פרשת בשלח תשע"ד

לבה של פרשת השבוע הוא מטבע הדברים שירת הים הגדולה של משה ובני ישראל ברגע הגאולה שלהם מפרעה ומהים הגואה. את השירה הזאת של משה ובני ישראל אומרים היהודים בתפילת שחרית בכל יום כבר מאות שנים.
ההתעלות של הרגע השתמרה יפה בפרוזה ובשירה המדהימה הזאת והיא מורגשת גם דורות רבים אחרי התרחשות האירועים. מה שהופך את השירה הזאת לייחודית הוא העובדה שאין בה שום התייחסות לאומץ לב אנושי, לעוז הרוח של בני ישראל כשירדו אל הים, או אפילו למנהיגות של משה ואהרון שהובילו את בני ישראל במשבר הזה. השיר כולו הוא שבח, הלל והערכה לאלוקי ישראל.
הקב"ה פועל, כביכול באמצעות בני אדם ואירועים בעולם. פעמים רבות הנוכחות שלו נסתרת מעין. לעתים יש אפילו התעלמות מכוונת ממנה. בניצחונות מאוחרים יותר של עם ישראל יש הכרה במרכיב האנושי שתרם לניצחונות ולהישגים והוא זוכה להלל ולשבחים.
אך בשירה של משה ובני ישראל יש הכרה בזרוע הנטויה של הקב"ה בלי לייחס שום הישג לבני האדם, לחברה או לכוחות הטבע, "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון". דומני שזה ההיבט שהופך את השירה הזאת לייחודית כל כך. הבה נשווה אותה לשירת דבורה, שהיא ההפטרה של פרשת השבוע. בשירת דבורה הנביאה נותנת קרדיט גדול לכוחות החמושים של עם ישראל, לברק מצביאם ואפילו לעצמה, עובדה שלא נעלמת מעיניהם של חכמי התלמוד. אין שום השתבחות עצמית כזאת בשירת הים של משה ובני ישראל.
זה מתאים לגמרי לדמותו של משה שמתואר בתורה כעניו מכל אדם. אין שום ספק שבלי משה רבנו לא הייתה יציאת מצרים או גאולת ישראל על חופי ים סוף. אך זה יהיה מנוגד בתכלית הניגוד לאופיו של משה לזקוף את הנסים וההישגים העצומים האלה לזכותו או למנהיגותו.
גדול המנהיגים וגדול הנביאים מגיע לאותה דרגה נעלה של מנהיגות ונבואה דווקא משום שהוא ממעיט בערך התפקיד שהוא ממלא. משה מודע היטב לגדולתו וליחסים המיוחדים שיש לו עם אלוקי ישראל. אין הוא אדם תמים שחושב שהוא סתם אדם מן היישוב. זאת כבר תהיה ענווה מעושה. אך הוא גם חכם מספיק כדי להבין שמעמדו הנעלה הוא בעיקרו מתנה שהקב"ה העניק לו.
מתחילת מנהיגותו של משה, כשהוא מנסה לסרב לקבל על עצמו את הנהגת עם ישראל, ועד ימיו האחרונים על האדמה, הוא שומר על הענווה הפנימית הזאת. זאת התכונה שמאפשרת לו להיות המנהיג החזק מכולם והנביא האמיץ מכולם. יש כאן שיעור חשוב לכל הדורות ולנו, לכל האנשים ששואפים להגיע לעמדות של מנהיגות וחשיבות. ומשום כך היהודים אומרים את דברי השירה הזאת של משה ובני ישראל בתפילה בכל יום.