בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"ד
14 דק' קריאה
קטורת על השמחה
על מעלתה של הקטורת אומר המדרש: "אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטרת. תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל. כיצד? החטאת היתה באה על החטא, והאשם כן. העולה באה על הרהור הלב. השלמים אינן באין אלא לכפרה, שהן באין על מצות עשה. אבל הקטרת אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם, אלא על השמחה. זה מה שנאמר: 'שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב'" (משלי פרק כז ט - תנחומא תצוה טו).

פִּטּוּם הַקְּטרֶת – כֵּיצַד?

אַתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ שֶׁהִקְטִירוּ אֲבוֹתֵינוּ לְפָנֶיךָ אֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָ אוֹתָם עַל יַד מֹשֶׁה נְבִיאָךְ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ
מעלתה העיקרית של הקטורת היא בהקטרתה במקדש. הזוהר (חדש סז) אומר בשם רבי שמעון בר-יוחאי, כי יש ערך עצום גם באמירתה בהתבוננות. אם היו יודעים בני-האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה ומעלים אותה ככתר על ראשם. כתר של זהב. ומי שישתדל להתבונן במעשה הקטורת ולכוון בה בכל יום, יש לו חלק גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ומסלק את המיתה ממנו ומכל העולם, ויינצל מכל הדינים בעולם הזה ומצדדים רעים ומדינה של גיהנום ומכל דינים של מלכות אחרת. ויש מהדרים לקוראה מתוך קלף.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה
התורה גילתה רק ארבעה מהסממנים שמהם מורכבת הקטרת, את כל השאר היא מסתירה. כל זאת בגלל שהקטורת היא "דבר שבחשאי" (יומא מד ע"א). לכן הכוהן הגדול נמצא לבד כשהוא מקטיר את הקטורת בקודש הקדשים: "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ". גם כוהן רגיל שמקטיר קטורת על מזבח הזהב בהיכל עושה זאת לבד. היו נכנסים עמו שני כוהנים לסייע לו בניקוי מזבח הזהב ובהנחת גחלים על המזבח, אחר כך הם פורשים מההיכל והוא מקטיר לבדו (רמב"ם תמידין ומוספין ג).

בַּד בְּבַד יִהְיֶה
בקטורת יש 11 סממנים, ארבעה מהם מנתה התורה במפורש. כל השבעה האחרים הם הלכה למשה מסיני (רמב"ם שם). הארבעה שכתובים בתורה הם שבעים מנה. ומהו מנה? משקל של מאה דינרים. אם דינר רגיל שוקל 4.8 גרם, הרי מאה דינרים הם 480 גרם וזה "מנה". שבעים מנה הם 33 קילו ו-600 גרם. כך מכל אחד מארבעת הסממנים הללו.
וְעָשִֹיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵֹה רוֹקֵחַ. מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ
את 11 הסממנים הללו עושים קְטֹרֶת שנשרפת ומוקטרת. רֹקַח מַעֲשֵֹה רוֹקֵחַ – שחיקה אחר שחיקה. מְמֻלָּח – מעורב. "שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה" (רש"י שמות ל לה). ויש מפרשים מְמֻלָּח – שיהיה בו מלח סדומית (רמב"ן, אבן עזרא).
וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם
בסוף פרשת "תצווה" התורה מצווה על בניית מזבח הזהב (שמות ל א), שמקומו הוא "לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה". במקום ההתוועדות של משה עם ה'. בפרשתנו, פרשת "כי תישא", התורה מציינת את מקום הקטורת בלי להזכיר כלל את מזבח הזהב, רק את מקום ההתוועדות. כי מקום ההתוועדות של ה' עם משה ובני ישראל הוא עיקר העניין של הקטורת.
חכמינו דורשים את הפסוק "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב" (משלי כז) על ישראל, שהיו מסתכלים בקטורת שהיה מקטיר הכוהן הגדול בקודש הקדשים ויודעים אם נתכפרו עוונותיהם. "וכשהיה ענן הקטרת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה כאשכול, היה יודע שנתכפרו עונות ישראל". הזוהר אומר כי כשהיה ענן הקטורת עולה, היה הכוהן רואה את האותיות עולות. "אַתְוָון דְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא פְּרִישָׂן בַּאֲוִירָא, וְסָלְקִין לְעֵילָא בְּהַהוּא עַמּוּדָא". אותיות של סוד השם הקדוש פורחות באוויר, ועולות למעלה בעמוד ענן הקטורת.
וְנֶאֱמַר: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים. בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם
אנו קוראים גם את הפסוקים שבסוף "תצווה" העוסקים בבניין מזבח הזהב. מזכירים את הקטורת יחד עם הדלקת הנרות. שתי העבודות האלה קשורות לעמוד האש ולעמוד הענן, שבאים בזכות עבודתו של אהרון הכוהן במנורה ובקטורת ובזכות בניו (תענית ט ע"א). שנאמר על הקטורת: "כי בענן אראה על הכפורת". קטורת שמביאה את ענני כבוד.

תָּנוּ רַבָּנָן פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד?
בימי בית שני נעשתה הכנת הקטורת על-ידי משפחת בית אבטינס, ששמרה על סוד עשיית הקטורת. עשיית הקטורת נקראת "פיטום הקטורת". ב מסכת יומא (לח ע"א) כתוב שמשפחת בית אביטנס נדרשת לִגְנַאי כי "לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת". ובגמרא "תנו רבנן בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו – מתמר ועולה כמקל. של הללו – מפציע לכאן ולכאן. וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו שנאמר כל פעל ה' למענהו וחזרו בית אבטינס למקומן".
"ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן. וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם. שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין. לקיים מה שנאמר 'והייתם נקים מה' ומישראל'. ואע"פ שבירושלים לא הייתה אישה שנצרכה להשתמש בבשמים מפני ריח הקטורת, נשות בית אבטינס לא היו מתבשמות גם אם היו גרות בעיר אחרת.
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יוֹם. מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב
את הקטורת היו עושים פעם בשנה, לקראת חודש ניסן. בכל פעם היו עושים קטורת של 368 מנים, שזה בערך 176 קילו לשנה שלמה. את הקטורת מכינים על-פי שנת חמה.
כל השנים בלוח העברי נקבעות על-פי חודשי לבנה, שבחישוב ממוצע מתאים גם לשנות החמה. אבל רק בממוצע, כי בלוח העברי אין שנה בת 365 ימים. יש שנים "רגילות" בנות 353 ימים, והן נקראות "חסרות" (גם חשוון וגם כסליו בני 29 יום). יש שנים "כסדרן", שיש בהן 354 יום (חשוון 29 יום וכסליו 30 יום). יש שנים עם 355 ימים, והן שנים "מלאות" (גם חשוון וגם כסליו 30 יום). בשנים מעוברות יש שנים חסרות עם 383 ימים, יש שנים כסדרן עם 384 ימים ויש שנים מלאות עם 385 ימים. אנו רואים אפוא כי בלוח העברי לא קיימת שנה בת 365 ימים.
אשר על כן נותר בשנים רגילות לקראת חודש ניסן "מותר הקטורת". מ-365 מנים שהכינו למקסימום 355 ימים בשנה רגילה, כשבכל יום מקטירים מנה. "מה היו עושין בה? היו מפרישין ממנה שכר האומנין" וכו' שעשו את הקטרת, וקונים אותה מהם בשקלים החדשים שניגבו באותה שנה ומשתמשים בה לשנים אחרות. כפי שיפורט לקמן (כריתות ו. ורש"י שם ד"ה מותר הקטורת).
וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה
ביום כיפור היו מקטירים קטורת שלוש פעמים. אחת בבוקר ואחת בערב, על מזבח הזהב, ואחת באמצע היום בקודש הקדשים. על הקטורת שבקודש הקדשים נצטווינו שתהיה עוד יותר דקה "וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה". אף שהקטורת כולה היא דקה, ביום כיפור היא צריכה להיות דקה מן הדקה (כריתות ו ע"ב). לכן לוקחים מהכמות השנתית שלושה מנים ומחזירים אותם למכתשת בערב יום הכיפורים כדי לטחון אותם שנית.
ולמה ביום כיפור לוקחים שלושה מנים? הרי כל מנת קטורת היא חצי מנה בכל הקטרה. משיב על כך הרדב"ז (בשו"ת חלק ד סימן לה), כי הציווי הוא לקחת מתוך הקטורת, "ממנה", ולא את כולה. כדי שתמיד יהיו שאריות, לקחו שלושה מנים. שבוודאי לא יוכל שום כוהן לקחת את כולה, אפילו יהיו כפות ידיו גדולות מאוד.
וְאַחַד עָשָֹר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן: (א) הַצֳּרִי. (ב) וְהַצִּפּוֹרֶן. (ג) וְהַחֶלְבְּנָה. (ד) וְהַלְּבוֹנָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. (ה) מוֹר. (ו) וּקְצִיעָה. (ז) וְשִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ. (ח) וְכַרְכּוֹם. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָֹר שִׁשָּׁה עָשָֹר מָנֶה
חכמינו למדו על לקיחת 11 הסממנים מהפסוק: "קַח לְךָ סַמִּים" – מיעוט רבים שניים. נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה – הרי עוד שלושה, סך הכול חמישה. פעם נוספת נאמר "סַמִּים", שהם עוד חמישה כנגד החמישה הראשונים. סך הכול עשרה. עם "לְבֹנָה זַכָּה", הרי 11 סממנים.
על זיהוי הסממנים כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (כריתות א א): "יש מהם שהוא מפורסם ויש מהם שנחלקו בו".
הצרי – "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף". ובספר בראשית (מג יא) מובא כי יעקב שלח ליוסף "מְעַט צֳרִי". במדרש) בראשית רבה צא יא) מסביר למה "מְעַט צֳרִי" נקרא "זמרת הארץ" – כי הם מביאים זמרה לעולם.
על המילים "מעט צרי" מסביר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שזה "בלסם קטף". על-פי זה כתב הרמב"ם כי גם בלשון ערבי שמו בלסאן. והוא האפרסמון שגדל בתקופת המקדש באזור עין-גדי. הבושם הזה היה יקר מאוד, וכשהרומאים החריבו את הארץ והמקדש השני, הם הרסו את המטעים שהיו באזור עין-גדי ולקחו את השתילים הללו אתם לרומא. על העצים הללו הייתה מלחמה תוך חירוף נפש. וסיפר לי הרב מנחם בורשטיין שליט"א, כי העצים הללו נמצאו בערב-הסעודית והגיעו חזרה לישראל. יהי רצון שנכין מהם את הקטורת במהרה בימינו.
הציפורן – היא הנקראת בלשון חז"ל "שחלת". אולי כי היא דומה לציפורן של אריה הנקרא שחל. וכותב עליה הרמב"ם "היא הצפורן שנותנין אותה בני האדם במוגמרות". והיו מנקים אותו בבורית כרשינא, שהוא חומר ניקוי כדי שיהיה נאה. ואחר כך היו שורים אותו ביין קפריסין.
החלבנה – הגמרא (כריתות ו ע"ב) אומרת. "אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה – רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, אַבַּיֵי אָמַר, מֵהָכָא, (עמוס ט) 'וַאֲגוּדָתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָה"'. והרמב"ם כתב: "והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה והוא שרף אילנות בערי יון". ומזהים אותו עם ה"כלך".
הלבונה – מוזכרת בשיר השירים גם בפסוק: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים". והיא הייתה במנחות שהיו מקריבים במקדש, בלחם הפנים ובקטורת. מזהים אותה כשרף עץ הבוסבאליה.
מור – הרמב"ם (כלי המקדש א) מזכיר את שמות הסממנים בערבית וקורה לו "מוסקי". והוא בושם שבא מבלוטה מיוחדת שמצטברת באייל המוסק. הבושם מציק לאייל, והוא מתגרד על סלע או עץ חד ומפילו ממנו. אוספים אותו ומכינים ממנו את הבושם המפורסם בשם "מוסק".
הראב"ד שאל איך ייתכן להכניס בקטורת ובשמן הקודש דם חיה טמאה, והשיבו לו כי אין טומאה בבושם זה שמצטבר מחוץ לגוף הבהמה. עם זאת, גם הרמב"ן (שמות ל כג) הגיע למסקנה כי המור הוא מין צמח כמו הסממנים האחרים (עיין רבינו יונה שהוכיח מ"אריתי").
קציעה – הרמב"ם כותב בפירוש המשניות "אין יודעין אותו". וב"יד החזקה" כותב קציעה. הרמב"ן (שמות ל כג) אומר כי כך שמה, והיא הקידה.
שבולת נרד – אנו מכירים אותה משיר השירים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים". בערבית קורא לזה הרמב"ם "סנבלי אלנטורין". ורש"י בכריתות (ו ע"א) אומר כי היא באה בשיבולים לכן נקראת "שבולת נרד". ובלעז שפיגא. ומזהים אותה עם לבנדר המוכר בימינו ובעברית נקרא איזוביון. וראיתי אצל הרב מנחם בורשטיין שליט"א שהביא בשם המדקדק הגדול, אבן ג'אנח, שכתב כי זה "וורד".
כרכום – בערבית קורא לזה הרמב"ם "זעפרן", והוא ידוע עד היום בשם זה גם בעברית. מכינים אותו מצלקותיו הצהובות של הכרכום התרבותי. כיוון ששוקלים את משקלו בזהב, רב בו הזיוף. למותר לציין שלא מדובר בתבלין הנמכר בחנויות בשם זה.
(ט) קוֹשְֹטְ שְׁנֵים עָשָֹר. (י) קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה. (יא) קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה
במסכת שבת (סג ע"א) נאמר: "אָמַר רַחֲבָה, אָמַר רַב יְהוּדָה, עֲצֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל קִינָּמוֹן הָיוּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַסִּיקִין מֵהֶן, רֵיחָן נוֹדֵף בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ – נִגְנְזוּ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵיר אֶלָּא כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשְׁתַּכַּח בְּגַזֵאי דְּצִמְצְמַאי מַלְכְּתָא". גמרא זאת מלמדת שלא מדובר בקינמון שאנו מכירים ומקורו במזרח הרחוק. הקינמון שהיה בירושלים נמצא רק באוצרות של המלכות ששמה "צמצמאי" – המצומצמת. וברור שיש פה רמז על גניזת הסממנים שהיו במקדש ויתגלו במהרה בימינו.
הרמב"ם כותב בפירוש המשניות בכריתות (א א) "וקושט – קרוי בלשון ערבי קושט". לכך יש מזהים את הקושט עם אגוז המוסקט. וממשיך לפרש "קלופה – גם כן קשר שילכה, ובלע"ז קאסיא ליגנא".
בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם לֹא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק
היין, מלח הסדומית, מעלה עשן וכיפת הירדן אינם חלק מסממני הקטורת. בורית כרשינא כשמה כן היא, חומר ניקוי לצורך הציפורן. לוקחים ממנה תשעה קבים, שהם בערך 11.5 קילו. יין קפריסין – הוא יין מקפריסין או יין שיש בו קפריסין שהוא חלק מפרי הצלף, גם היין הזה נועד להכנת הציפורן. לוקחים ממנו שלושה סאים ושלושה קבים, שזה בערך 27 ליטר. אם אין יין קפריסין לוקחים "חֲמַר חִיוָר עַתִּיק", שזה תרגום של יין לבן עתיק. או יין מהמקום חורן.
הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ב הלכה ה) כותב: "כיצד מפטמין את הקטרת? מביא תשעה קבין בורית כרשינה ושף בה את הצפורן. ואחר כך שורה את הצפורן באחד ועשרים קב של יין קפריסין או יין לבן ישן חזק ביותר".
כל אלה נועדו לנקות את הציפורן ולתת לה ריח עז. יש אומרים שאפשר לנקות את הציפורן במי רגליים, אבל זה לא כבוד למקדש. אף שמדובר רק בניקוי ולא בשימוש של ממש. יש אומרים שמדובר במים מעין רוגל, ואין בזה כבוד בגלל השם שמזכיר מי רגליים.

מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע
הגמרא במסכת עירובין (יז ע"ב) אומרת: "אמר רב חייא בר אשי מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי ומשתכחא כקורטא בכורא". ויש מהמלח הסדומית מעט מאוד בכור של מלח (כור – 233 קילו) ואעפ"כ הוא מסוכן מאוד לעיניים. לוקחים ממלח הסדומית הזה רובע הקב, שהוא 324 גרם, ומערבים אותו עם שאר הסממנים. הרמב"ן ואחרים אומרים כי המלח הזה הוא בגלל שכתוב בתורה "ממלח טהור קדוש".

מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא
המשנה אומרת שהיו דורשים את בני אבטינס לגנאי, כיוון שלא הסכימו לגלות את סוד הקטורת, ובמיוחד את סוד "מעלה העשן" שהיה מיתמר ועולה לשמים ולא מפציע אנה ואנה. ובגמרא: "אמר רבי עקיבא סח לי רבי ישמעאל בן לוגא פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם (של בני אבטינס שהיו עושים את הקטורת) לשדה ללקט עשבים וראיתי שבכה ושחק. אמרתי לו: מפני מה בכית? אמר לי כבוד אבותי נזכרתי. ומפני מה שחקת? אמר לי: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו. ומפני מה נזכרת? אמר לי: מעלה עשן כנגדי (כלומר, אני רואה את צמח "מעלה העשן" כנגדי). (אמרתי לו:) הראהו לי. אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם. אמר רבי יוחנן בן נורי פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין בידו. אמרתי לו: מאין אתה? אמר לי: מבית אבטינס אני. ומה בידך? אמר לי: מגילת סממנין. (אמרתי לו:) הראהו לי. אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין לא היו מוסרין אותו לכל אדם, ועכשיו הרי הוא לך והזהר בה. וכשבאתי וסחתי דברי לפני רבי עקיבא אמר לי: מעתה אסור לספר בגנותן של אלו".
רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהִיא
רבי נתן הבבלי אומר, שהיו מוסיפים כמות כלשהי של "כיפת הירדן". הרמב"ם זיהה אותו עם ענבר.
אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ
ואף שממילא התורה אמרה "כִּי כֹל שְֹאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'", הוצרכו לכתוב את ההלכה הזאת פה. למנוע את המחשבה שמותר, כיוון שהדבש בטל ברוב או בשישים (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן לה אלף קט).

וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה
ה"בית יוסף" )או"ח קלג) מביא בשם רבנו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכתב: "שאין לומר פיטום הקטורת אלא מתוך הכתב שמא יחסר אחד מהסמנים ויהא חייב מיתה בקריאה כמו בהקטרה. ואולי שמזה הטעם אין אומרים אותו במקצת מקומות אע"פ שאומרים פרשת הקרבנות". יש קהילות בחו"ל שאומרים אותו רק בשבת, שאז יש נחת ולא חוששים שמא מחמת המהירות ישכחו להזכיר את אחד הסממנים.
ה"בית יוסף" אומר כי חיוב מיתה נאמר לדעת רש"י רק על כוהן גדול שמקטיר קטורת חסרה בקודש הקדשים. שם כתוב במפורש: "ואל יבא בכל עת, ולא ימות". לדעת הרמב"ם (בפ"ב מהלכות כלי המקדש ה"ח) גם כוהן שהקטיר קטורת חסרה בהיכל חייב מיתה, שהרי נעשית קטורת זרה. אבל מי שמחסיר בקריאה לא חייב מיתה.
גם אם נאמר כי המחסיר בקריאה חייב, אין זה אלא בקריאה של 11 סממנים ולא של מי שחיסר מילה אחת מכל הפרשה של הקטורת. על כן לדעת ה"בית יוסף" קוראים אותה כל יום, וכן נוהגים.
גאון עוזנו ותפארתנו בספר "הבן איש חי" (מקץ ח) כתב: "פרשת התמיד והקטורת, יאמר בכונה גדולה. דרבו מספר מעלותיה, והקריאה במקום הקרבה, וימנה באצבעותיו הסממנין של הצרי והצפורן וכו', וכתבתי בסה"ק מקבציאל בסיעתא דשמיא, דהמנין מורה על חשיבות ומעלה, דלהכי קיימא לן, כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל, ועוד בזה תתעורר הכונה יותר". וראה עוד טעמים שהביא שם.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד
על הריח העז של הקטורת ניתן ללמוד ממה שכתוב במסכת יומא (לט ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות וכו'. עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שבירושלים אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת". אמר רבי יוסי בן דולגאי: עזים היו לאבא בהרי מכוור (בגלעד) והיו מתעטשות מריח הקטורת (לט, ב). הגמרא שם מספרת על זקן שהריח את ריח הקטורת אלף שנה אחרי חורבן משכן שילה.
תַּנְיָא רִבִּי נָתָן אוֹמֵר כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב. הֵיטֵב הָדֵק. מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָֹמִים. פִּטְּמָה לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה. תָּנֵי בַר קַפָּרָא אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין
כפי שהזכרנו לעיל, כיוון שמכינים כמות של שנה ל-365 ימים, ויש שנים קצרות שיש בהן 353 ימים וכדומה, נשאר עודף קטורת בכל שנה הן מזה והן מהשיריים של יום כיפור. קטורת זאת מצטברת ולא מתקלקלת. אחרי 60 או 70 שנים היו מצטברים הרבה שיריים והיו צריכים להכין רק חצי מהכמות של הקטורת. אפשר לעשות כן ובלבד שתהיה "כמדתה", דהיינו באותו יחס של סממנים. במקרה זה שמענו שמותר רק חצי מהכמות, אפילו אם שומרים על היחס הנכון בין הסממנים.
יש הסברים שונים למה יוצא אחת ל-60 או 70 שנה. ה"בית יוסף" )או"ח קלג) מסביר בשם רש"י (כריתות ו ע"ב) שהנותר הוא בעיקר בגלל גודל כפות ידיו של הכוהן הגדול, שלוקח כל שנה משלושת המנים, וכיוון שלפעמים כפיו גדולות ולפעמים קטנות, הרי שלפעמים 60 שנה ולפעמים 70 שנה.
ומקשה ה"בית יוסף", כי לפי חשבון זה לא תצטבר לעולם ב-60 שנה מחצית הכמות של הקטורת. רק ב-72 שנה היא יכולה להצטבר. הרא"ש מתרץ שזה קורה ב-60 שנה שבהן היו מעברים על-פי הראייה, ובשנים אלו היו מעט פעמים שעיברו את השנה. הרדב"ז בשו"ת דלעיל מתרץ כי אם מוספים את רובע הקב מלח סדומית בכל שנה, בחישוב מדויק זה יכול לצאת ל-60 שנה.
וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: כִּי כֹל שְֹאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'
מרן הרב זצוק"ל היה מקשה על שאלת בר קפרא, למה אין מערבים בה דבש. הרי התשובה נאמרה לפני כן, כי אי-אפשר לעמוד בפני ריחה. והסביר הרב, שבר קפרא רצה לומר כי אם יש תשובה של חוסר יכולת שלנו וציווי ה' – העיקר הוא "מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה".
אנו מסיימים את פרשת הקטורת במילים "ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ. מִשְֹגַּב לָנוּ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב סֶלָה: ה' צְבָאוֹת. אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: ה' הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: וְעָרְבָה לה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם. כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת". לומר כי ה' עמנו. אנחנו בוטחים בו, והוא יושיע אותנו ונקריב לה' בבית המקדש בקרוב. אמן ואמן.


כוח הסנדק ככוח הקטורת
כתב הרמ"א (שו"ע יורה דעה, סימן רסה), כי כוח הסנדק הוא כמו כוח הקטורת, ולכן מהדרים אחרי מצווה זו. גם נוהגים לא לתת שני ילדיו של אדם לסנדק אחד. שהרי בקטורת היו נותנים כל פעם לכוהן חדש להקטיר קטורת. "ודוקא שני בניו של איש אחד לסנדק אחד, אבל כמה בני אדם, אם ירצו יכולים לתת בניהם לסנדק אחד".
מספר הרב מאיר רוזנטל: העיקר אצל מו"ר הרב זצ"ל היה בין אדם לחברו. ניגשה אלי אישה שהודיעו לה שהילד שלה יהיה עיוור. היה זה בנה הבכור, והשבר היה נורא. היא פנתה אלי על מנת שאמצא רב גדול לסנדקאות, שיברך את הילד. ביקשתי מהרב, והוא כמובן הסכים מיד. נסענו יחד לבית החולים "ביקור חולים", שם נערכה שמחת הברית.
מיד לאחר שהתיישב על כיסא הסנדקאות, הרב פרץ בבכי נורא. הוא התעטף בטלית ונראה ממש כמלאך ה'. ניסיתי לצלם אותו, אבל המצלמה לא עבדה. גם מצלמת הווידאו של צלם האירוע נשברה בעת שניסה לצלם. זה היה מחזה מבהיל לראות את הרב בבכיו ובדבקותו. הוא כל כך הצטער על הילד ועל ההורים, שהדמעות פשוט הציפו אותו. זה מראה שאני לא אשכח לעולם.

צמחים הנצרכים למקדש
הרב מנחם בורשטיין שליט"א ממכון "פועה" עסק רבות בלימוד והפצת סממני הקטורת, וכך סיפר: הרב מרדכי אליהו זצוק"ל עודד אותי מאוד לעסוק בסממני הקטורת. הוא ראה בזה התעוררות למקדש. פעם הזמנו אותו לחנוכת גן לימודי תיירותי בשמורת הסטף, שיש בה צמחים עתיקים המופיעים במקורותינו, שמהם היו מכינים חלק מסממני הקטורת. הרב היה אמור לנטוע עץ, והוא התאמץ להכניס את כל השתיל עם האדמה שעליו לתוך הבור שהוכן לכך. אם מכניסים את כל השתיל עם אדמתו לבור, מונים לו שלוש שנים של ערלה מהמשתלה. אם העפר מתפורר – מונים מהנטיעה. אחד העובדים, שראה כי הרב מתאמץ וקשה לו עם הגלימה, לקח את השתיל מיד הרב וחתך את השקית השומרת על גוש השורשים. תוך כדי הטיפול של אותו עובד, התפורר חלק נכבד מהעפר שעל השתיל. מיד אמר לי הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שים פתק על העץ הזה, שיזכרו למנות לו שלוש שנות ערלה מעכשיו ולא מהמשתלה. עוד אמר לי ביציאה: בפעם הבאה תזמין אותי לחנוכת גן שאינו למזכרת בלבד, אלא לחנוכת גן לגידול צמחים הנצרכים למקדש בפועל ממש.


אם היו יודעים בני-האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה ומעלים אותה ככתר על ראשם. כתר של זהב

לביטול הגזירות מעם ישראל ולהמתקת הדינים, פרסם הרב חיים כהן שליט"א, הרב "החלבן", כי טוב לקרוא בתקופה זאת פיטום הקטורת. ויהי רצון שהקב"ה ישב על כיסא רחמים ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.


תפילה מרוכזת . קשה לי להתרכז בתפילת שחרית כי אני רעב מאוד. האם מותר לי לאכול משהו קטן לפני התפילה ועל-ידי כך אתרכז?
כן. משהו קטן מאוד. האכילה קודם התפילה מותרת מדין רפואה, ורפואה לוקחים ליד הכיור במטבח ולא בסלון.

משחק מורכב . האם מותר להרכיב פאזל בשבת?
אם מתכוון שיישאר לאורך זמן – אסור, אחרת – מותר. אך ראוי לחלק את הזמן של הילדים ולהקדיש בו זמן ללימוד תורה ולא רק למשחקים.

קינוח פרווה . האם יש לחוש לדברי הזוהר ולהמתין בין חלב לבשר, או מספיק קינוח?
מספיק קינוח.

או-אומ-אומן . מה הייתה דעתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל לגבי הנסיעה לאומן?
לא לנסוע, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il