משחר ימי הבריאה שאפו האנשים לחיי נצח. המצרים הקדמונים, לדוגמא, חנטו את הגופות מתוך אמונה שבכך הם מנציחים את הנפטר. להבדיל, יש התורמים למפעל תורה או חסד, כדי להנציח את הנפטר.
בימינו, יש מנהיגים השואפים לחולל שינוי משמעותי בעולם או להצטלם בהסכם שלום, ובכך לזכות לתהילת נצח. (מסתמא, יש כעת בעולם העליון גם כמה מנהיגים שמתחרטים על התצלומים המנציחים את 'ההסכמים המהוללים' שהם המיטו על העולם).
בפשטות, שאיפת הנצח נובעת מיסוד טוב בנפש, האדם רוצה להידמות לבוראו הנצחי. לפיכך, אם יתבונן האדם על המדרגות האחרות שקיימות בבריאה, הוא עשוי להסמיק מבושה.
כידוע, מדרגות הבריאה הם – דומם, צומח, חי, מדבר (דצח"ם). כל דרדק יודע, שאדם המדבר גבוה מכולם, בעלי חיים אחריו, צומח פחות מבעלי החיים, והדומם חותם את הרשימה. והנה, למרבה ההפתעה, ככל שהמדרגה נמוכה יותר כך היא נצחית יותר. האדם חי תקופה מוגבלת, ואחרי פטירתו – גופו כלה. בעלי החיים גם הם חיים פרק זמן קצוב, כל אחד לפי טבעו, וכלים אחרי מותם. ובכל זאת – עורם, שהוא החלק הנמוך והפחות 'חי' שבהם, יכול להישמר לשנים רבות בתהליך שימור פשוט.
הצומח, יכול להחזיק מעמד לתקופות ארוכות. יש בעולם עצים בני למעלה מ- 4000 שנה. גם אחרי גדיעתו של העץ, אפשר בקלות להופכו לקרש, שיחזיק מעמד זמן רב. ובכל זאת – רוב העצים הולכים לעולמם בגיל צעיר. הדומם, מאריך ימים יותר מכולם. אבן או מתכת, פשוט מתקיימים שנים רבות.
נשאלת השאלה – הכיצד זוכות דווקא מדרגות הבריאה הנמוכות למעלת ה'נצח' האלוקי?
דומה, שהתשובה נעוצה בכלל היסודי, שהטוב והרע הם שני קטבים של אותה נקודה. כשם שחיי נצח יכולים להיות ביטוי לנקודת מפגש עם אלוקים, כך הם יכולים להוות את הגורם המרחיק ביותר מאלוקים. אצל כולנו, התחושה שאנו זמניים ובני חלוף בעולם, מעוררת אותנו לחשיבה על מהות החיים, ומכאן קצרה הדרך לחיפוש קרבת אלוקים. מי שחי חיי נצח, יכול להיכנס לאשליה שבכוחו לחיות מבלעדי האלוקים.
בשחר ימי הבריאה, טרם החטא, יכול היה גם האדם לאכול מעץ החיים ולחיות לנצח. (וכך גם ישראל לאחר מעמד הר סיני, בטרם חטאו בעגל – ע"ז ה.). אולם משחטא, חיי הנצח הללו היו מרחיקים אותו מהאלוקים במקום לקרבו, ונסתמה ממנו הדרך לעץ החיים. מדרגות הבריאה הנמוכות נותרו להאריך ימים, דווקא מפני ריחוקם מהאלוקים. למעשה – הם מאריכי ימים לא מפני שהם חיים, אלא מפני שהם מתים מתחילתם. בעולם – גוף יכול לחיות מכוח הנשמה, שהיא החיבור שלנו לאלוקים (חלק אלוק' ממעל) רק לזמן קצוב, ורק עצמים דוממים שהם מתים במהותם, יכולים להאריך ימים. לכן, גם הצומח מאריך ימים בעיקר כשהוא כרות ומת.
עניין זה מבליט בפנינו את גודל מעלת המשכן והמקדש, שבפרשיותיו אנו עסוקים כעת. המשכן נבנה מדומם (זהב, כסף ועוד), צומח (עצי שיטים) ועורות בעלי החיים. כביכול – הרבדים הנמוכים בבריאה, וכאמור – מהחי לקחו רק את ה'קליפה', העור, החלק ה'מת' שבו. רק רבדים אלו יכולים להשתמר לאורך זמן, ולהוות חומר בניה ועוד.
אולם במקדש, מקום קרבת האלוקים, (מקום התיקון לחטא העגל), רבדים אלו נשארו בנחיותם ויחד עם זאת התעלו והפכו מ'מתים' ל'חיים'. הדומם הפך לצומח חי ופעיל - גפן זהב (דומם) הייתה במקדש, והייתה פורחת ומוציאה אשכולות, וכשנכנסו נכרים להיכל יבשה (יומא כא). המקדש נקרא 'בית יער הלבנון', כי הקרשים שממנו היה עשוי, שבו ופרחו כמקל אהרון, והבית היה נראה כיער.
ולעתיד לבוא, יצאו מים חיים מירושלים, וריפאו את ים המלח- ים המוות (ומלח שורף ו'ממית' את האדמה בה נמצא, אך הוא גם משמר דברים לנצח – "ברית מלח עולם"), "וחי כל אשר יבוא שם הנחל". במהרה בימינו אמן