אני שרקדנו בליל יום העצמאות ברחובות ירושלים, ואמר לי הרב: הריקוד לא צריך להיות סתמי, צריך לדעת לרקוד, צריך לדעת להתכופף וצריך לדעת להתיישר, והראה לי כיצד. כאן צריך להרים את הרגל, כאן צריך להוריד את הרגל, כאשר מרימים את הרגל אנו מתרוממים, כאשר מורידים ממשיכים שפע למטה. זה לא סתם, כל תנועה פועלת בריקוד ביום העצמאות וכך מחברים את הארץ עם ריבונו של עולם.
ונזכר אני במאורע נוסף בליל יום העצמאות המבטא את מידת הגבורה שהייתה ברב, עליה נאמר: "ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב). בשנה הראשונה לכניסתנו לבניין החדש של ישיבת "מרכז הרב" רקדנו ביום העצמאות מהבניין החדש אל הבניין הישן במרכז העיר, שם היה אמור הרב לשאת דבריו בענייני דיומא. הרב רקד עמנו כל הדרך וכשהגענו לבניין הישן מאומצים מהריקוד הממושך והרב רעד בכל גופו מרוב מאמץ. אמרתי לרב: אולי ינוח הרב מעט לפני שידבר, אולי הרב עייף. נכשלתי בלשוני ונאמרה המילה: "עייף". שמע הרב את המילה: "עייף" ואמר: "חס וחלילה! עייפות זו עבירה, ככתוב: "ואתה עיף ויגע" (דברים כה, יח)". קם מיד ונשא דבריו באריכות כאילו לא התאמץ כלל.

דרך הנהגתו של רבנו
בעת קריאת המגילה השנה, לפני שנודע לנו על פטירת הרב, הרהרתי במילים: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א). נשים לב: מרדכי לא פונה אל אסתר המלכה שתפעל לבטול הגזרה אצל המלך אחשוורוש, אלא מתעצם בתפילה, בהתרוממות פנימית ובדבקות. אם אסתר צריכה לעשות משהו היא תגיע, ואכן אסתר מגיעה, היא שולחת שליחים אל מרדכי לשאול מה קרה והוא לא מקבל, והיא שולחת עוד שליחים ורק אז אומר לה מרדכי ללכת אל המלך ולבקש על עמה, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (שם ד, יד). אמנם מוסיף מרדכי: "רווח והצלה יעמוד ליהודים" (שם) בין כך ובין כך, כי ההצלה אינה תלויה בשליח, אך ראוי לך שעל ידך תבוא ההצלה.
חשבתי שהדבר דומה לדרך הנהגתו של רבנו המתרומם ברצון פנימי אדיר בדבקות עליונה, "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד) וממילא אחרים מבטלים רצונם מפני רצונך. הרב לא היה צריך לדבר, רצונו היה כל כך חזק, כל כך גדול שהכול נמשכו לכוון לרצונו. הוא לא היה כופה על אף אחד, לא היה לוחץ, הינו צריכים לבקש הרבה כדי שישמיענו את דעתו. נתקיים בו "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמה, יט) שהקב"ה עושה את רצון יראיו כאשר הוא עדיין רצון בלבד, בטרם דיבור. רק בהמשך הפסוק יש עוד שלב והוא הדיבור: "ואת שועתם ישמע ויושיעם" (שם). מתוך ההנהגה הגדולה של הרב שהייתה באימוץ הרצון הפנימי ובשליטה על הכוחות הפנימיים, בזהות המלאה בין הדבור לבין התוכן הפנימי, נמשכה ההשפעה עלינו. כולנו היינו מונהגים על ידו, מאות ואלפים. מתוך שזו הייתה הנהגתו וזה היה כוחו נמשכה הנהגתו עד לימים האחרונים. לא היינו צריכים לשמוע את דבריו, אלא חשבנו מה הרב היה אומר ואיך היה מגיב כעת והתאמנו את עצמנו לכוון כנגד רצונו בלא שהיה צריך לומר. וכעת נתייתמנו מאבינו, אביהם של ישראל.
השנים האחרונות של רבנו היו שנות חולי וייסורים. אך גם בשנים אלו הלך והתעלה. לא ירד ממדרגתו ולא התעסק עקב חולשתו בחול ובדברים בטלים, אלא התרומם וקבל הייסורים לכתחילה ולא רק בדיעבד. וכך למדנו את הברייתא: "הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא)" (גיטין לו ע"ב). ומפרש הרב: לא מדובר במי שהגיע למדרגה שאינו נעלב כלל. אלא מדובר בנעלבים ממש ובכל זאת אינם עולבים, שומעים חרפתן ונפגעים מאוד ובכל זאת אינם משיבים. מרגישים את הייסורים בעומק ובכאב ויודעים לשמוח בהם, יודעים כי הם ממרקים והם ייסורי אהבה מרוממים.
כך התרומם הרב בייסוריו, גבר אצלו הקושי לבטא את התוכן הפנימי שלו, אך ראינו את הרב מקרין בלא אומר ובלא דברים, בלי נשמע קולו. הדיבור קשה והמעשים לפעמים מעוכבים, אך הרב מתרומם מעל מדרגת הדיבור ומעל מדרגת המעשה. הרב הולך מתעלה.
בנחמת ציון וירושלים ננוחם.




^ 1.ריכה: ידידיה הכהן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il