פרשת השבוע היא המקום שבו סיפור יציאת מצרים מגיע לאחד מרגעי השיא שלו. פרעה נכנע סוף סוף ללחצים של עשרת המכות ולדרישות של משה הבא בשם אלוקי ישראל. שלוש המכות האחרונות שנדונות בפירוט בפרשת השבוע הן הארבה, החושך ומכת בכורות.
המכות האלה מייצגות לא רק את הנזק החומרי שנגרם למצרים אלא גם, וזה חשוב לא פחות, את הלחצים הפסיכולוגיים השונים שהופעלו על פרעה ועל המצרים.
מכת הארבה הרסה את הכלכלה של מצרים, או את מה שנותר ממנה אחרי שבע המכות הקודמות. לאסון כלכלי יש תמיד השלכות מרחיקות לכת. לעתים התוצאות שלו בטווח הרחוק חיוביות מאוד, כמו ההתאוששות של ארצות הברית מהשפל הכלכלי הגדול, ולעתים הן שליליות מאוד, כמו עליית הנאציזם בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, דבר שלא היה יכול להתרחש אלמלא המשבר הכלכלי שפקד את רפובליקת ויימר.
כאן המשבר הכלכלי שבא בעקבות מגיפת הארבה מוריד את מצרים אל ברכיה, ולכן רק העקשנות הבלתי הגיונית של פרעה מאפשרת את המשך הדרמה. המכה הבאה היא חושך, מכה שמשפיעה על הפרט. האנשים היו כלואים בבתיהם בלי שום יכולת, סומים באפלה שלא הייתה כדוגמתה בחוויה האנושית. המכה הזאת אילצה את האזרח המצרי להתמודד עם המעורבות שלו בשעבוד של בני ישראל.
בשביל אנשים רבים להיות לבד, רק עם עצמם, זה סוג של מכה. זאת חוויה שדוחפת את האדם להכיר בעובדה שהוא בן תמותה ולהעריך מחדש את דרכו בחיים. לא תמיד זאת חוויה נעימה. רוב הזמן היא מייסרת וכואבת מאוד.
המכה האחרונה במצרים, מכת בכורות, לבד מהכאב והאסון האישי שיש בה, אמרה משהו על האופי של החברה המצרית באופן כללי. שום חברה לא יכולה להתקיים בלי ילדים, ועל אחת כמה וכמה בכורים, שתמיד מיועדים לתפוס את מקום הוריהם ולהמשיך את העבודה של הדור הקודם. כולנו רוצים לחיות לנצח, ומאחר שאין אפשרות לעשות זאת באופן פיזי, אנחנו רוצים שזה יקרה לפחות באופן רוחני, רגשי ופסיכולוגי.
המכה שהרגה את בכורי מצרים הרגה את התקוות האלה לחיי נצח, תקוות שתפסו מקום מרכזי מאוד בתרבות המצרית. הקברים של הפרעונים תמיד היו מלאים במזון ובחפצים שלפי אמונתם יעזרו למתים להתקיים בעולם הבא. על אף שזה ביטוי פרימיטיבי לתקווה לחיי נצח, יש בזה עדות חזקה על הלך הרוח המצרי בשאלת הנצחיות.
כשהקב"ה הרג את כל בכורי מצרים, הוא בעצם השמיע לכל החברה המצרית את פעמון המוות שמצפה לכולם בעתיד הנראה לעין. הלחץ הפסיכולוגי הזה - שהוא אחד הפירושים לפסוק "כי אין בית אשר אין שם מת" - הוא זה שאילץ את פרעה ואת עמו להכיר בכך שהשעבוד של בני ישראל איננו צודק ולהיכנע סוף סוף לתביעות של משה הבא בשם אלוקי ישראל.
יש לזכור שכל הלחצים הפסיכולוגיים האלה, על אף שהם לא מופיעים בחברה שלנו כמכות גשמיות ממש, עדיין נוכחים בחיינו ומשפיעים על קיומנו. הטראומה של החיים נמשכת לעד.