הוא היה עילוי מדהים. עתידו היה מוטח. רבותיו הגדולים נבאו לו גדולות, וראו בו את המובחר שבתלמידים. היו לו חידושים מדהימים בגאוניותם, ממש מעיין המתגבר.
ולפתע... הוא נעלם. השמועות סיפרו שהוא פרש לעיר מרוחקת, עיר קיט ונופש. החברים בישיבה המשיכו להתעלות בתורה, אך ברק חידושיו היה חסר.
יום אחד, החליטו כמה מהחברים שהם חייבים ללכת לבקרו. הם נסעו לעירו, ואז גילו לתדהמתם ש... הכל נמחק. מוחו הגאוני פשוט שכח הכול, הוא לא ידע אפילו לקרוא פסוק כהלכתו.
כיצד אירע האסון? הוא עבר טראומה קשה?
לא ולא, העילוי המדובר הוא התנא הקדוש רבי אלעזר בן ערך. המשנה (אבות פ"ב) מספרת על תכונותיהם של חמשת תלמידיו הגדולים של רבן יוחנן בן זכאי. רבי אלעזר בן ערך מתואר שם כמעיין המתגבר. ההבדל בין מעיין לבור הוא שבור מכיל את המים שהוכנסו לתוכו, אך מעיין מוציא, כביכול, מים חדשים מבטן האדמה. בלימוד התורה יש מי שכוחו גדול בזיכרון העניינים שלמד (סיני), ויש מי שכוחו בחידושים (עוקר הרים), כוחו של רבי אלעזר היה בחידושי התורה שנבעו מתוכו.
בהמשך מספרת המשנה, שציווה רבן יוחנן לתלמידיו למצוא את הדרך הישרה שידבק בה האדם, ובמקביל – ימצא את הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם. בפשטות – כולם הסכימו שהדרכים הישרות של כולם הם טובות, והדרכים הרעות, שכולם הדגישו, חשוב להתרחק מהם. הציווי של רבן יוחנן בא למקד כל אחד מהתלמידים בנקודה המיוחדת שלו בעבודת ה'. כל אדם, על פי תכונותיו ואופיו, צריך להתמקד בנקודה מרכזית המתאימה לו, ובמקביל להתרחק מנקודה מרכזית המכשילה אותו, ודרך אותה נקודה לזכות בכל המכלול של עבודת ה'.
רבי אלעזר, כמו (כל?) התלמידים האחרים, מצא שהדרך הישרה והדרך הרעה מקבילות זו לזו. זו אותה נקודה, דבר והיפוכו. רבי אלעזר אמר שהדרך הישרה היא – לב טוב, והרעה – לב רע. מתאים לתכונותיו של רבי אלעזר, שהחידושים פרצו מתוך ליבו. (בשונה מרבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה בור סוד, כלומר – עיקר עניינו הקליטה מחוץ. ואכן הוא שם את הדגש על עין טובה מול עין רעה, כי העין מייצגת את הקליטה מבחוץ).
שבח רבן יוחנן בן זכאי את רבי אלעזר, כי הלב הוא מרכז החיים וכולל הכל, וכך דברי כל האחרים כלולים בדברי רבי אלעזר.
ובאמת מסופר במדרש (קהלת ז), שלאחר שנפטר רבן יוחנן, רצה רבי אלעזר ללכת ללמוד עם כל החכמים ביבנה, אך אשתו אמר לו שכיוון שהוא הגדול בתלמידים, וחבריו צריכים אותו, הרי שהם צריכים לבוא אליו ולא הוא אליהם. וכך השתקע רבי אלעזר באמאוס, שהייתה עיר יפה עם מרחצאות, עד ששכח את תלמודו.
יום אחד, באו חבריו לבקרו, רצה רבי אלעזר ללמוד איתם, ועמד לקרוא את הפסוק מפרשתינו – "החדש הזה לכם", שיבש וקרא מילים מאד דומות בכתיב, אך מאד שונות במשמעות – 'החרש היה לבם'.
הפסוק והשיבוש אינם מקריים. החודש זו התחדשות. בכל חודש הלבנה מתחדשת. זהו גם הפסוק בתורה, שבו מתחילה מערכת המצוות של עם ישראל כעם, ולמעשה יציאת מצריים יוצאת כאן לדרך. העולם מתחדש ועולה קומה בהיוולד עם ישראל.
החידוש הוא כוחו המיוחד של רבי אלעזר, אך רבי אלעזר איבד את כוח החידוש, מפני שליבו היה חרש. בכך רומזים לו על צד נוסף בכוחו המיוחד – הלב. אי אפשר להסתפק בחידוש הלב מבפנים, הלב צריך גם להאזין ולקלוט מבחוץ, מחבריו ורבותיו. מי שחרש, סופו שליבו יאטם, וחידושיו יאבדו.
הבירור הרוחני הזה נוגע בנקודה יסודית הקיימת אצל כולנו. פעמים רבות, אנו שואלים את עצמינו – איך נשארים בהתלהבות ובהתחדשות בחיי היום יום ובעבודת ה'. השגרה שוחקת.
ראשית – עונים לנו: 'החודש הזה לכם'. דווקא מערכת המצוות הקבועה, המתחילה בפסוק זה, היא שבכוחה לשמור על הרעננות וההתחדשות. מי שבונה רק על ריגושים זמניים סופו להתאכזב.
שנית – ממשיכה הגמרא (שבת קמז) ומספרת שרבי אלעזר בעצמו ענה את התשובה. כשראו את מצבו הקשה, התפללו החכמים שרבי אלעזר ייזכר בתלמודו, ותפילתם התקבלה. דרש רבי אלעזר את המסקנה מהמאורע שאירע לו – "הווי גולה למקום תורה... שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תישען". הרעננות בעבודת ה' מותנית בחיבורו של אדם למקום תורה ולחברה שמקדמת את העניין.
משפחה שרוצה להתרענן בעבודת ה', חייבת להיות חלק מקהילה. אדם שרוצה להתקדם, שלא יסתפק רק בלימוד בביתו, אלא יקבע חברותא/ שיעור בבית כנסת/ בית מדרש.
בהצלחה לכולנו!