נאמר בגמרא (סוכה יד ע"א) "אמר רבי אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? - לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות".

ננסה לעמוד מעט על עניינה של התפילה, ומתוך כך להבין את הייחודיות של תפילת הצדיקים.

הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ה) מונה את התפילה כמצוות עשה מדאורייתא. והיא הביטוי המעשי, לציווי הכללי לעבוד את ה' המופיע בפסוקים רבים (שמות כג, כה; דברים יא, יג; דברים יג, ה), ורק בימי עזרא תקנו זמן ונוסח לתפילה כפי שהיא בימנו (רמב"ם, תפילה, א, א-ו). אף שעבודת ה' כוללת דברים נוספים כמו לימוד תורה ושמירת מצוות, התפילה היא המצווה שמבטאת את מעמדו של האדם כעובד ה'.
לעומתו סובר הרמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות עשה ה), שהתפילה אינה מצווה מן התורה, אלא "ממידות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו", ורק במקרה של צרה על הציבור ישנה מצווה לצעוק לה' בתפילה (על פי במדבר י, ט. אולם למעשה בסיכום הכללי של המצוות שבסוף השגות הרמב"ן הוא אינו מונה כלל מצווה של תפילה).

ספר החינוך (מצוה תלג) מבאר שעל ידי פעולת התפילה משיג האדם את משאלותיו ורצונותיו. ובנוסף, היא קובעת במחשבתנו את היות הקב"ה טוב ומטיב לנו, ואת השגחתו ושמירתו עלינו בכל עת.
במבט עמוק יותר, כותב הרב קוק (אורות הקודש ג, עמ' נ'), שבתפילה האדם מקשר את רצונו הפרטי לרצון ה'. בתפילה מתגלה שמשאלתו הפרטית של האדם לרפואה והצלחה וכדומה, אינה רק משהו מקומי, אישי, אלא היא חלק ממהלך גדול שעובר העולם, והתקדמותו בפועל של תהליך זה, נעשית באמצעות רצון האדם ופעולותיו.

בתפילת הצדיקים ישנו מימד נוסף – 'מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למידת רחמנות' (סוכה יד ע"א). אכזר משמעותו 'אך–זר', הנהגה המבטאת זרות וריחוק, וזאת בניגוד למידת הרחמים שמבטאת קרבה ואהבה. כשאדם קרוב למישהו הוא אוהב אותו, ומכיר את כישרונותיו וחולשותיו, יצריו ומצוקותיו, וממילא לא נוהג עמו לפי שורת הדין אלא ברחמים. רחמים אין פירושם ויתור, אלא מלשון 'רחם' - המקום שבו מתפתח העובר במשך זמן. כך הנהגה במידת הרחמים היא הבנה שהאדם נמצא כרגע בשלבי התפתחות שונים וצריך סבלנות עד שיגדל ויבין ויתפתח. וההסתכלות היא על המכלול של האדם ולא רק על המעשה הנקודתי. וזוהי הנהגתו הבסיסית של הקב"ה אשר "רחמיו על מעשיו" (תהילים קמה, ט). הצדיק בתפילתו, לוקח את הדברים הרחוקים והמנותקים, ומחברם חזרה לשורשם הא-להי.
וכפי שמתאר הרב קוק (קובץ א,תשכד) שבעיקבתא דמשיחא, ישנם נשמות גבוהות בפנימיותם, אך כלפי חוץ הם נראים בשפל המדרגה, וצריכים לעבור צירוף וזיקוק. ותפילת הצדיקים, בין אם נעשית עליהם באופן ישיר, ובין אם רק בצורה כללית, מצילה ומרוממת אותם.

לאור זאת, ניתן להבין מדוע נמשלה תפילת הצדיקים ל'עתר המהפך את התבואה בגורן ממקום למקום':
בגורן ישנם ערמות תבואה, המפוזרות במקומות שונים, והעתר הינו הכלי שמעביר את התבואה ממקום למקום. ואילו התפילה, כפי שראינו לעיל, היא הביטוי המעשי להיותנו עובדי ה'. תפילת הצדיקים, ועבודת ה' שלהם, היא לקחת את הדברים הנמצאים במקום רחוק, ולהביא אותם למקום קרוב יותר, ולחבר אותם לערמה המרכזית.

במבט רחב יותר, זו גם פעולתו ותפקידו של עם ישראל ביחס לאנושות כולה. עם ישראל, שהגדרתו "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס, כא), נועד מראשיתו להיות כלי להפצת בשורת האמונה בעולם, בין בצורה גלויה וישירה באמצעות גיור וכדומה, ובין בצורה כללית של קיום מצוות יום יומי, והליכה בדרכי התורה והמוסר. כאשר שיאו של התהליך הוא "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'...ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו..." (ישעיה ב, ב-ג). בית המקדש, ייעודו הוא "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז), והוא המוקד שדרכו יתחברו כולם לבורא העולם, ויהיה ה' אחד ושמו אחד.

סיכום: הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ה) מונה את התפילה כמצוות עשה מדאורייתא, והיא ביטוי מעשי לציווי הכללי לעבוד את ה'. אך לרמב"ן (השגות שם) התפילה היא חסד הבורא ששומע תפלתנו. ספר החינוך (מצווה תל"ג) מבאר שלתפילה שתי מטרות:
א. השגת משאלותינו.
ב. קובע במחשבותינו את טוב ה' והשגחתו עלינו. הרב קוק (אורות הקודש ג' עמ' נ') מעמיק, שבתפילה אדם מקשר את רצונו הפרטי לרצון ה', ומגלה שבקשתו היא חלק ממהלך גדול שדרכו מתקדם העולם. בתפילת הצדיקים ישנו מימד נוסף (ע"פ סוכה י"ד ע"א) - מהפכת ממידת אכזריות שמבטאת זרות וריחוק לרחמים שעניינה קירבה ואהבה, וזו עבודת ה' שלהם, לחבר ולקרב את הרחוקים. במבט רחב יותר זו עבודת עם ישראל שהגדרתו 'ועמך כולם צדיקים', לקרב ולחבר את האנושות כולה לבורא עולם, ולאמונה בו ובהשגחתו.