בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • הקרקע והפירות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מלאכת זריעה בשביעית וקודם לשביעית

מצויים כיום זרעים, שלאחר שזורעים אותם בקרקע הם מחזיקים שם מעמד ללא שינוי, לאחר שעברו חיסון שלא ישלוט בהם ריקבון, לכן קליטתם היא זמן רב לאחר זריעתם, הרב הראשי לישראל נשאל האם מותר לזרוע זרעים אלו קודם שנת השמיטה, וקליטתם תהיה בתוך שנת השמיטה?

undefined

הרב הראשי דוד לאו

אדר תשע"ד
70 דק' קריאה
שאלה: מצויים כיום בשוק זרעים, שלאחר שזורעים אותם בקרקע הם מחזיקים שם מעמד ללא שינוי, לאחר שעברו חיסון שלא ישלוט בהם ריקבון, לכן קליטתם היא זמן רב לאחר זריעתם, נשאלתי האם מותר לזרוע זרעים אלו קודם שנת השמיטה, וקליטתם תהיה בתוך שנת השמיטה, ללא פעולת אדם.

תשובה: לבירור שאלה זו יש להקדים את מה שדנו המפרשים לעניין מלאכת זורע בשבת, ממנה נלמד לעניין זריעה בשביעית, ויש לדון גם האם אפשר ללמוד אחד מהשני או שיש חילוק ביניהם.
שנינו במסכת שבת (עג,א), אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע וכו'. אומרת הגמ' (עג,ב) תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב, כולם מלאכה אחת הן, מאי קא משמע לן, הא קא משמע לן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. כתב רש"י, דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא, ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא, דהעושה מלאכות הרבה וכו', זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה, דהיינו זורע, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וכן מבריך ומרכיב, אבל זומר תולדה. זומר חייב, משום תולדת נוטע דלצמוחי עביד. ונוטע גופיה, וכן מבריך ומרכיב חייב משום זורע, כלומר דאינהו נמי זורע הן, זה אב בזרעים וזה אב באילנות. משום נוטע לא, אמבריך ומרכיב קאי. אימא אף משום זורע, דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא, עכ"ל.
הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ב) פסק, הזורע כל שהוא חייב, הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע, אבל המשקה צמחים ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא, וכן השורה חיטים ושעורים וכיוצא בהם במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא, עכ"ל. עוד פסק הרמב"ם (פ"ז ה"ג), וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות ועניין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוון, עכ"ל.
למדנו בשיטת הרמב"ם שבמלאכות שבת יש לא רק אבות ותולדות, אלא מחולקים הם לשלושה דברים, האב ממש, מלאכה מעין האב, שהיא נכללת באב, ותולדה שהיא מלאכה הדומה לאב (כמו שכתב שם בהלכה ה). הלכה זו מחודשת היא, וביארה הרמב"ם (שם ה"ב), כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות, עכ"ל.
המגיד משנה (שם ה"ד) כתב בביאור דברי הרמב"ם, ודע שכוונת רבנו היא שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעלה או באיכות הנפעל הרי זו אב כמותה, אבל המלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה, והמשל בזה הקוצר והבוצר שהם בדמיון גמור אלא שחלוקים הנפעלים, וכן הזורע והנוטע וכן החורש והחופר שהם חלוקי איכות הפעולה אבל הם בדמיון גמור אליהם אמרו כולם מלאכה אחת הם, שאם באנו לחלק בהן נחלק במיני הזרעים גם כן ובמיני הכלים אשר יעשה בהם וכיוצא בזה, אבל כשאין שם אלא קצת דמיון, כגון המחתך את הירק שאינו דומה לטחינה רק בהיעשות מגוף אחד גופים רבים, אע"פ שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי ואין החיתוך כן, זו היא תולדה והיקש זה ניתן לכולן, זהו דעת רבנו, עכ"ל. (וראה שהביא שם את דעות החולקים וסוברים שכל אלו הם תולדות לאב אחד, אע"פ שאין בזה אלא שינוי השמות בלבד, ויבואר להלן).
המנחת חינוך (מצווה לב, קונטרס מוסך השבת סי' ב, עניין זריעה) כתב, וכבר בררנו לקמן הלכות יום טוב (מצווה רח"צ) דעל הזריעה שזרע חייב אף בלא השריש ונקלט כלל, כגון שנתקלקל תיכף על ידי איזה סיבה, או שתיכף הגביה מן הקרקע חייב על מעשה הזריעה, ולא דמי לאפיה דקודם שנאפה אינו חייב כמבואר בש"ס (שבת ד,א), התירו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבוא וכו', דהתם האפייה היא המלאכה וחייב בשעת אפיה, אבל הכא המלאכה היא הזריעה וחייב תיכף על הזריעה, וגם כתבתי שם דעל הקליטה חייב בפני עצמה אם זרע בשבת ונקל בו ביום, כי קודם השבת מותר לזרוע אף שנקלט בשבת (עיין שבת יז,ב), רק בזרע בשבת ונקלט בו ביום וכו', חייב על הקליטה גם כן, ואם הייתה ידיעה בין הזריעה לקליטה ידיעות מחלקות וחייב שתי חטאות וכו', ועיין בתוס' בשבת (נ,ב, ד"ה מקצת) כתבו על הקושיא דזריעה מעליא היא דמיירי בלא השריש, וכוונתם היינו דלא הוי תולש, אבל משום זורע חייב בלא השריש.
בהמשך דבריו כתב, דהזריעה בלא קליטה וצמיחה היא מלאכה, ומלבד זה גם הקליטה בעצמה הווה ליה זורע, ומקור דין זה במשנה שביעית (פ"ב מ"ו) דבפחות משלושים יום קודם שביעית אסור לנטוע דנקלט בשביעית והוה ליה זריעה, ולפיכך, כלומר הואיל וגם הזריעה וגם הקליטה הוו מלאכות, נהי שאם היה הכל בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת, אבל אם הייתה ידיעה בינתיים הרי זה חייב שתי חטאות דידיעות מחלקות.
במצוות יום טוב (מצווה רצח) כתב המנחת חינוך שאין חיוב מלאכה בשבת אלא אם נגמרה המלאכה, כמו בישול ואפיה שאם לא נתבשל המאכל ונאפתה הפת אינו מתחייב, והעלה שכמו מניח תבשיל על האש מערב שבת ונתבשל בשבת אינו חייב, כך גם בהניח התבשיל בשבת ונתבשל במוצאי שבת אינו חייב, ולפי זה היה מקום לומר שהואיל וזורע קודם שהשריש הרי זה כמונח בכד (כמבואר בפסחים כה,א, לעניין כלאיים, ובמנחות סט,א, לעניין עומר), א"כ יש לומר שגם לעניין שבת אין זורע חייב אלא אם נשרש, דהיינו שנקלט בקרקע, ואם הוציא את הזרעים מהקרקע לפני שנקלטו אינו עובר על לאו של עשיית מלאכה.
ברם חזר המנחת חינוך וכתב שאין לומר כן, שהרי לפי הקדמתו אינו יכול להתחייב אם לא נגמרה כל המלאכה בשבת, וא"כ איך אפשר שהנוטע והמבריך והמרכיב יתחייבו בשבת, הרי מפורש בגמ' בראש השנה (י,ב, ופסחים נה,א) שלקליטה צריכים ל' יום או י"ד יום או שלושה ימים, ועל כל פנים אין אפשרות קליטת הזרע ביום אחד, ומכך נמצא שיש חילוק בין בישול ואפיה לזריעה, דבישול ואפיה שלא נגמרו אינם כלום ואין שם מלאכה במאכל שהושם על האש ובסופו שלדבר לא הגיע לבישול, מה שאין כן זריעה נקראת תיכף כשהונחו הזרעים בקרקע, למרות שלכמה הלכות נחשבים הזרעים לתלושים, על כן, אף שאם ליקט את הזרעים מן הקרקע לפני שהשרישו אינו מפקיע את שם המלאכה מלמפרע, וחייב משום זורע, כמו כן גם לעניין כלאיים שהלאו נעשה ונגמר בזריעה עצמה, ורק איסור ההנאה חל על הכלאיים רק בהשרשה, וכן כתב החינוך עצמו (מצווה תקמח). אלא שהמנחת חינוך עצמו כתב שלא נתבררה לו סברת החילוק, שכיוון שלפני השרשה הוו הזרעים כמונחים בכדא, ומדוע יש לאו במעשה הזריעה עצמה.
לבאר גדר זה נראה שכאשר הנידון הוא הגברא, אזי נוקטים שהאדם כבר עשה את מעשה הזריעה, אבל כאשר הנידון הוא על החפצא, כלומר על הזרעים עצמם, אין אנו דנים אותם שהם זרועים, אלא עדיין הם תלושים וכמונחים בכדא. לכן הגברא עובר בלאו של כלאיים מיד במעשה הזריעה, ואילו הזרעים שאינם קרויים זרועים כיוון שלא הושרשו אינם נאסרים בהנאה מדין כלאיים. וכן מה שהביא המנחת חינוך לעניין עומר שאינו מתיר את התבואה החדשה אלא בזרעים שהושרשו לפני הקרבת העומר, דהיינו אע"פ שמעשה הזריעה כבר נעשה, אבל על היתר העומר אינו תלוי אם נעשה מעשה הזריעה בזרעים אלו, אלא תלוי אם הזרעים כבר קרויים זרועים, וכאמור בלי השרשה אינם נקראים זרועים, ולפיכך לא הותרו. (אציין לפירוש הרא"ש נדרים עו,א, ותוס' מכת"י שם מובא מתורת כוהנים פרשת שמיני פי"א ה"ב שכתב "וכי יותן מים", דבר המחובר אינו מקבל טומאה, יכול אפילו לא השרישו, תלמוד לומר "הוא". מפורש שם בפירוש הראב"ד שאם כתוב זרוע הוא בלי השרשה, וכאן יש דרשה מיוחדת שעל ידי ההשרשה בטלה הטומאה, ומבואר שסתם זרע זרוע הוא אפילו בלא השרשה).
כדברי החינוך לעניין כלאיים הביאו האחרונים בשם הראב"ן (סי' נג) שכתב כן. בספר תוצאות חיים להר"מ זמבא הי"ד במכתבו של הר"א לופטביר (סי' ח אות ד) הביאו וכתב, ונראה דסובר דדמי לשבת דמקרי זריעה אף אם לא השריש, וכן לעניין כלאיים וכדומה, אמנם נראה דזה דווקא בזורע בקרקע דבזה אמרו לעניין שבועה דבטלינהו אגב ארעא, וכמבואר בבבא מציעא נ"ו, אבל בזורע בעציץ שאינו נקוב ודאי שאם לא השרישו לאו מידי עביד דהא שדינהו בכדא, ואם לקט הזרע קודם שנשרש לא עשה אפילו איסור דרבנן. (וראה שם במכתב ב שהוסיף הר"מ זמבא שהרש"ש בשבת עג,א, הסתפק בהלכה זו גבי שבת אם זורע חייב בלא השרשה. הר"מ בנט בספרו מגן אבות על ל"ט מלאכות כתב במלאכת זורע שחייב).
על שאלת המנחת חינוך מה ההבדל בין זורע למבשל ואופה, הביא הר"מ זמבא משו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רסו) שעמד בזה וכתב, שאלה, מאי שנא דבמבשל ואופה בעינן שיאפה כשיעור בשבת והזורע משהשליכם על גבי קרקע חייב, תשובה, מסתברא דמבשל ואופה עדיין גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדירה ולחתות בגחלים, אבל בזורע הכל בידי שמיים, עכ"ל.
אכן המנחת חינוך עצמו הביא את דברי שו"ת הלכות קטנות ושם ישנה תשובה נוספת בעניין (סי' רסז), שם הוא מסתמך על התשובה שלפניה, והשווה זרע בקרקע שהוא כעובר במעי אמו, ואינו דומה לבשר בתוך המים בקדירה שעל האש, וביאר שם וכתב, דחטה בתוך העפר הוי כעובר דהוי ירך אמו, אבל הבשר בתוך המים בקדירה אינו כלום אם לא על ידי האור, וא"ת עובר במעי אמו נמי אם לא על ידי חום טבעי ולחות שרשי כמונח בכדא דמי, לא אמרת כלום שהטיפה יש בה יש כל הכוחות הנ"ל, וכן החיטה היא כמו הטיפה והארץ היא כמו הרחם, עכ"ל. עוד כתב (ח"ב סי' לו), על עניין מה בין זורע ומבשל שכתבתי בח"א ולא נתברר יפה החילוק הוא שכן הוא המטיל זרעים בארץ כאדם היורה שכבת זרע לתוך מעיה של אישה שנגמרה מלאכת הזריעה, אבל נותן בשר על גבי גחלים לא היה שם שום שינוי עד שתצלה. צ"ע אותם בעיות דהזהב (בבא מציעא נו,ב), חיטין שלא השרישו אי כמונחים בכדא, מיהו בחלק ג' מהדורא קמא שלי הוכחתי דמשמע דאין הזורע חייב עד שיזרע דבר שישריש או ינץ בו ביום, עכ"ל.
תמצית הדברים הוא שסבר כשיטת המנחת חינוך שאינו יכול להתחייב במלאכת שבת אם לא נגמרה המלאכה בשבת עצמה, ולכן אם נאמר שאין מלאכת הזריעה נגמרת אלא בהשרשה, אי אפשר שיתחייב עליה בשבת אם השרישה בחול, אלא בהכרח שמלאכת זריעה נגמרת בהנחת הזרעים בקרקע, ומעתה באמת צריך להבין מה החילוק בין בישול שאין המלאכה נגמרת עד בישולו של המאכל, ואילו בזריעה נגמר מיד. על שאלה זו ענה ההלכות קטנות בשלוש תשובות שלוש סברות, הסברא הראשונה היא שבבישול גמרו בידי אדם בגלל הגסה, מה שאין כן זריעה גמרו בידי שמיים. אך הדבר אינו מובן, וכי אי אפשר בלא הגסה, הרי מגיס הוא רק למהר את הבישול, ומה יאמר על מחמם מים או אופה שאין בהם מגיס, וצ"ע. הסברא השניה היא שהזרע עצמו יש בו את הכוח הטבעי להתפתחות וצמחיה, כאשר הוא נמצא במקומו המתאים, דהיינו בקרקע, אבל בבשר המתבשל בקדירה אין כוח טבעי להתבשל. הסברא השלישית היא שאין בבשר על האש שום שינוי עד שיצלה, וכנראה כוונתו שבזריעה יש שינוי גם קודם הקליטה. סברא זו תמוהה, וכי השינוי בבישול ובצליה נעשה בבת אחת, הרי השינוי מתמשך והולך מתחילת הבישול ועד סופו. (הר"מ זמבא שם כתב שבחידושיו כתב ביאור עמוק בעניין אך לא זכינו לאורו). (1)
לפי העולה משלוש התשובות נמצא שלדעת המהר"י חאגיז בעל הלכות קטנות, גם אם הוציא את הזרעים מהקרקע לפני שהשרישו, אינו נפטר מחיובו שנגמר במעשה הזריעה. אכן חתנו מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול סי' עה, ובשו"ת מהר"ם בן חביב כרך ב סי' רפ, ובדרשותיו בדרשה לפרשת ויקהל) נשאל בשאלה זו, אם ליקט את הזרעים קודם שהשרישו נפטר מחיובו, כמו רודה את הפת לפני שנאפתה, ואם נפטר מחיובו יוצא שזורע בשבת חייב רק באופן שהשריש בשבת, כלומר שזרע חיטים שרויים. השיב על כך וכתב שודאי אם ליקט את הזרעים קודם שהשרישו אינו מתחייב כמו בישול ואפיה, אבל מאידך גיסא לא בעינן שישריש בשבת, וגם בהשריש בחול חייב, כיוון שכוונתו היא לזרוע וסוף סוף נעשתה מחשבתו שהשרישו. דבריו אלו אינם כהנחת המנחת חינוך שהא בהא תליא, כלומר שאם ליקוט הזרעים מפקיע את החיוב, אין לחייב אם לא נעשית השרשה בשבת עצמה, ולדעתו לא הא בהא תליא. לפי זה נמצא שגם לעניין מבשל ואופה, למרות שמבואר בגמ' שאם קדם ורדה את הפת קודם שנאפתה פטור, מ"מ גם אם נגמרה האפייה בחול חייב, ודלא כשיטת המנחת חינוך.
הסברא בדבר זה ברורה, מנין לנו שכדי שיתחייב על מלאכת זורע ומלאכת מבשל ואופה יהיה צורך שתגמר המלאכה בשבת עצמה, וכבר נחלקו בדבר גדולי האחרונים, ונציין את תמצית העניין. האגלי טל (מלאכת זורע ס"ק ה) מבאר את הדין שפסק שם (סעיף ב) שהזורע מאחר שהניחה בקרקע במקום שראוי שתצמח חייב מיד, ואפילו חזר ולקטן קודם שיצמחו, והביא את המשנה בכלאיים (פרק א משנה ט, ואיתא גם בשבת נ,א), הטומן לפת וכו', אינו חושש משום כלאיים ואינו חושש משום שביעית כיוון שאין לו כוונה לזרוע, ובשלמא אי תליא בקליטה יש לומר דאין פסיק רישא, אבל אם הנחה בקרקע היא זרועה, הרי יש פסיק רישא, אבל יצא האגלי טל לחלק בין שביעית לשבת, דבשביעית נאמר "ושבתה הארץ", ובלי קליטה הארץ שובתת, מה שאין כן בשבת סגי במעשה הזריעה. והביא ממקומות אחרים להוכיח שגם בשבת צריך קליטה. שוב העלה חידוש שלעניין שביעית וכלאיים כל שאינו רוצה בהשרשה לאו זריעה היא ואפילו השרישו, ואף קדושת שביעית ליכא. בהמשך דבריו הביא את החינוך שלוקה על כלאיים משעת זריעה ואע"פ שלא נשרש. ולעניין שבת כתב שגם אם נאמר שבלי קליטה אין חיוב, מ"מ לא אכפת לן מה שקלט בחול, והחיוב מתייחס אל מעשה האדם, כדברי הנימוקי יוסף (פרק כיצד הרגל) לעניין אישו משום חיציו, שלפיכך מותר להבעיר אש בערב שבת אם סופו בשגגה פטור, וכן סופו שנתבשל בחול פטור, מה שאין כן זורע מתחייב מיד, אע"פ שסילק את הזרעים, או נקלטו בחול פטור, וכתב שם שהרש"ש לא סבר כן.
בהגהה שבאגלי טל הביא את שו"ת חלקת יואב (או"ח סי' י, ומהדו"ת סי' יג) שאין דעתו כן. תצמית דבריו היא שלדעתו גם באופה ומבשל שפטור אם סילקו מן האש, מ"מ אם נגמר בחול חייב, ולעניין זריעה יש צד לומר שתלוי בקליטה, אך אפשר לומר שכיוון שזרע ונתבטל הזרע בקרקע חייב. שאלה זו תלויה בספק הגמ' (בבא מציעא נו,ב, מנחות סט,א) לעניין אונאה והיתר חדש. בתוך דבריו הזכיר סברא זו וכתב, והא דאמרינן אישו משום חציו, הוא רק כשדנים על האדם העושה, אבל לגבי חיוב הפעולה בהחפץ חשבינן רק משעה שנגמר הפעולה והחיוב רק עכשיו, אלא שאנו מחייבים אותו עתה על המעשה שעשה מתחילה. האגלי טל חלק עליו בתוקף, ולדעתו אם נגמר בחול אינו מתחייב. (2)
העולה מתשובות אלו הנוגע לנידון דידן הוא שלושה דברים. א, מלאכת זריעה נגמרת רק בקליטה, ולפיכך אינו יכול להתחייב אם לא נקלט בשבת, וגם אם סילקו קודם שנקלטו פטור. ב, מלאכת זריעה נגמרת בהטמנת הזרעים בקרקע, ולא אכפת לנו שנקלט אחר כך בחול, לכן גם אם סילקם קודם שהשרישו חייב. ג, לעולם המלאכה נגמרת רק בקליטה, ואם קדם וסילק את הזרעים קודם בקליטה פטור, ומ"מ מתחייב גם על הקליטה שנעשית בחול. (3)
בתשובת הרמב"ם מצאתי (תשובות הרמב"ם מהדורת בלאו כרך ג סי' תסד, עמ' 147) שכתב בתוך דבריו, והזורע אין אנו מתנים בו שיצמח דווקא יגיע לתכליתו, אלא כיוון שהתחיל הזרע לצמוח כל שהוא נתחייב, עכ"ל. בדברי הרמב"ם לא נתברר מה כוונתו בהגדרה התחיל הזרע לצמוח כל שהוא, האם הכוונה בכל שהוא היא לקליטה, דהיינו השרשה, או שגם קודם השרשה יש צמיחה כלשהי. שהרי לא נראה שקליטה לכל חד וחד כדאית ליה נעשית בפעם אחת באותו זמן שנקבע לפי שיטתם, אלא ישנו תהליך מסוים שמתחיל לאחר הזריעה ונגמר באותה השרשה, א"כ יש לומר שלאותו תהליך של צמיחה כאשר יש ממנו כל שהוא אזי מתחייב במלאכת זורע. עכ"פ מתבאר מדברי הרמב"ם שהחיוב אינו מתחיל בהטמנת הזרעים בקרקע, אלא צריך שיתחיל לצמוח כל שהוא. נמצא שאם קדם וסילק את הזרעים מהקרקע לפני שהתחילו לצמוח כל שהוא פטור, אלא שאיננו יודעים מהי שיטת הרמב"ם, האם צריך שתהא אותה צמיחת כל שהוא בשבת, או לא אכפת לן מה שנעשה בחול, והעיקר הוא שתחילת המעשה, כלומר ההטמנה, הייתה בשבת, כסברת האחרונים. (וראה בספר אש דת לרמ"מ קופלד על דיני שופר ול"ט מלאכות, פיטרקוב תרסד) דף סג,א, שנראה שכיוון לדעת הרמב"ם). (4)

מעתה יש לעיין לעניין שביעית, האגלי טל שהבאנו כתב שאינו עובר אלא בהשרשה, כיוון שיסוד האיסור הוא דין שביתת הקרקע. המנחת חינוך (מצווה רחצ) לאחר שמסיק גם הוא שהזורע חייב בשבת, אע"פ שלא נקלט בשבת, ואע"פ שלא נקלט כלל, הוסיף לבאר שהזורע עובר על מעשה הזריעה, ומלבד זאת עובר בלאו של זריעה גם על הקליטה, הואיל וגם היא זריעה, לכן אם זרע כלאיים והתרו בו על הזריעה, וחזרו והתרו בו לפני ההשרשה, לוקה פעמיים, כנזיר שאמרו לו אל תשתה יין אל תשתה וחייב על כל שתייה ושתייה שאחרי ההתראה, אך מסיק המנחת חינוך וכותב, מ"מ נראה לי דאינו חייב כיוון שאחר זה אינו עושה שום מעשה, אף דהיה על ידי מעשה, מ"מ לא דמי לשעטנז דחייב בכל רגע אם התרו בו אם יכול לפשוט וללבוש (כמבואר במכות כא,א), מ"מ אפשר לחלק בזה אם תעיין בשכלך, ומ"מ צ"ע דאפשר דאין הכי נמי דחייב. (בהמשך דבריו נקט המנחת חינוך בפשטות שיש מלקות על התראה לפני קליטה, ואם במקום שתחילת המעשה לא הייתה באיסור כך הוא, בודאי אם תחילת המעשה הוא באיסור, שתהא על כך התראה ומלקות).
ביאור החילוק נראה כמו שכתב המנחת חינוך עצמו, בלבוש בכלאיים, למרות שעכשיו הוא רק ממשיך להיות לבוש, מ"מ כיוון שגופו לבוש בבגד ומצב הלבישה הוא מכוח מעשהו הראשון, לכן נקרא שגם עכשיו עושה מעשה, אבל הזורע, שקליטת הזרע כעת היא מעשה שמחוץ לגופו, למרות שתחילת הזריעה היא במעשה, מ"מ אין כאן מעשה נמשך, הואיל ואינו בגופו.
המנחת חינוך הביא מקור לשיטתו שהקליטה נחשבת זריעה מהמשנה בשביעית (פ"ב מ"ו) שהנוטע ומבריך פחות משלושים יום קודם ראש השנה בערב שביעית, אם נטע יעקור, והוא מפני שנקלט בשביעית, כמו שמבואר בתוס' בשם ר"ת (ראש השנה י,ב), ולשיטת רש"י שם גם הקליטה בתוספת שביעית היא בכלל הלכה זו, מבואר שלמרות שהזריעה עצמה היא בשישית, מ"מ כיוון שהקליטה בשביעית נחשב כזורע בשביעית. כמו כן אם זרע בשביעית וקליטתו תהיה בשמינית ילקה. ולשיטת המנחת חינוך אם זרע בשביעית והתרו בו וזרע לוקה שתיים. בנקודה זו נחלק המנחת חינוך על האגלי טל, שלדעת האגלי טל אע"פ שזורע בשבת מתחייב בהטמנת הזרעים בקרקע, שאני התם שזו ציוה על הגברא, אבל בשביעית הקפידה התורה על שביתת הארץ, ולכן צריכים דווקא קליטה.
בעיקר הטעם לחלק בין שבת לשביעית גם אליבא דהמנחת חינוך, דהיינו שהזורע בערב שבת ונקלטו בשבת אין איסור, אבל אסור לזרוע בערב שביעית כשנקלט בשביעית, באר המנחת חינוך (שם וכן במצווה קיב), שכמו שבשבת יש מצות שביתת בהמתו, שאם הבהמה עושה מלאכה עובר בעליה בעשה, כך גם בשביעית, מלבד הלאו של לא תזרע, הרי עובר גם בעשה, ככתוב בתורה "ושבתה הארץ", (וכמפורש ברמב"ם פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"א), א"כ אנו מצווים על שביתת הארץ בשביעית, לכן כמו בעשה של שביתת בהמה בשבת למרות שהאדם אינו עושה מעשה אלא הבהמה לבדה הולכת, ובכל זאת עובר בעשה של שביתה, ולכן אפילו אם נטע קודם שביעית אינו עובר על הלאו של "שדך לא תזרע", שהרי לא זרע בשביעית, אבל עובר על העשה של שביתת הארץ, כי הארץ עושה מלאכה בשביעית. וכן מפורש בחכמת שלמה למהרש"ל בבא מציעא צ,א, (5). וכן ציינו המפרשים לדברי הפנים יפות שכתב (פרשת משפטים, על הפסוק "ששת ימים תעשה מעשיך"), ויש לפרש מפני שיש בקדושת שביעית מה שאין בשבת, דהיינו אמירה לנכרי לחרוש ולזרוע בשדה של ישראל דאין בו איסור מהתורה בשבת, דקיימא לן אמירה לנכרי שבות, אבל בקדושת שביעית הזהיר על שביתת הארץ, כדכתיב "ושבתה הארץ שבת לה'", שאפילו על ידי נכרי אסור. המנחת חינוך הביא (מצווה קיב) את לשון הגמ' בעבודה זרה (טו,ב) שאדם מוזהר על עבודת שדהו בשביעית, כמו שעל שביתת בהמתו בשבת, לכן אם אחר עושה מלאכה בשדהו, גם אם הוא נכרי, בעל הקרקע עובר על עשה של שביתת שדהו. (6)
בחמדת ישראל (להכלי חמדה, דף מה,ד-מו,א) כתב גבי דברי המנחת חינוך שהשרשה כזריעה, אבל כל הצמיחה שלאחר מכן אינה נחשבת כמבטל על ידי כך את שביתת הארץ, מפני שהזריעה וההשרשה הם יסוד המלאכה, וכל זה בשביעית שאין איסור רק על הזריעה האמורה בתורה, אבל בשבת שכל התולדות אסורות אין חילוק בין קליטה לשאר זמני הצמיחה, ולכאורה כל הנוטע אילן הממשיך לצמוח בשבת יעבור עליו, וזה לא ייתכן. לכן הסיק דלא כהמנחת חינוך, אלא אין חיוב רק על מעשה הזריעה ותו לא, והשאר הוא כמו גרמא, ורק בשביעית יש דין קליטה גרידא בגלל מצות שביתת הארץ, כפי שמוכח מכך שיש להימנע מנטיעה שתיקלט בשביעית. (7)
מ"מ לפי שיטת המנחת חינוך נמצא שהזורע ערב שביעית באופן שההשרשה תהיה בשביעית יש בה איסור עשה, וציינו האחרונים שכן מבואר בתוס' רי"ד (מועד קטן ג,ב, וראש השנה ז,ב). אך זה סותר לדבריו שנכרי מותר לעבוד בשדה ישראל בשביעית, כפי שהבאנו לעיל. ואפשר שאין כוונתו שיש איסור עשה גמור מעיקר הדין לזרוע בערב שביעית שייקלט בשביעית, וצ"ע (ועיין במעדני ארץ שביעית סי' יג).

מעתה בנידון הזרעים שעברו טיפול, ועל ידי כך קליטתם והשרשתם מתאחרת, האם מותר לזורעם בערב שביעית, השאלה נידונת בכמה אופנים. גם להמנחת חינוך שאוסר לזרוע בערב שביעית כשייקלט בשביעית, אין הנידון גבי הלאו של לא תזרע, אלא רק בעשה של שביתת הארץ, כאן המקום להביא את מה שכתבתי בנידון חממות במצעים מנותקים בשביעית (פורסם בקובץ תחומין כרך יד שנת תשנד, עמ' 84), בשם הגרא"א פראג בעל ספר נרות אהרן על הרמב"ם, בקונטרס השביעית שכתב (פורסם בקובץ הר המור שביעית, שנת תשנד), שבשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, שייכים רק הלאווים של שביעית ולא מצוות העשה, ובדרך זו באר את שיטת המבי"ט והמהרי"ט שהתירו להשכיר שדה בשביעית, ולא חששו לעשה של שביתת הארץ, וכאשר שביעית נוהגת מן התורה בודאי שאין להתיר לנכרי לעבוד בשדה ישראל, אך לא כן בזמן הזה ששביעית נוהגת מדרבנן.
בעל נרות אהרן כתב לדמות עניין זה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם יש עשה של שביתת יום טוב ביום טוב שני שאינו אלא מדרבנן, אך כתבנו שם על פי המבואר באחרונים שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא בלבד ואינם איסורי חפצא, לכן לא שייך עשה של שביתת קרקע, שהוא גדר איסור חפצא. על כן אפשר לומר שכמו שאין איסור שביתת שדהו בשביעית כאשר נכרי עושה את המלאכה, כמו כן אין איסור לזרוע קודם שביעית שייקלט בשביעית, שלפי המנחת חינוך הא בהא תליא. אלא שעדיין יש להעיר לשיטת הרי"ד שהבאנו שמחלק ביניהם, ואף שמתיר עבודת נכרי, אוסר זריעה קודם שביעית אם הקליטה היא בשביעית, שוב אין ללמוד היתר לגבי שביעית בזמן הזה שמותר לזרוע קודם שביעית, כמו שאין ישראל בעל השדה מוזהר על מלאכת נכרי בשדהו, וצ"ע.
לכאורה הנידון בשאלתנו אינו דומה לשאר זרעים, אלא אפשר לומר שסתם זרעים מותר לזרוע ערב שביעית למרות שיקלוט בשביעית, מפני שאמנם ההשרשה היא רק לאחר שלושה ימים, אבל ישנו תחילת תהליך צמיחה כבר מההתחלה, ועל זה קבעה התורה שם זריעה, וכיוון שהתחילה הזריעה אין לומר שיש מלאכה נוספת, ולא כמו שכתב המנחת חינוך שיש חיוב גם על הזריעה וגם על הקליטה, אלא כמו שכתב התוס' בראש השנה (ט,ב, ד"ה ומותר), אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית, דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית, וא"כ לא ייטע לעולם, עכ"ל. לסברא זו אפשר לומר שאין איסור אלא במעשה הזריעה בלבד, ואין תוספת איסור על מה שמתהווה אחר כך. זה דווקא אם התחיל את מעשה הזריעה, כלומר טמנו את הזרעים בקרקע, שלפי טבעם אמורים היו להיקלט ולהשתרש בתוך הזמן שקבוע להם, אבל הזרעים הללו, בהטמנתם אין התחלה של הצמחה, לאחר שעברו תהליך של חיסון כנגד התפתחות צמיחה, והרי הם כמונחים בכד, באופן זה נראה לאסור בערב שביעית, מפני שגורם בערב שביעית ששדהו לא תשבות בשנה השביעית, אלא יהיה בה מעשה זריעה ממש, נמצא אפוא שזרעים אלו גרועים מסתם זרעים לעניין זריעה בערב שביעית, מפני שהזורע זרעים כאלו בשבת אינו עובר איסור זורע, למרות שכוונתו שבסופו של דבר ישתרשו ויצמחו, מ"מ אין זו מלאכת זורע, אלא הרי זה טומן זרעים בקרקע כמו טען בכד, ואין עכשיו פעולת הצמחה, לכן יש לומר שאין זו מלאכת זורע בשבת.
כל זה הוא לשיטת המנחת חינוך שסבר ששביעית כשבת שטומן זרעים בקרקע הוא זורע, אבל לדעת האגלי טל שמחלק בין שבת לשביעית, ולדעתו כיוון שבשביעית הקפידה התורה על שביתת הארץ, חיוב זריעה הוא דווקא בקליטה, ולכן אין חילוק בין הזרעים המחוסנים הללו לשאר זרעים, כולם אסורים בזריעה ערב שביעית שעל ידי כך יקלטו בשביעית, כיוון שכל המלאכה נעשית בשביעית, והתורה אסרה שלא תעשה הקרקע מלאכה בשנה השביעית. אכן המקור של המנחת חינוך שהקליטה היא זריעה הוא מאיסור זריעה ערב שביעית שתיקלט בשביעית, (כמבואר לעיל, וראה אפיקי ים ח"ב סי' ד ענף א) לכן אפשר לומר שרק בשביעית כך הדין, ולא בשבת ויום טוב. (8)
בספר מנחה חדשה (מצווה קיב) כתב לדון בעניין על פי הירושלמי בעבודה זרה (פ"א ה"ו) שבחולב וגוזז אין שביתת בהמתו, ולא דמי לחורש, דשביתת בהמתו הוא רק מה שהבהמה עושה, ולא מה שעושים בבהמה, לכן חולב וגוזז שהוא מה שעושים בבהמה, אינו אסור אלא על האדם העושה. (9) לפיכך אפשר לומר גם לעניין שביעית, בהקדם דברי התוס' בשבת (יח,ב) לדעת בית שמאי שיש שביתת כלים, דהיינו שהמלאכה נעשית בתוך הכלי, לכן לא שורים דיו וסממנים לפני שבת, אבל עורות לעבדן וכלים לכובס אין איסור שביתת כלים, מפני שהעור אינו עושה מלאכה במה שמעבדים אותו, אלא האדם המעבד עושה מלאכה, וכן בגד המתלבן, האדם עושה את מלאכת הליבון. ולכן כתב, וא"כ אי אפשר לפרש "ושבתה הארץ", דומיא ד"למען ינוח שורך", דבשלמא התם שפיר הפירוש דהבהמה תנוח ולא תעשה מלאכה, אבל בשביעית אי אפשר לפרש "ושבתה הארץ" דהארץ תשבות ולא תעשה מלאכה, דהארץ שובתת תמיד כשאחרים עושים בה מלאכה דומיא דהבהמה שובתת כשחולבים וגוזזים אותה, ודמיא לבית שמאי בשביתת כלים דהכלים שובתים אם האדם עושה המלאכה בהעיבוד וכיבוס, ה"ה הכא בקרקע שובתת כשהאדם עושה בה מלאכה, ועל כורחך הפירוש "ושבתה הארץ" שלא יעשו בה מלאכה, אבל העכו"ם כשעושה בה מלאכה לית לן בה כיוון שהוא לא נצטווה.
אכן המנחה חדשה דחה, על פי הירושלמי והתוס', את היסוד של שביתת קרקע בשביעית, ברם דבריו תמוהים, שהרי החילוק בירושלמי הוא בין אם הבהמה עושה מלאכה, או שנעשית מלאכה בבהמה, אבל בשביעית אע"פ שהאדם עושה מלאכה בקרקע, הרי הקרקע עצמה גם עושה מלאכה, הואיל ועל ידי הזריעה בקרקע יש הצמחת פירות, ואיך אפשר להשוות זריעה בקרקע לגזיזת בהמה, שאינה עושה מאומה בעצם מעשה הגזיזה. (10)
בספר כרם ציון (אוצר השביעית, בהלכות פסוקות פרק א הערה יב עמ' שלב, מהרא"ד רוזנטל) כתב, ונ"ל דבזורע כמה ימים לפני שביעית באופן ובמקום שהקליטה וודאי לא תהיה רק בתוך שביעית בזמן ביאת הגשמים, דבזה אף לדעת המנחת חינוך ודעימיה אינו עובר בזה, דדווקא בזורע בתוך ג' ימים לפני ראש השנה אסור משום הקליטה שתהא בשביעית, דכיוון דדרך הזריעה היא שתקלוט אחר ג' ימים, א"כ אמרינן שפיר שהקליטה נעשתה על ידי זריעתו ואמרינן דדמי כאילו זרע הוא ונטע בשביעית, מה שאין כן כאן כיוון דהזרע ודאי שלא תקלו עכשיו על ידי זריעתו, א"כ הווה עתה רק כמניח הזרעים בכד, ואינו פועל עתה בזריעתו מאומה, והקליטה תעשה אחר זמן מרובה על ידי הגשמים וכדומה, הווה רק בגדר גרמא דיליה, וי"ל עוד דבאמת סתם קליטה היא תמיד על ידי ג' ימים אף בקרקע יבישה, רק דהצמיחה מתאחרת מחמת יבשות הקרקע, וא"כ פשוט הוא שאינו עובר בזה, ועיין.
לכאורה כוונתו היא למציאות הדומה לנידון דידן, שאין כל התחלה של צמיחה בזרעים בשעת הזריעה, ולכן נקט שאין זו זריעה כלל, וממילא לא אמרינן שכל מעשה הזריעה נעשה בשביעית, לכן מסתבר לאסור, כמו שנתבאר בדברינו, אלא להיפך, שמפני שאין כאן אלא גרמא, כלומר שאין זו בכלל מלאכת זורע, ואין הזריעה בשביעית אלא גדר גרמא, לכן נמצא שגם לעניין מלאכת זורע בשבת נאמר כן, שהזורע באופן כזה, אע"פ שלבסוף יגיע לתכליתו ויצמח, מ"מ אין חיוב, הואיל ואינו מעשה זורע בידיים אלא גרמא בלבד. יש להעיר שזהו חידוש גדול שכל שמעשה הזריעה אינו מתחיל עכשיו עם כוח הצמיחה שלו אין זה בכלל מלאכת זורע. ולעניין שביעית, אע"פ שנתחדש לשיטת המנחת חינוך שביתת קרקע, היינו רק מה שבא בכוח מעשה האדם, כמו שיתבאר שאין חיוב ללקט זרעים שנפלו באדמה, ולפי דרך זו אין כאן מעשה אדם כלל אלא גרמא בעלמא, ואין זה בכלל חובת שביתת קרקע.
עוד יש להבין בעניין, בשלמא אם כך הוא גדר המלאכה של זריעה בשביעית, שתלויה בהשרשה, א"כ יש להבין מהו האיסור לזרוע ערב שביעית שייקלט בשביעית, אבל אם נאמר כהמנחת חינוך שגם בשביעית יש בזריעה שני איסורים, דהיינו עצם מעשה הזריעה כמו שבת, וכן עניין הקליטה, שהוא גם לאו של זורע, בזה צ"ע. בגמ' במועד קטן (ג,א) מבואר שמכך שכתבה התורה גם לאו בזורע וגם לאו בזומר, אע"פ שזומר הוא תולדה של זורע, מוכח שבשביעית התורה אסרה רק אבות ולא תולדות, לכן רק זריעה וזמירה אסורים, אבל כל שאר תולדות זריעה מותרות בשביעית מן התורה, אע"פ שבשבת חייבים עליהן סקילה. אכן בשלמא אם זורע בשביעית הכוונה היא השרשה דווקא, כדעת האגלי טל, א"כ זהו האיסור ותו לא, אבל אם כדעת המנחת חינוך שגם טומן זרע בקרקע וגם הקליטה אסורים מדין זורע, זאת מניין לנו, כיוון שהתורה כתבה "שדך לא תזרע", כוונת התורה היא להטמנת זרעים בקרקע, ואף שגם בקליטה יש פעולת זריעה, מ"מ אין זו אלא תולדה, ועל תולדות אין חיוב בשביעית.
לעיל הבאנו את שיטת הרמב"ם שכתב הגדרות שיש אב ויש מעין אב ויש תולדה. להרמב"ם זומר אינו תולדה אלא מעין האב. דבריו לכאורה נסתרים מהגמ' במועד קטן האומרת שזמירה היא תולדה. הקרן אורה במו"ק שם העיר על כך וכתב, לישנא דהני תולדות אינו מדוקדק קצת, דהא זמירה ובצירה שניהם אבות הם, כמבואר ברמב"ם פ"ז מהל' שבת. ועיין שם בדבריו שהסביר באריכות גדרי אבות ותולדות בשבת ובשביעית.
על שאלה זו עמד בשו"ת רבנו בצלאל אשכזי (סי' לח) ועיקר דבריו הוא ששאני שבת שלומדים אבות ממה שהיה במשכן, לכן כל הדומה למשכן לגמרי נחשב אב, וכל הדומה במקצת נחשב תולדה, אבל שביעית שאינה תלויה במשכן אלא נחשבות המלאכות אב מפני שכתובות בתורה, גם אם המלאכה דומה אין זה מועיל להחשיבה כאב, מפני שאינה כתובה בתורה. לדבריו בודאי שקשה על המנחת חינוך, שלעניין מלאכות שבת שיש אב ויש מעין אב לפי הרמב"ם, ויש גם תולדה, לכן אפשר לומר שהקליטה היא מעין האב או התולדה, שהרי האב עצמו הוא זורע, ולפי שיטתו שעצם ההטמנה של הזרעים בקרקע היא המלאכה עצמה, א"כ היא האב ממש, והקליטה היא מעין האב או התולדה, ולא האב ממש. אבל בשביעית הרי אין בה תולדות, ואפילו מעין האב אין בה, שהרי מפורש בגמ' שאילו נאמר קוצר אין חיוב על בוצר, וכן אם נאמר זורע אין חיוב על זומר, אע"פ שהם מעין האב ולא תולדות, ומשמע שבשביעית אסור רק מה שמפורש בתורה. כך מפורש ברמב"ם (פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"ב-ד) שכתב, אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד כרם ואחד שאר אילנות, וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא שחייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכים אותו מכת מרדות. כיצד החורש או החופר לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכים אותו מכת מרדות מדבריהם, עכ"ל. (11) מפורש לעניין נוטע שאע"פ שלמלאכת שבת הוי מעין האב של זורע, מ"מ לעניין שביעית לא הוי דאורייתא כלל, אלא כשאר תולדות. ואת זה לומדים מזמירה ובצירה ששתיהן מעין האב של זריעה וקצירה, ולימדה אותנו התורה שאעפ"כ אין לחייב על הזמירה והבצירה לולא שנאמרו מפורש, לכן מובן שנוטע שאינו בכלל האמור בתורה, אסור מדברי סופרים. לפיכך יש להעיר על המנחת חינוך שפשוט לו שעל קליטה יש לאו של זורע בשביעית, אע"פ שעצם הטמנת הזרעים בקרקע היא מלאכת זורע האמורה בתורה. (וראה במנחת חינוך מצווה שכא שנראה שהרגיש בדברים).
אלא שעדיין צריך ליישב, אם נאמר שקליטה אינה בכלל מלאכת זריעה, מדוע אסור לזרוע ערב שביעית באופן שהקליטה תהיה בשביעית, כמו שפירש התוס' בראש השנה (י,ב). וצריך לומר שהאיסור אינו אלא מדרבנן, כמו שאר התולדות במלאכות שביעית שאסורות מדברי סופרים. עוד צריך להבין שאע"פ שהלאווים שיש בהם מלקות הם רק ארבעה, זריעה קצירה זמירה ובצירה, מ"מ העשה של שביתת הארץ כולל את כל העבודות הנעשות בקרקע, ואפשר שיש לדקדק כן בלשונות הרמב"ם, שהרי בתחילת הלכות שמיטה ויובל נאמר שאינו לוקה מן התורה אלא על ארבע מלאכות אלו, ולא נזכר בדבריו ששאר המלאכות אסורות מדרבנן, לכן ייתכן שאיסורן הוא מן התורה משום העשה של שביתת הארץ, וזה כולל גם את עבודת הארץ וגם את עבודת האילנות, ולכן מובן כיצד לומדים את תוספת שביעית מהעשה של "בחריש ובקציר תשבות", ואם חרישה אינה אסורה מן התורה, איך ייתכן שבשביעית עצמה חרישה מותרת ובתוספת שביעית חרישה אסורה, (12) אלא אם נאמר שכל המלאכות הן בכלל העשה של שביתה, אע"פ שאין עליהן לאו.
אמנם הרמב"ם (פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"י) כתב, ומפני מה התירו כל אלו, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו, עכ"ל. פשט דבריו מורה שבשאר המלאכות אין איסור מן התורה. ואכן המהר"י קורקוס תמה, הרי מפורש "בחריש ובקציר תשבות", והרמב"ם קבעו בעניין שביעית. המראה פנים על הירושלמי (פ"א ה"א) כתב, אבל מ"מ כי דייקינן אשכחן דמוכח מדבריו דפסק כר' ירמיה שם דעל שאר עבודת הארץ עובר הוא בעשה, שהרי בריש פרק א' שם כתב, מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'", ונאמר "בחריש ובקציר תשבות" וכו', אבל תוכן הדבר כך הוא דלא הביא האי קרא ללמוד ממנו העשה בשביעית, אלא דהעשה נלמד מדכתיב "ושבתה הארץ", ומ"בחריש ובקציר" דכתיב גבי שבת וכר' ישמעאל נלמד דכמו דשביתת שבת כל העבודות בכלל, אף "ושבתה הארץ" דכתיב גבי שביעית כל העבודות בכלל ולעבור עליהן בעשה וכו', ומה שכתב בהלכה י' שאין איסור מהתורה וכו', היינו שאין בהם איסור לאו מהתורה כי אם מדבריהם, אבל עשה ד"ושבתה הארץ" מיהא איכא על החרישה וכיוצא בהן שהן מעבודת הארץ ותיקונה, ולאפוקי דברים שאינן לתיקון עבודת הארץ או האילנות אלא שלא יפסידו, עכ"ל. (13)
לפיכך אפשר לומר שאיסור זריעה ערב שביעית שתהא הקליטה בשביעית שביסודה אסורה רק משום עשה דשביתה, ואף שזריעה בשביעית עצמה היא בלאו ומלקות, אע"פ שקליטה אינה ממש זריעה ואין עליה לאו, ולא כפי שנקט המנחת חינוך שיש מלקות על קליטה בשביעית, מ"מ הוי איסור תורה. וכמו כן נוטע שהשרשת הנטיעה היא באיסור עשה ולא רק ההשרשה, אלא גם הנטיעה עצמה אינה בלאו אלא בעשה דשביתה, הרי כל מקורו של המנחת חינוך לחדש שיש איסור קליטה מן התורה בשביעית הוא מהמשנה שאין נוטעים ערב שביעית, כפירוש רש"י ותוס' בראש השנה, הרי לפי מה שמבואר אין מלקות על הנטיעה, ומשמע שהקליטה אסורה רק בעשה, ובודאי לא עדיפא קליטת הנטיעה מעצם מעשה הנטיעה. לפיכך, לפי המבואר שעשה שביתת הארץ אינו אמור אלא בשביעית דאורייתא, א"כ בזמן הזה ששביעית נוהגת מדרבנן, אין איסור לזרוע ערב שביעית אע"פ שתהא הקליטה בשביעית.
בנושא זה האריכו הפוסקים האם מותר לזרוע בערב שביעית באופן שהקליטה תהיה בשביעית. בתוס' רי"ד בראש השנה ובמועד קטן כתב, ואינו חייב להרחיק מראש אלא כשיעור שתיקלט כנטיעה קודם ראש השנה, שאם לא תקלוט מקודם לכן וקולט בשביעית הווה ליה כאילו נטע בתוך שנה שביעית ותעקור, עכ"ל. (יש להעיר שדברים אלו כתב הרי"ד בתוספותיו, ולא בפסקיו). המנחת חינוך העלה כן על פי רש"י ותוס' בראש השנה (יב,ב) על סוגיית הגמ' שם האומרת, דתנן אין נוטעים ואין מבריכים ואין מרכיבים ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה, ואם נטע והבריך והרכיב יעקור דברי ר' אליעזר וכו', וא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר ל' צריך ל' ושלושים, לדברי האומר שלושה צריך שלושה ושלושים וכו', פירש רש"י, שלושים ושלושים בעי, ל' יום לקליטה שתהא נשרשת בארץ, ושלושים יום לחשיבת שנה וימי הקליטה אין עולים לה, דכמאן דמנח בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה, עכ"ל. עוד פירש רש"י, צריך שלושים ושלושים, שלושים לקליטה ושלושים לתוספת כר' אליעזר, עכ"ל. בתוס' כתב, פירש בקונטרס, שלושים לקליטה ושלושים לתוספת שביעית, דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית, עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו בשם רש"י, הא דתנן אין נוטעים ואין מבריכים ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה, ואם נטע והבריך והרכיב יעקור, וא"ר נחמן לדברי האומר ל' יום צריך שלושים ושלושים דצריך שלושים לקליטה שתהא נשרשת בקרקע ושלושים לתוספת שביעית, וימי הקליטה אין עולים לה דכמאן דמנחא בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה, וכן פירש עוד בפרק הערל (יבמות פג,א), כל שלושים יום לפני שביעית כשביעית דמי, דנפקא לן מ"בחריש ובקציר" במשקין (מועד קטן ג,ב), ובעינן שתקלוט קודם זמן האיסור, עכ"ל. מבוארת שיטת רש"י שלא רק שצריכים להיזהר שלא תיקלט הנטיעה בשביעית עצמה, אלא גם בתוספת שביעית יש להיזהר שלא תיקלט הנטיעה, למרות שמעשה הנטיעה היה קודם זמן התוספת.
בתוס' בראש השנה שם וביבמות שם חלק על רש"י והוכיח בשם רבנו תם שאין איסור על קליטה בתוך תוספת שביעית. ברם גם בדבריו מפורש שאסור לגרום בערב שביעית שתהיה הקליטה בשביעית, והביאו דבריו הרמב"ן הרשב"א הריטב"א והר"ן שם. את החילוק לדברי רבנו תם בין שביעית עצמה לתוספת שביעית בארו האחרונים, ובמקדש דוד (סי' נט ס"ק ז) כתב, ונראה הטעם דהנה זה דאסור ליטע ערב שביעית שתקלוט בשביעית עצמה אף שאינו עושה שום מלאכה בשביעית הוא משום דאדם מצווה על שביתת שדהו, כדאמרינן בעבודה זרה (טו,ב), והיינו דאיכא עשה ד"ושבתה הארץ" איכא דבהקרקע נעשית מלאכה בשביעית, וכמו בשביתת כלים בשבת לבית שמאי וכו', הכא נמי אף שנטע ערב שביעית כיוון דהקליטה היא בשביעית, א"כ המלאכה נעשית בהקרקע בשביעית ומצווה הוא על שביתת שדהו בשביעית, אך זה רק בשביעית עצמה, אבל בתוספת שביעית ס"ל להתוס' דזהו רק על איסור מלאכה של האדם, אבל על שביתת שדהו ליכא תוספת שביעית, ומשום הכי לא אכפת לן אם תקלוט בתוספת שביעית. (וראה גם במשנת יעבץ על הלכות שמיטה ויובל פ"א ה"י בהגהה). יסוד זה כבר מבואר בדברינו, שאם שביעית בזמן הזה היא מדרבנן אין חובת שביתת שדהו, שאינו אלא איסור גברא, ובדרבנן אין איסור חפצא, וממילא אין מניעה במה שקולט את הנטיעה והזרעים בשביעית. (ראה גם קובץ כרם ציון אוצר השביעית חלק גידולי ציון עמ' יד).
המנחת חינוך העמיק לבאר את שיטתו בדברי רש"י ותוס' שיש שביתת שדהו בחפצא, ולכן אסורה הקליטה בשביעית, למרות שזרע קודם שביעית, על פי מה שהקדים לבאר (מצווה קיב) וכתב, ודע דשביעית בעניין אחד חמורה משבת ויום טוב, דבשבת ויום טוב איכא איסור על העושה מלאכה בעצמו, אבל על ידי גוי הוא רק שבות, ואם משאיל או משכיר בהמתו לגוי עובר משום שביתת בהמתו בעשה וכו', אך שאר מלאכות כגון חרישה וזריעה עובר אם עושה בעצמו, אבל על ידי גוי כלל, ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ אינו, כי הכל כתיב לנוכח, "שדך לא תזרע", אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו על ידי אחרים, דכתיב "שנת שבתון יהיה לארץ", "ושבתה הארץ", מבואר דגזר הכתוב דהארץ תשבות, וכמו שמצווים על שביתת בהמה וכו', והמשכיר לגוי או לישראל השדה עובר המשכיר משום שבית שדהו וכו'. ואם כי הדברים בעצמם נכונים, ש"ס מפורש הוא בעבודה זרה (טו,ב) גבי שביתת בהמה בשבת דאמרינן אין אדם מוזהר על שביתת בהמתו בשביעית, א"ל אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן וכו', מפורש דין זה ואין חולק. ועיין רש"י שם כתב דשנת שבתון יהיה לארץ, א"כ כל הדינים דשביתת בהמתו נוהגים גבי שביתת שדהו בשמיטה, ואם אחר עושה מלאכה בשדהו עובר וכן המשכיר לגוי וכדומה, וקצת צ"ע שלא מצאנו בר"מ דין זה מפורש, אך ודאי הלכה היא באין חולק. על פי הקדמה זו כתב המנחת חינוך (מצווה רחצ), דכמו שאם גוי עושה מלאכה בשדה של ישראל בשביעית, הרי בעל השדה באיסור עשה של ושבתה הארץ, ה"ה בזריעה קודם שביעית וההשרשה בשביעית, יש איסור עשה של שביתת הארץ.
בגדר מצות השביתה, ומה נאסר על בעל השדה מכוח מצווה זו, כתב החזון איש (שביעית סי' יז ס"ק כה), ומיהו אפשר דלזרוע שתקלוט בשביעית אסור, ומשום שביתת הארץ לא שייך, דלא נאמר אלא בעובד בה עכו"ם, וכמו שכתב תוס' בעבודה זרה, שהרי מותר להשקות בשביעית מן התורה, ולא אסרה התורה אלא אבות, ופעולת הקרקע שהיא בלא מעשה כלל גריעא מתולדה, וכה"ג גם האדם מותר בה, ומיהו י"ל דנהי דצמיחה וגידול מותר, וראיה שאינו חייב לעקור הספיחים והאילנות, מ"מ קליטה הוא זריעה ממש ואסור, ובתוס' בע"ז שם משמע שאין האיסור של שביתת השדה תלוי בבעלות, אלא העובד בשדה עובר על איסור שביתה וכו', אבל אם עובד בה עכו"ם בשכירות אין ישראל עובר משום שביתה וכו', אבל בתוס' רבינו אלחנן על מסכת ע"ז מבואר דמצווה על שביתת שדהו ממש, וכן כתב הריטב"א שם, מיהו קשה למאן דאמר תולדות דאורייתא למה אינו עוקר האילנות והספיחים, וע"כ שאין שביתת הארץ כשביתת בהמתו, אלא שתהא שובתת ממלאכת אדם בה, אבל לנטוע קודם שביעית שתקלוט בשביעית מותר מן התורה, ויש מקום לומר דדווקא בעובד בה ישראל ולא בעובד בה עכו"ם, אבל בתוס' רבינו אלחנן מבואר דאף בעובד בה עכו"ם, אבל בר"מ פ"א ה"א מבואר שאין עשה דשביתה על הבעלים אלא על הארץ והעובד עובר בעשה אבל לא הבעלים וכו', ולפי זה מן התורה יכול לזרוע על ידי עכו"ם. (ראה גם משנת יעבץ הל' שמיטה ויובל פ"א ה"י בהגהה).
מבואר שהרגיש החזון איש בכל הסברות שנידונו בהלכה זו ובמה שאפשר לדחותם, והיינו שיש מקום לומר שקליטה אסורה בשביעית למרות שהשקאה אינה אסורה מן התורה, ולא הצריכה התורה לעקור את כל הצומח כדי שהארץ תשבות, ומ"מ קליטה אסורה שהיא ממש מלאכת זריעה, וזה סותר למצות שביתת הארץ. מאידך גיסא אפשר לומר שאין כוונת התורה שהקרקע תשבות בעצמה, אלא הכוונה היא שתהא שובתת ממלאכת האדם שבה. גם כאן יש לדון אם הכוונה היא דווקא לישראל העובד בה, או גם נכרי העובד בקרקע של ישראל מבטל את מצות השביתה. הביא החזון איש שהשאלה זו נחלקו ראשונים, וברמב"ם לא נזכר איסור זה כלל, אלא פשט לשונו מורה שאין ביטול מצות שביתה אלא על האדם העובד ולא על בעל השדה, ואילו על נידון קליטה בשביעית לא הביא החזון איש מקור לאוסרו משום עשה של שביתת הארץ, למרות שבסעיף קודם (ס"ק כב-כד) האריך החזו"א בשיטות הראשונים באיסור נטיעה קודם השביעית, אך לדעתו הנידון אינו משום עשה של שביתה, כפי שכתב המנחת חינוך. בדעת רש"י האוסר קליטה גם בתוספת שביעית לא כתב שם הסבר, ורק בדעת ר"ת האוסר קליטה בשביעית עצמה כתב החזון איש שאיסורו הוא משום תוספת שביעית, כלומר שבשעת הנטיעה מכין את הקליטה לשביעית, על כן בזמן הזה שאין מצות תוספת שביעית אין איסור לזרוע ולטעת הערב ראש השנה, למרות שבודאי ישרש בשביעית. (עיי"ש גם בס"ק כו, ס"ק לא, וספר השמיטה פ"א הערה 2).
עוד כתב החזון איש (שם סי' כב ס"ק ה), במה שכתבתי (סי' יז ס"ק כה כו) להסתפק אי מותר לזרוע בזמן הזה כדי שתקלוט בשביעית נראה דכיוון דלא נזכר בגמ' ופוסקים לאסור אין לנו לחדש איסורים, ואע"ג דמצינו חומרא בנקלט בשביעית יותר מבנקלט בערב שביעית, זהו דווקא בזמן שתוספת שביעית נהוג, אבל בזמן הזה אין שום איסור מחמת תוספת וכו', ונראה דבזמן הזה נוטעים אילן סרק עד ראש השנה כמו זריעה, כיוון דלא שייך בו מונים וכו', עכ"ל.
בהמשך (סי' כה ס"ק יג) הביא את דברי הרמב"ן בראש השנה וכתב, והנה מבואר כאן ברמב"ן שזורעים ונוטעים אילן סרק סמוך לשביעית אף בזמן שנהוג תוספת וכו', אבל בזמן הזה ודאי מותר בין זריעה בין נטיעת סרק בין הרכבה וכו', ואף לדעת רבינו תם י"ל דאיסורו משום תוספת דכל שנקלט בשביעית הוי הנטיעה כפעולת חרישה המועלת בשביעית, אבל בזמן הזה אין איסור רק משום מונים, וכן משמע ברמב"ן שם דכשכתב לנטות מדברי ר"ת שאין איסורו משום שנקלט בשביעית, אלא משום שמונים, כתב ויש לפרש וכו' לא משום תוספת, שאין תוספת אלא בחריש הנכנס לשביעית, ולא חש להזכיר שגם אין איסור במה שנקלט בשביעית, אלא מה שכתב שאין תוספת אלא בחרישה כבר שלל דעת ר"ת שיש איסור תוספת בנקלט בשביעית.
על דברי החזון איש כתב הגרש"ז אויערבך בקובץ כרם ציון על הלכות שביעית (כרם ציון השלם, הלכות פסוקות פ"א הערה יד, עמ' שלב-שלג), עיקרי דבריו הם שהמנחת חינוך חידש הלכה זו, שעל פי התוס' רי"ד (עבודה זרה טו,ב) אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, וכיוון שגם בשביתת בהמתו בשבת לא אסרו בבהמתו מה שאסור על האדם עצמו רק משום שבות, כך גם לעניין שביתת שדהו, והואיל ןבשביעית נאסרו רק ארבע מלאכות, אפשר לומר שהשרשה הלי זריעה אינה בכלל המלאכות הללו, שאסורה רק מדרבנן, וממילא אינה נכללת באיסור שביתת שדהו. אך חזר והביא מדברי התוס' רי"ד בראש השנה ובמועד קטן שצריך להרחיק זריעה ונטיעה ערב שביעית שלא תהא קליטה בשביעית, שכל שקולט בשביעית נחשב כאילו נוטע בתוך שנה שביעית ויעקור, ואפשר לומר שהלך לשיטתו בתוספותיו לעבודה זרה שמצווה על שביתת שדהו, וכמו כן לשיטת רש"י ור"ת שיש איסור קליטה בתוספת או בשביעית, בפשטות טעמם משום מצות שביתת שדהו, ועוד הוסיף כן בשיטת הרמב"ם, וכפי הבנת מהר"י קורקוס, אלא שכמה אחרונים פירשו כוונתו באופן אחר, ומ"מ לפי הראשונים נראה שגם בזמן הזה אסור לזרוע ולטעת ערב שביעית והקליטה תהיה בשביעית. (ראה גם במעדני ארץ על שביעית במהדורה חדשה הוספות סי' ח אות ד, וראה גם אותיות ה-ו על שיעורי הזמן של קליטה באילנות וזרעים, וכן בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' נא אותיות ד-ו).
על הדברים הללו כתב החזון איש (שביעית סי' כו ס"ק ג, כן מפורש בתשובות וכתבים מהחזון איש זרעים סי' כה), מה שכתב מלשון הרי"ד שכתב דהווה ליה כנוטע בשביעית ויעקור כוונתו ז"ל למיהב טעמא לאיסור הנטיעה, אלא איסור הנטיעה הוא משום תוספת, ומ"מ חלקו חכמים בין נוטע בשביעית לתוספת, דנוטע בתוספת לא יעקור, אבל בנוטע בתוספת ונקלט בשביעית הווה כדין נוטע בשביעית עצמה ויעקור. וזה מבואר גם כן בתוס' לפירוש ר"ת דבשביל שנקלט בשביעית החמירו למיהב דין יעקור, אבל לא מצינו למיסר בזמן הזה לזרוע קודם שביעית בשביל שיקלוט בשביעית, וכל דברי הראשונים הם בזמן איסור התוספת, וכבר הוכחנו לעיל מדברי הרמב"ן דאין איסור בקליטת שביעית, ואינו עניין לשביתת הארץ כל שאין עובדים בה ( כמו שכתב סי' יז ס"ק כה), ואם היה בזה דין שביתה היה מתחייב ללקט הזרעונים שלא יעשו ספיחים, והנה נחלקו ר"מ ור"י (גיטין נג,ב) בנוטע בשוגג בשבת ובשביעית, והנה נוטע בשבת יקיים היינו אפילו עדיין לא נקלט שלא יתוקן איסור שבת בעקירתו, ומשמע דגם בשביעית למאן דאמר יקיים, אף אם עדיין לא נקלט.
למדנו שדעת החזון איש היא שאין מושג שביתת שדהו בלי מעשה אדם, והנידון בראשונים הוא רק משום תוספת שביעית. מעתה, מה שהכריח החזון איש שאם היה בזה דין שביתה היה מתחייב ללקט את הזרעונים שלא ייעשו ספיחים, לכאורה אפשר לומר שכוונת התורה במצות השביתה היא רק שלא יעשה בה האדם מלאכה, ואפילו נכרי לשיטת כמה ראשונים, אבל מה שנעשה בקרקע מעצמו אינו בכלל שביתה, לפיכך מובן שאין חיוב ללקט את הזרעונים שלא ייעשו ספיחים, אבל כאן הנידון הוא שהאדם עצמו עושה את מעשה הזריעה בקרקע, אלא שעושה זאת לפני שנת השמיטה, ומה אכפת לנו הרי הקליטה בקרקע בשנה השביעית היא מכוח מלאכתו של האדם, כיוון שהוא מצווה שלא לעשות מלאכה בקרקע כדי שהיא תשבות, בכלל ציווי זה הוא גם שלא יעשה המלאכה קודם זמן האיסור באופן שהמלאכה תגיע אל סוף תכליתה בשביעית עצמה.
מה שכתב החזון איש להוכיח מהנוטע בשוגג ובשביעית, שכמו שבשבת יקיים אפילו אם עוד לא נקלט, כיוון שלא יתוקן האיסור, כן גם לעניין שביעית יקיים לפני קליטה, ומוכח שאין בזה איסור. לכאורה כבר הבאנו לעיל את שיטת המהר"ם בן חביב שהלוקט את הזרעים לפני השרשה מתקן את האיסור שעשה, שמונע על ידי כך את האיסור והעונש למפרע, ולדעתו אין חילוק בין מבשל ואופה לזורע, פשוט א"כ שמה שכתוב בגמ' הנוטע בשבת יקיים היינו דווקא בנקלט, אבל קודם שנקלט בודאי ילקוט את הזרעים וייפטר מאיסור ומעונש, א"כ גם בנוטע בשביעית בשוגג כך הדין, שאם עדיין לא נקלטו הנטיעות מצווה על האדם לעוקרם כדי שלא יבטל את מצות שביתת הארץ, אע"פ שהוא עצמו לא נטעם, ואם הוא עצמו זרע ונטע מחויב ללקטם אם עדיין לא השרישו כדי לעקור למפרע את איסור הלאו שעבר. אמנם לשיטת המנחת חינוך לקיטת הזרעים קודם השרשה אינה מסלקת את האיסור למפרע, ותועלתה היא רק להבא, כיוון שלדעתו גם בלקיטה יש לאו, אבל לדעת האגלי טל בשביעית האיסור תלוי רק בהשרשה, כלומר לא רק העשה של שביתת הארץ, אלא גם הלאו של לא תזרע, א"כ בודאי שלדעתו יתחייב ללקט הזרעים ולהוציא את הנטיעות קודם השרשה, ובזה לא עוסקת הסוגיה בגיטין, והנידון שם הוא לאחר השרשה ולעניין קנס שקנסוהו חכמים.
גם את עיקר הגדר על פי דרכו של החזון איש שהוא בכלל תוספת שביעית לא זכיתי להבין מה שייך דין זה לתוספת, ומה אכפת לנו שבשעת הנטיעה מכין את הקליטה בשביעית. בשלמא אם בעצם מעשה הקליטה יש מעשה איסור, היה מקום לומר שכמו שאסור לחרוש ולזרוע שלושים יום קודם שביעית, מפני שמכין שדהו לשביעית, לזריעה בשביעית עצמה, כך גם אין לזרוע ערב שביעית לצורך קליטה בשביעית עצמה, שהיא דבר האסור. אבל כיוון שלשיטתו אין מניעה בכך שהקרקע אינה שובתת, הואיל והאדם אינו עושה בה מלאכה, ועשיית המלאכה על ידי האדם ערב שביעית אינה נחשבת מעשה אסור, מפני שאז הוא זמן המותר למלאכה, ונשאר רק מה שהקרקע בעצמה קולטת זרעים ונטיעות וזה אינו כלום, ולדעתו הוי כנזרעו מאליהם, א"כ לא שייך איסור תוספת.
יש להדגיש שלשיטת החזון איש שזהו איסור תוספת, אין הבדל בין קודם שלושים לבין לאחר שלושים, כמו בנידון דידן גבי זרעים שקליטתם מתאחרת אחרי כמה חדשים, א"כ יהיה זה אסור בכל אופן שהוא אם הקליטה בשביעית, ובזה אפשר לומר שהוא כמו מה שהוסיפו חכמים על תוספת שביעית שלא לחרוש בשדה אילן אלא עד העצרת ובשדה הלבן עד פסח, א"כ גם זריעה כזו תהיה אסורה כן. ואפשר שחידושו של החזון איש אינו לומר שזריעה ערב שביעית וקליטה בשביעית איה בכלל התוספת האמורה בתורה, אלא כוונתו לזמן התוספת מדרבנן.
הגרש"ז אויערבך הוסיף עוד בעניין ובתשובותיו מנחת שלמה (ח"א סי' מח) הביא את דברי התוס' רי"ד שם, וכן את מה שכתב המהר"י קורקוס (פ"ג מהל' שמיטה ויובל הי"א), ומיהו בדין המשנה טעמא איכא שלא תקלוט בשביעית דהוי כנוטע בשביעית גופה, עכ"ל. ועל דברי החזון איש שלא נזכר איסור זה בגמ' ובפוסקים ואין לנו לחדש איסורים כתב שלכאורה לשיטת רש"י שאפילו קליטה בתוספת שביעית אסורה, כפי שמבוארת שיטתו בדברי הרמב"ן והר"ן שהבאנו, כל שכן שלדעתו בשביעית עצמה אסורה הקליטה, והרי לא הזכירו כלל בשיטת רש"י שהוא בכלל איסור תוספת דרבנן מפסח ומעצרת, מבואר א"כ שכך הוא הדין לדעתו. וגם ר"ת החולק על רש"י ומפרש שמדובר בקליטה בתוספת, לא הזכיר שעל פי שיטתו הוא רק מדין תוספת שביעית ואינו נוהג בזמן הזה. וגם שאר הראשונים החולקים על רש"י לא שאלו אם מותרת הקליטה בשביעית כשאין תוספת שביעית, מדוע תיאסר קליטה בתוספת כאשר נוהגת התוספת, ועוד האריך בהוכחות שלא כפירוש החזון איש שהאיסור הוא משום תוספת, אלא בפשטות שעצם קליטת זרעים ואילנות אסורה בשביעית, כלשון התוס' רי"ד, וכאמור אפשר לומר שהתוס' רי"ד לשיטתו שביאר בתוס' בעבודה זרה שם שיש חובת שביתת קרקע.
גם מה שהוכיח החזון איש מלשון הרמב"ן כפירושו בשיטת ר"ת שהוא משום תוספת לא הבנתי, בתחילה הביא הרמב"ן את לשון רש"י שצריך שלושים ושלושים, שלושים לקליטה קודם תוספת שביעית, ושלושים לתוספת עצמה, אחר כך הביא את פירוש ר"ת שצריך שלושים ושלושים, שלושים לקליטה ושלושים למנות שנה לשנות ערלה, ולפי שיטתו הנידון אינו לעניין שביעית, אלא כמו לדברי האומר שלושים לקליטה לעניין שביעית, כך גם צריך שלושים לקליטה לחשבון שנות ערלה, מפני שמניין השנים מתחיל רק מהקליטה. לאחר שדן בפירושו בשיטת ר"ת כתב הרמב"ן שהנידון הוא לעניין שביעית, ועל זה צריך שלושים ושלושים, ולכן הקדים שהואיל והצורך הוא שתהיה שנה קודם שביעית לאחר קליטה, ואותה שנה היא שלושים יום, לכן אין לומר שהצורך בשלושים קודם שביעית לאחר הקליטה הוא משום תוספת, על זה כתב שאינו עניין לתוספת כלל, הואיל והתוספת אינה אלא בחריש הנכנס לשביעית, והטעם הוא אחר כפי שכתב הרמב"ן שם, אבל בדברי הרמב"ן לא מצאנו שלמד בדעת ר"ת שהטעם הוא משום תוספת, על כן דברי החזון איש צ"ע. (14)
אכן במכילתא מצאתי כתוב על הפסוק "לא תבערו אש" (פרשת ויקהל), למה נאמר, לפי שהוא אומר בחריש ובקציר תשבות, שבות מחריש בשעת הקציר, שבות מערב שביעית לשביעית, אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, יכול כן ישבות מערב שבת לשבת, והדין נותן הואיל ושביעית לשם השם ושבת לשם השם, אם למדת שהוא שובת מערב שביעית לשביעית כן ישבות מערב שבת לשבת, ועוד קל וחומר ומה שביעית שאין חייבים עליה לא כרת ולא מיתת בית דין הרי הוא שובת מערב שביעית לשביעית, שבת שחייבים עליה כרת ומיתת בית דין דין הוא שישבות מערב שבת לשבת ולא יהיה רשאי להדליק לו נר או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה, תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, בום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת, זהו לשון המכילתא. פשט דבריו הוא שהקדימה המכילתא בחריש ובקציר תשבות, שבות מחריש בשעת הקציר, וזה הדרשה הנלמדת גבי תוספת שביעית, כלומר שביתה מחרישה בשעת חרישה, על זה מבואר בהמשך המכילתא שהנידון בשבת הוא על הדלקת הנר והאש בערב שבת כדי שתדלק בשבת, ואין הנידון על תוספת שבת גרידא, נמצא שהתנא במכילתא בא ללמוד תוספת שבת של תחילת המלאכה בערב שבת ושתמשיך בשבת מתוספת שביעית. (ראה במשך חכמה שמות לה-ג שפירש כן, וראה גם במרכבת המשנה על המכילתא שם). דברים אלו מורים כהבנת החזון איש בגדר איסור הקליטה בשביעית מכוח זריעה בערב שביעית, שזה בכלל מצות תוספת שביעית, ואיסור זה אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים. (15)
רבינו סעדיה גאון (הובא באוצר הגאונים סנהדרין סי' תשט, עמ' שיח) כתב, והקשיתי אחר כך על מה שנתלו בשנת השמיטה ואמרו כשם שאסור לזרוע בסוף שנה שישית שיצמח בשביעית, כך אסור להבעיר בסוף יום ששי שיישאר בשביעי, ודקדקתי גם בכך ומצאתי שהשביתה בשבת תלויה באדם, לא באש ולא בזולתה, לפיכך אם שבתו בני אדם ונחו לא נשאר עליהם שום חיוב, ומי שמקיש איסור התלוי בפועל לאיסור התלוי בנפעל הרי טעה בהיקשו ולא דיבר נכונה, עכ"ל. בפירושי הרס"ג לתורה (פרשת ויקהל שם) הוסיף וכתב, ואחר זה סקרתי היתלותם בשנת השמיטה, והם אומרים כמו שאסור לזרוע בסוף השנה השישית מה שעתיד לצמוח בשביעית, כך אסור להדליק בסוף יום ששי וישאר לשביעי, עיינתי בדבר זה גם כן ומצאתי שהשביתה בשמיטה קשורה באדמה ולא בבני אדם, ועל כן נאסר כל שצמח בכל האופנים, ומצאתי שהשביתה בשבת קשורה בבני אדם, לא באש ולא בזולתה, ועל כן אם שבתו בני אדם ונחו לא נשתיירה שום חובה עליהם, ומי שהקיש איסור הקשור בדבר הנפעל לאיסור הקשור בפועל החטיא בהיקש ולא כיוון האמת, עכ"ל. מבאר הרס"ג את חילוק הדין על פי הסברא, וזו הרי שיטת המנחת חינוך, ששבת היא שביתת הגוף ואילו שביעית היא שביתת חפצא, לכן לא אכפת לן אם יש תוספת שביעית או לא, אם לא שנאמר שכאשר יש תוספת גילתה התורה שרצונה הוא שתהיה שביתת הקרקע בחפצא, ואילו כאשר אין תוספת שביעית נוהגת אכן אין מצות שביתה בחפצא אלא מצות גברא בלבד, וזה לא מסתבר.
עוד מצאתי באוצר הגאונים (שם סי' תשי, בשם מדרש לקח טוב) שדן בשאלה של מלאכה בערב שבת שתיגמר בשבת ונטה שאין איסור, ובתוך דבריו כתב כך, פירושו כל שמכוח הגרמה אינו אסור בשבת, שהרי אדם זורע חטים בקרקע ביום ששי והם נשרשים בשבת, עכ"ל. והוא כשיטת רס"ג שאם יש איסור על החפצא אזי יש לאסור זריעה שתשריש בזמן מצות השביתה, וכך הוא דין השביעית, כמו שמבורר מהרס"ג וכפי שנראה מדברי המכילתא, אלא שצ"ע אם תליא בדין התוספת, ומ"מ המכילתא היא מקור ברור לשיטת רש"י ור"ת והרס"ג שאסור שתהא הקליטה בשביעית.

כאמור, יסוד גדול בנו האחרונים על דברי התוס' רי"ד, שהואיל ואדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, לכן לא ישכירנה לאינו יהודי שיעבוד בה. בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' סד) הביאו ודייק מדבריו שהאיסור הוא להשכיר בשביעית עצמה או בערב שביעית לצורך שביעית, אבל מותר להשכירה כמה שנים קודם לפני השביעית, אע"פ שעובד בה בשמיטה. כדבריו פסק בנו בשו"ת המהרי"ט (ח"ב סי' נב), ותמה עליו המנחת חינוך (מצווה שפט) מהגמ' בעבודה זרה שהבאנו לעיל. אכן פסק זה תמוה, אם אדם מצווה על שביתת שדהו הרי השדה עובדת בשביעית, ומה אכפת לנו שהנכרי עושה מלאכה זו.
בספר תורת יהונתן (להר"י אבלמן בעל שו"ת זכרון יהונתן, פרק חמישי אות מה-מו) כתב לפרש על פי דברי הרמב"ן (במלחמות ה' סוף פ"ק דשבת בשם הראב"ד) שאפילו לבית שמאי שסברו שאדם מוזהר על שביתת כלים בשבת, אינו אסור אלא אם עושים בכלים מלאכה בשביל ישראל או בשכירות, ואז נחשב כמלאכתו של הישראל, אבל האינו יהודי יכול לעשות בהם מלאכה שלא ברצון ישראל, כשהישראל אינו נהנה מאותה מלאכה כלל. (הביא כן בשם החתם סופר או"ח סי' סב שכתב בשם הבית אפרים לעניין שביתת בהמתו בשבת ושביתת עבדו ואמתו, ושכן הוא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' נט, ובשבלי הלקט סי' נה בשם רב האי גאון. וכן היא שיטת המאור בעבודה זרה, אף שחלקו עליו שם, ראה שו"ת הריב"ש סי' כה). (16)
על פי שיטת הראב"ד ביאר בתורת יהונתן את פסקי המבי"ט והמהרי"ט וכתב, וכמו כן נמי הוא האיסור של שביתת קרקע בשביעית דהיינו שהקרקע תשבות ממלאכת הישראל ואין הישראל רשאי לחרוש אותה ולזורעה או ליהנות ממנה ולהשכירה על ימי השמיטה, דכיוון שהישראל נהנה מאותה מלאכה שהאינו יהודי עושה בה בשביעית נחשב כאילו עובדה בעצמו, אבל כל שהאינו יהודי זורעה ואין הישראל נהנה כלל מאותה מלאכה שפיר דמי, ומשום הכי אם משכיר לאינו יהודי על משך זמן איזה שנים, כיוון דאם יוביר ולא יעבד בחד שתא מינייהו משלם במיטבא, משום דאורחא דמילתא הוא שאינו זורעה שנה אחר שנה שמא מכחיש וכו', נמצא שכשהוא נוטל שכר שדהו לאו שכר שביעית הוא נוטל אלא שכר שאר השנים, ואין הישראל נהנה כלל מאותה מלאכה שהאינו יהודי עובדה בשביעית, דהאינו יהודי אדעתיה דנפשיה קעביד שפיר דמי ושרי. וראה שם בדברי התורת יהונתן שמסיק שלשיטת הרמב"ן שלדעתו נראה שהוא הדין בשביתת קרקע בשמיטה מחוייב למחות מלעשות בה מלאכה אפילו במקום שהישראל אינו נהנה מהמלאכה שהאינו יהודי עושה. (וע"ע שו"ת שאילת דוד או"ח סי' ד).

מעתה, אם באנו לדון בזריעה ערב שביעית וקליטה בשביעית לכאורה נראה כך, לפי שיטת הראשונים לעניין שביתה בשבת של כלים לבית שמאי או עבד ואמה לפי ההלכה, שיש בכלל חובת השביתה אפילו במקום שהישראל אינו נהנה מאותה מלאכה, והיינו לא צריך שייחשב כאילו עובדה מעצמו, אלא כל שנעשית בהם מלאכה באיזה אופן שהוא יש אזהרה על הבעלים, א"כ אם גם בשביעית ישנה אזהרה זו, אזי כמו שאסור לבית שמאי להעמיד קדירה על האש שתתבשל בשבת מחמת שביתת כלים, ואין עיצה אחרת אלא להפקירם, הוא הדין לעניין שביעית אסור לזרוע קודם שביעית כדי שייקלט בשביעית. אכן לפי שיטה זו יקשה מדוע אין חובה לעקור את זרעים של ספיחין, הרי הקרקע אינה שובתת, ולא צריכים כאן למלאכת האדם, וממילא לא צריכים להנאתו כדי שעל יד כך תחשב כאילו עובדה בעצמו, ומכיוון שאין הדבר כן, שהרי אין עוקרים ספיחין, בהכרח שאין עשה של שביתה בגדר זה, וכן נקט החזון איש בשיטת הרמב"ם (והאחרונים דייקו בדברי הרמב"ם בזה בספר המצוות ובריש הלכות שמיטה ויובל), עכ"פ הרמב"ם לשיטתו בהלכות שבת כדעת התורת יהונתן בדברי הרמב"ן, וכיוון שאי אפשר לפרש כן לעניין שביעית בהכרח שאין מצווה בהגדרה זו.
ברם על פי שיטת הראב"ד שהגדר בשביתת כלים הוא דווקא באופן שנחשב כאילו עובדה בעצמו, א"כ אין שאלה מספיחין שאינו עושה בעצמו כלום וגם אינו נהנה מאותה מלאכה שהם הפקר לכל מדין תורה כשאר פירות שביעית, ומדרבנן הם אסורים באכילה משום גזירה, לפיכך אפשר לומר שגם בשביעית יש עשה בשביתה כמו בשבת בכלים לבית שמאי ועבד ובהמה לכו"ע, ונכרי שעושה מלאכה בשדה ישראל בשביעית, הבעלים מבטלים את מצות שביתת הארץ, וכמו כן הזורע ערב שביעית וקלטה בשביעית הוא בכלל איסור עשה זה, כמו מניח קדירה על גבי האש בערב שבת שתתבשל בשבת, אליבא דבית שמאי שיש אזהרה על שביתת כלים. (17)
אכן אפשר לומר שהראשונים מדברים כאן לשיטתם, הרמב"ן בתחילת מסכת ראש השנה, אחרי שהביא את דברי רש"י ור"ת, יצא לפרש באופן אחר, ולדרכו לא נזכר במשנה שיש איסור קליטה בשביעית, והוא לשיטתו לעניין שביתה בשבת, שאם יש מצווה כזאת, הרי המלאכה אסורה לחלוטין, וא"כ צריך היה לעקור ספיחין, וזה לא שמענו, אלא בהכרח שאין מצווה כזאת. ברם הראב"ד לשיטתו, שבפירושו לתורת כוהנים (פרשת בהר פרשתא א פ"א ה"א) הביא את פירוש רש"י לאסור קליטה בתוספת ודחאו, ופירש כדעת ר"ת, וכאמור לפירוש ר"ת נמצא שהקליטה בשביעית אסורה, כפירוש המנחת חינוך משום מצות שביתת הארץ, משמע שיש מצווה כזאת, ואין להקשות עליו שא"כ יתחייב בעקירת ספיחין, מפני שלשיטתו במצות שביתת כלים לבית שמאי הדברים אמורים דווקא באופן שיהיה נחשב כאילו עושה בעצמו על ידי מה שנהנה, ובספיחין אין הנאה, וממילא אינו סותר למצות שמיטה.
עדיין אפשר היה לומר שכוונת הראב"ד היא כפי שביאר החזון איש בדעת ר"ת שהוא משום תוספת שביעית, ולא מפני מצות שביתת הארץ, אבל בפירוש הראב"ד כתוב דלא כהחזון איש, ואחר שהביא את דברי רש"י והקושיות עליו כתב את דברי ר"ת והסכים עימו, ואחר כך כתב, ויש להעמיד דברי המפרש הראשון שאמר רב נחמן אף לעניין שביעית קאמר ולא שיעקור מפני תוספת שביעית אלא שצריך שירחיק לכתחילה קאמר, מיהו הסוגיה קמייתא דשמעתא הוו סבירין למימר דאפילו מפני התוספת עוקרים דהא קתני בברייתא פחות משלושים יום אסור לקיימן בשביעית, מיהו אמסקנא הכי אסיקנא דאין עוקרים אלא צריך שירחיק מאחר הקליטה שלושים יום מפני תוספת שביעית. ולאו מילתא היא דרב נחמן הלכה למעשה אתא לאשמועינן וכבר באו רבן גמליאל ובית דינו והתירו כל תוספת שביעית כעניין שבת בראשית, אלא על כורחך לא איירי אלא לעניין ערלה, עכ"ל. מבואר בדבריו שדחה הראב"ד את פירוש רש"י מפני שרב נחמן הלכה למעשה כתב, ובזמן הזה תוספת שביעית אינה נוהגת, ואף על פי כן הסכים לדברי ר"ת, משמע שפירוש ר"ת אינו משום תוספת שביעית, אלא מעיקר הדין של מצות שביתת הקרקע, וזו סתירה מפורשת לביאורו של החזון איש בשיטת ר"ת, וצ"ע. (18)
נמצא ששיטת הראב"ד היא שיש איסור על קליטה בשביעית, אע"פ שהזריעה הייתה בערב שביעית. בפשטות זהו העשה של שביתת הארץ, כפירוש המנחת חינוך, למרות שאפשר לומר שאין כוונתו לאיסור תורה, אכן יש לדון האם גם לעניין נכרי העושה מלאכה בשדה ישראל, האם עובר הישראל בעשה דשביתה, כמו שכתב המנחת חינוך, על פי דעת התוס' רי"ד שהשווה בין הנושאים לאסור.
מקור הדין הוא בעבודה זרה (טו,ב) האומרת, ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא (רש"י, דהיכא דאיכא למיתלי בלפני עיוור תלינן לקולא), דתנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית (רש"י, ישראל החשוד על השביעית לא ימכור לו חברו פרה המלומדת לחרוש משום לפני עיוור), ובית הלל מתירים מפני שיכול לשוחטה, אמר רבי מי דמי, התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, אמר לו אביי וכל היכא דאדם מצווה אסור, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, ובית הלל מתירים מפני שיכול להובירה. רש"י פירש שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, הלכך ליכא למיגזר משום שאלה ושכירות ונסיוני, ואי משום לפני עיוור לא תיתן מכשול תלינן בשחיטה, עכ"ל. התוס' תמה עליו, דא"כ מאי קפריך והרי שדה, והא לא שייך בה שאלה ונסיוני, תדע דהא לא אסרינן מכירת שדה לעובד כוכבים מהאי טעמא, כי היכא דאסרינן בהמה גסה, עכ"ל. (19)
בשו"ת קב הזהב (להרד"צ זהמאן מדוקלא, סי' יג) תמה על קושיית התוס' וכתב, ולכאורה אין דבריהם מובנים, דאיך הוכיחו מדלא אסרינן מכירת שדה מהאי טעמא, כיוון דבשבת ויום טוב לא מצווים בשביתת שדה לכולי עלמא, מה שאין כן בבהמה שמצווים גם בשבת ויום טוב, ואין לומר שכוונתם שנאסור מכירת שדה מחשש שאלה ונסיוני על שביעית, דאז מצווים על שביתה, דזה אינו, דאיסור שביעית לא הוי רק בארץ ישראל, ושם באמת אסור מכירת שדה מדאורייתא וכו'. וכתב ליישב, דפשיטא להו להתוס' שאין להחמיר בשביעית יותר משבת לעניין שביתה, ולפיכך בודאי שכוונת רש"י על פי שיטתו בפירוש התורה פרשת בא דעכו"ם העושה מלאכה בשבת ויום טוב לדעת הישראל יש בזה איסור תורה, וכמו שהיא שיטת הסמ"ג, וא"כ הוא הדין בשביעית שהוא כמו יום טוב, וזוהי אפוא שאלת הגמ' דהואיל וכן הוא, הרי יש חשש שיניח לעכו"ם לעשות מלאכה בשדהו בשביעית, ועל זה הקשו התוס' דהא גבי בהמה לא גזרו על מכירה בגלל החשש שיניחו לעשות מלאכה בשביל ישראל, והגזירה היא רק משום שאלה ונסיוני, וא"כ באופן כזה הרי אין איסור תורה, דאין הישראל עובר, וכפי דפשיטא להו להתוס' שאין מצות שביתה של השדה מוטלת על בעליה.
בדבריו מבואר שלמד שהתוס' לא סבר כשיטת המנחת חינוך שהבעלים מצווים על שביתת השדה בשביעית. (וע"ע בתוס' רבינו אלחנן שם, ובשיטת הקדמונים שם. וע"ע בשו"ת ארץ צבי ח"ב סי' לא). אכן בחידושי הראב"ד על עבודה זרה שם כתב, ואיכא למיגזר משום שאלה, ואיכא נמי משום לפני עיוור, ותלינן לקולא, עכ"ל. דהיינו הראב"ד מפרש שגם בשביעית יש לאסור את מכירת השדה גזירה משום שאלה, שאם משאיל את השדה עובר על העשה של שביתה, ודברים אלו מפורשים כשיטת המנחת חינוך.
על הקושיא שהרי בארץ ישראל אי אפשר למכור שדה לנכרי מצאתי שכבר תמה כן בספר בניין שלמה על עבודה זרה שם שכתב, בעניותי לא זכיתי להבין דבריהם כלל, דמאי שייך גבי שדה לגזור אטו שאלה שאין אדם מצווה על שביתת שדהו בשבת וכו', ומה גזירה איכא במכירה, וליכא למימר כוונת תוס' דלא אסרינן למכור שדות לעכו"ם בשביעית בארץ ישראל, דזה ודאי ליתא, דבלאו הכי אסור למכור שדות לעכו"ם כל השנה בארץ ישראל מטעם לא תחנם, ובחו"ל אינו שביעית נוהג, סוף דבר לא מצאתי ידי ורגלי לפרש דבריהם.
ביאור דבריו הוא שהתוס' נקט בשאלה שהנידון הוא לאסור מכירה לנכרי אטו שכירות ונסיוני, אבל הראב"ד סתם דבריו ולפיכך נראה לפרש כוונתו בקושיית הגמ', מדוע אין איסור למכור שדה לחשוד על השביעית גזירה משום שאלה, שאם משאילו שדה והחשוד עובד בה אזי הבעלים מבטל עשה, ומכך שאין גזירה כזאת מוכח שלא חוששים לכך, ובפשטות זו גם כוונת רש"י. ואפשר לומר שתוס' הבין בפירוש רש"י כן, אך שאל התוס' שלא מצאנו גזירה כזאת לגבי שדה, דאין זה שכיח, דאם תאמר ששייכת גזירה זו גם גבי שדה, מדוע לא גזרו גם על מכירת שדה לנכרי משום שאלה ונסיוני. אך כאמור הוכחה זו תמוהה, הרי מכירה אסורה מן התורה בלאו הכי.
בתוס' רבינו אלחנן כתוב, מאי קושיא הא התם ליכא למיגזר משום שאלה ושכירות ונסיוני, דהא לגוי לא אסרו כן למכור שדה בשום זמן גזירה משום שכירות, דלא שכיח כל כך שכירות בשדה דנאסור מכירה אטו שכירות, ודווקא לישראל חשוד גזרו מכירת שדה בשביעית משום לפני עיוור, עכ"ל. הוסיף רבינו אלחנן את התיבות "בשום זמן", אולי מפני הקושיא שכתבנו, שיש איזה זמן שאין איסור דאורייתא של לא תחנם, ומ"מ אסור מפני שביתת שדהו בשביעית, אך עדיין לא נתפרש מה הכוונה.
גם בספר טל תורה (לר"מ אריק מטורנא) תמה כן בשם אחיו ר' פישל, וכתב ליישב, ונראה לי דמגר תושב כיוון דמותר ליתן לו מתנת חינם, כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, הרי דלא שייך ביה לא תחנם, לכך גם למכור לו הקרקע שרי, דהא גם זה ילפינן מלא תחנם, לא תיתן להם חניה, א"כ היה להם לגזור מכירה לגר תושב אטו שכירות, ובשכירות אסור דהא הגר יעבוד ויחרוש בשדה בשביעית ויעבור ישראל על שביתת שדהו. הביאו דבריו הפוסקים שדנו בהיתר המכירה בשביעית, (20) אך צ"ע אם לזה נתכוון התוס'.
אכן מצאתי שכבר תמה כן על התוס' בספר משנת דר' עקיבה (לרבי עקיבא איגר הראשון, זקנו של הרעק"א מפוזנא) על מסכת עבודה זרה וכתב, ולכאורה דבריהם קשים להולמם, מאי איכא למיגזר, אי מכירה אטו שכירות בשבת, זה אינו דהא אין אדם מצווה על שביתת שדהו בשבת, ואי דגזרינן אטו שאלה בשביעית בחו"ל, הא בחו"ל גופא אינו אסור בשביעית אלא מדרבנן דהוי גזירה לגזירה, ובארץ ישראל באמת מכירה אסור כדאיתא במתניתין אין משכירים להם בתים בארץ ישראל אטו מכירה, ואין צריך לומר לשדות, וקאמר התם משום דאית ביה תרתי, חדא משום חניית קרקע וחדא משום דמפקע להו ממעשר, ונראה לי לפרש כוונתו דהכי מקשו אהא דאמרינן לקמן דטעמא משום הפקעת מעשר, וצריך לדחוק ולומר דאתיא כמאן דאמר יש קניין לנכרי להפקיע מיד מעשר, כמו שכתב תוס' לקמן ד"א הא אמר, הווה ליה למימר טעמא משום גזירה שאלה בשביעית, אלא שמע מינה דלא שייך בשדה שאלה ונסיוני, עכ"ל. ביאור דברי הרעק"א, גם מי שסובר שאין קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע אותה מקדושתה, עדיין יש איסור לא תחנם, ואיסור למכור להם שדות, מפני שעל ידי כך יבואו להשאיל להם שדות, וישנו איסור לבעלים של שביתת שדהו. אלא שעדיין דברי התוס' דחוקים.
בספר מנחה חדשה (מצוה קיב) תמה גם כן על התוס' , וכתב לפרש שכוונת התוס' היא על מכירה לזמן, שבזה אין איסור לא תחנם, כפי שכתב זקנו המנחת חינוך (מצוה תכו). אכן נראה שאפשר לסייע לשיטתו מדברי תוס' רבנו אלחנן בעבודה זרה שם שכתב, דהא לגוי לא אסרו כן למכור שדה בשום זמן, גזירה משום שכירות, עכ"ל. ייתכן שבמילים "בשום זמן" בא רבנו אלחנן ליישב את שאלת המפרשים, שהרי דנו הפוסקים אם במכירת שדה לגוי לזמן יש איסור "לא תחנם", כפי שהזכרנו לעיל, א"כ כוונת רבנו אלחנן שגם במכירה לזמן שאין בה איסור זה, הואיל ואינו על ידי ישיבתם בקבע בקרקע, היה לנו לאסור בגלל גזירה של ביטול עשה של שביעית. (21) (ראה בשו"ת הר צבי זרעים ח"ב סי' מו-מח שהאריך בעניין ולא הסכים לדברי המשנת דר' עקיבה, וכן הביא מדברי הר"מ קלירס בתורת הארץ פ"ו אות ב שדן בעניין, והוא עצמו כתב אופנים שיש היתר משום לא תחנם, ומ"מ יהיה איסור משום גזירה אטו שאלה.

כאמור רש"י והראב"ד מפרשים את הגמ' כפשוטה, שיש לגזור בשביעית מכירה לחשוד אטו שאלה, מפני שהעובד בקרקע של חברו מבטל מצות שביתה. לפי מה שנתבאר לעיל, הראב"ד לשיטתו שמצות שביתה מתבטלת רק אם המלאכה בקרקע נעשית לרצונו או להנאתו. אלא שיש לתמוה מדוע כתב הראב"ד שיש איסור שאלה, והוא משום מצות שביתת הארץ, הרי לעניין שביתת כלים סבר הראב"ד שהוא דווקא אם עושה את המלאכה עבור הישראל, או בשכירות שנחשב כמלאכתו של הישראל, וכיצד ייתכן שסבר שגם בשאלה יש שביתת שדהו.
בשו"ת קב וזהב שהבאנו לעיל הביא את שיטת הראב"ד, שהובאה גם במלחמות השם להרמב"ן שם, שלכאורה יש להבין מדבריו ששאלה אינה כשכירות, ואינה בכלל שביתה מן התורה, אך הסיק שאינו כן, וגם בשאלה נחשב שנהנה, עיי"ש שהביא מהבית יוסף (או"ח סי' רמו) בשם הרוקח. אבל בחידושי הראב"ד שנדפסו לאחרונה מפורש לגזור על מכירת קרקע לחשוד בשביעית, אטו שאלה.
אכן דברי הראב"ד שהביא הרמב"ן תמוהים, הרי מפורש בעבודה זרה שם שמשום שאלה גוזרים על מכירה, ופירש רש"י שכשהנכרי עובד בבהמה ששאל מהישראל, עובר הישראל בעשה של שביתת בהמתו, א"כ מאי שנא שביתת כלים משביתת בהמתו. אלא צריך לומר שהראב"ד סובר שרק שכירות בהמה או כלים היא בכלל איסור שביתה על הבעלים מן התורה, ואילו שאלה אסורה מדרבנן, ואי אפשר לדון שימוש בבהמה שאולה כאילו זה מעשה של הבעלים, שזה מה שקובע את העדר במצות שביתה שלהם, אלא שר בשביתת בהמה אסרו חכמים גם שאלה, אבל בשביתת כלים לא אסרו חכמים, אליבא דבית שמאי, את השאלה.
יסוד לחילוק זה מצאתי בספר ההשלמה (על מסכת שבת שם, עמ' רכט, הביאו גם בספר המאורות, מהדורת רמ"י בלוי) שכתב, ויש למדים מזה דבהמה ברביעי ובחמישי מותר, ויש להחמיר בבהמה יותר מבכלים, כמו שמצינו שהחמירו חכמים במכירת הבהמה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיוני, ולא החמירו כן בכלים אליבא דבית שמאי, מפני שאין השכירות והשאלה מצויה בכלים כמו שהיא מצויה בבהמה, ועוד דבהמה איכא משום נסיוני מה שאין כן בכלים, עכ"ל. (עיי"ש גם בעמ' נא). על כן אפשר לומר כך גם בשיטת הראב"ד, ולא החמירו בשביתת כלים לאסור בשאלה, שכאמור אינו מן התורה לדעתו, ולעומת זאת בשביעית החמירו טפי, לכן שאלה הגמ' שיש לאסור מכירה לחשוד. (22)
הרי"פ פערלא (פירוש לספר המצוות לרס"ג, ח"א עשה סא, עמ' 526-531) דן בעניין באריכות. לדעתו יסוד החידוש שיש דין שביתת שדהו שהבעלים מוזהר עליו, הוא גם כאשר הנכרי עושה את המלאכה, ויסודו בנוי על הסוגיה בעבודה זרה והתוס' רי"ד שם. בדברי הרמב"ם כתב שיש לעיין, שבמניין המצוות בראש הלכות שיטה ויובל כתב המצוה שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית, כלומר המצוה היא עלה ארץ, אבל בהלכה הראשונה פתח וכתב, מצות עשה לשבות בשנה השביעית וכו', וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה, עכ"ל. ולא הזכיר את מצות השביתה בקרקע, אלא רק את מצות השביתה שיש על האדם. (עיין שם שהביא גם מספר המצוות עשה קלה, וסתר משנתו). ליישב דברי הרמב"ם כתב לחדש שאין לאו בעבודה בשביעית אלא בקרקע שלו, אבל העושה בקרקע של חברו אינו אסור בלאו כיוון שכתוב "שדך לא תזרע", ומשמע שדה שלך ולא של חברך, אבל מצות עשה יש גם בעושה בשל חברו. (23)

הגרי"פ פרלא שם חתר למצוא האם יש אפשרות של לאו של זריעה בשביעית אבל העשה אינו מבטל , והעלה שם, אבל נראה בזה דודאי איתיה נמי ללאו בלא העשה, דהרי כיוון דכתיב לא תזרע, ודאי פשיטא דבזריעה לבד מתחייב מיד אע"פ שעדיין לא נשרש בארץ, אבל עשה דשביתת הארץ ודאי כל כמה דלא נשרש בארץ לא עבר, כיון דאכתי לא עבד מעשה בגוף הארץ כלל דכמאן דמנחא בכדא דמיא, ועד כאן לא מבעיא לן במנחות (סט,א) אלא אי נימא דבטלי אגב ארעא וכקרקע דמו, אבל ודאי בלא"ה לאו כלום עבד וכמאן דשדא בכדא דמו כל כמה דלא נשרשו, וכן פירש רש"י (פסחים כה,א, בד"ה זאת אומרת, וכ"כ בתוס' הרי"ד ר"ה י,ב) דכל זמן שלא נקלטו כמנחי בכדא דמי עיי"ש. וא"כ אכתי "ושבתה הארץ" קרינן ביה, דהארץ שובתת עדיין ולא עבדה כלום, ולדידיה הוא דחייביה רחמנא משום שלא שבת מעבודת קרקע וזרע עבר ב"לא תזרע", אבל אעשה דשביתת הארץ לא עבר עד השרשה ולכשתיקלט ודאי עבר נמי בעשה דשביתת הארץ.
למדנו מדבריו שיטה נוספת על סברות האחרונים שהבאתי, והיינו לשיטת המנחת חינוך יש בשביעית ובשבת לאו של זריעה בין בזריעה ובין בהשרשה. לשיטת האגלי טל בשבת הלאו הוא רק בזריעה, ובשביעית הלאו הוא רק בהשרשה. ואילו להגרי"פ שונה שביעית משבת, שבשבת הלאו הוא בזריעה ולא אכפת לן בהשרשה, ואילו בשביעית הלאו הוא בזריעה וביטול העשה של שביתה הוא בהשרשה. נמצא א"כ שאם ליקט את הזרעים לפני שהושרשו לא תיקן את הלאו, אבל מנע מלבטל את העשה, א"כ בודאי יש חיוב ללקט את הזרעים לפני ההשרשה כדי לא לבטל את העשה של שביתה. (וע"ע בשו"ת חזון נחום ח"א סי' קיא).
עפ"י שיטתו כתב עוד הרי"פ, ואפי זרע מקמי שביעית ולא הספיקה ליקלט עד שביעית, אע"ג דלאו דלא תזרע ליכא שהרי לא זרע בשנה השביעית אלא מקמי שביעית זרע דלא עבר בלאו, מ"מ אית בה משום עשה דשביתת הארץ. (ראה שם שהביא את המקור להלכה זו מהמשנה בשביעית פ"ב מ"ו ובר"ה י,ב, ופירוש ר"ת שם וכן תוס' רי"ד שם ובתחילת מועד קטן, כפי שהבאתי לעיל מהמנחת חינוך). כן כתב הרי"פ שנמצא להיפך, שבעניין זה עצמו יש מקום ללאו בלא העשה, כגון זורע או נוטע בסוף שביעית באופן שלא יספיק להיקלט עד אחרי השביעית, שמכיוון שקודם קליטה כבר כמאן דמנחי בכדא דמיא אין כאן עשה של שביתת הארץ. כאמור לעיל כתבתי שאפשר כן בשביעית עצמה אם ליקט את הזרעים לפני ההשרשה, אלא שהרי"פ העיר כהערת החזון איש מהגמ' בגיטין (נג,ב) בדין הנוטע בשביעית בשוגג אם יקיים או יעקור, ומדוע לא יעקור כדי להימנע מביטול העשה, ראה שם שדן. כבר נתבאר לעיל שבפשטות הנדון הוא על אחרי השרשה, ולעולם קודם השרשה מחויב לעקור, ואפי' אם זרע או נטע אחר, ואפי' נכרי בשדהו שלא מדעתו, מחויב להוציא את הזרעים.
חידוש נוסף כתב הרי"פ, שהואיל ומצות שביתה היא מצווה על הארץ שתשבות, א"כ אם אינה שובתת בגלל אונס, ע"י אחרים שזרעו בה, שוב הבעלים אינו מוזהר על העשה הזה, כיוון שבין כך וכך הארץ אינה שובתת. ראה שם שכתב יסוד זה משו"ת הריב"ש (סי' קנא) לעניין שביתת בהמתו בבהמה שישראל ונכרי שותפין בה, שכתב הריב"ש, ומשום שביתת בהמתו ליכא כיון שהגוי עושה בה מלאכה מחמת חלקו על כורחו של ישראל ושלא ברצונו, עכ"ל. (הובא בבית יוסף או"ח סוף סי' רמה, וכ"כ שו"ת רלב"ח סי' קו. ראה שו"ע שם סי' רמו סעיף ה).
אכן גם אם חידוש זה מקובל להלכה, יש להעיר מכאן על מה שכתב בספר מנחה חדשה על תרי"ג מצוות (מצווה קיב), שהכפתור ופרח (פרק מז) כתב שמסתבר שדין שביעית בשותף ישראל ועכו"ם הוא כדין שבת, ששנינו במסכת עבודה זרה, ישראל ועכו"ם שקיבלו שדה בשותפות, אל יאמר הישראל לעכו"ם טול אתה בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחילה מותר, ואם באו לחשבון אסור. כתב המנחה חדשה, משמע דעכו"ם וישראל שקיבלו שדה מישראל על איזה שנים, העכו"ם עובד בשנת השמיטה והישראל עובד כנגדו בשנה אחרת, ומשמע דמה שהעכו"ם עובד בשנה השביעית אין איסור כלל דאריס אריסותיה עביד, ושמע מינה דאין איסור כלל לישראל בעל השדה אם העכו"ם הקבלן עובד בשביעית.
אמנם הבנת המנחה חדשה שכוונת הכפתור ופרח היא לישראל ועכו"ם שקיבלו שדה בשותפות לעניין שביעית , לכאורה אפשר לפרש כוונה אחרת שמדובר בשדה ששותפים בה ישראל ונכרי. אלא שהכפתור ופרח כתב ללמוד הלכות מהאמור לעניין שבת שקבלו ישראל ונכרי שדה בשותפות, ומה שיש בזה משום ביטול שביתת שדהו, שאין בקבלת שדה בשבת בשותפות וזו לכאורה הוכחה שאכן אין כלל מצות שביתת שדהו. אבל לפי מה שהבין הרי"פ בשיטת הריב"ש אין בזה ביטול שביתה, כיוון שהעכו"ם עושה מלאכה בעל כוחו של הישראל, וממילא בטלה מצות שביתה. ברם קשה להעמיס בדברי הריב"ש חידוש כזה גדול, שאם בלא"ה נעשתה מלאכה בבהמה ובטלה ממנה מצות שביעית וממילא כבר אין גם לישראל שום מצווה של שביתה גם בזמנים אחרים, ולאו דווקא באותה שעה שהנכרי עושה מלאכה, וכמו שנתבאר מדברי הרי"פ ללמוד מתוך כך לעניין שביעית, שאם כבר נחרשה השדה פעם אחת, שוב אין בה מניעה של חרישה או עבודה אחרת מצד מצות שביתה, וכן כתב לדון בירושלמי. לכאורה תמוה הדבר, וכבר הסתפקו האחרונים לעניין עשה של שביתה בשבת ויו"ט, אם זו מצווה על כל השבת, ואם בחלק מן השבת לא קיים מצות שביתה, האם בטלה ממנו המצווה גם לשאר המצווה או שכל רגע ורגע יש מצווה לשבות בפני עצמה, ואולי יש גם חילוק בין קיום מצות עשה שתלוי בשמירת כל השבת, לבין איסור עשה שהוא בכל רגע ורגע, (ראה שו"ת מחנה חיים ח"א סי' קב, ובספר דברי ירמיהו על הרמב"ם ריש הלכות שבת), גם ידועה שאלה כעין זה על מצות עינוי יום הכיפורים, אם היא כוללת את כל היום או שנאמרה על כל רגע ורגע, שאם אכל פעם אחת האם פקעה ממנו המצווה או לא (ראה שו"ת בניין ציון ח"א סי' לד וערוך לנר כריתות יח,ב, ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג, והביא מהרשב"א קידושין כא,א, וע"י ספר המאורות על יומא פב,א, ומה שצוין שם ורבנו מנוח פ"ב מהלכות שביתת עשור בשם הראב"ד ושו"ת בית לוי ח"א סי' רנב).
לפיכך נראית כוונת הריב"ש פשוטה שהעיקר הוא שבשותפות אין חשש איסור שביתת בהמתו, הואיל והנכרי עובד עם הבהמה בעל כורחו של הישראל, ואין בזה ביטול מצווה אצל הישראל, ולעולם אין זה מתיר לישראל את שביתת בהמתו לגמרי. כן הוא לעניין שביעית וזה מתאים עם פסק הכפתור ופרח. לפי שיטת הראשונים שבירר התורת יהונתן שהובא למעלה פשוט שכל שאין המלאכה להנאת ישראל אין מעיקר הדין כל דין שביתה, אבל הוא עצמו הביא מתשובות הריב"ש (סי' כה) שלא סובר כן. לכן צריכים לומר שהואיל והוא אנוס, אינו נענש, אע"פ שמעיקר הדין יש בטול שביתה. (ברם ראה בכרם ציון השלם אוצר השביעית חלק גידולי ציון עמ' מג שמיישב את שיטת הריב"ש סי' כה שסבר כרב האי גאון, וממילא הריב"ש לשיטתו. וע"ע אמרי בינה או"ח דיני שבת סי' ג בהלכה זו, ודברי המשך חכמה שמות כג-יא).
בעיקר דברי הרי"פ פערלא שהסיק שיש מצות חפצא של שביתת שדהו, אלא שהסתפק לפי מה שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות שמיטה ויובל, מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'", ונאמר "בחריש ובקציר תשבות", שנראה מדבריו שיש כאן עשה אחד שנכפל, אבל הרי כאן העשה הוא על האדם, ועליו נאמר "תשבות", והעשה השני הוא על הקרקע שנאמר "ושבתה", והניח בצ"ע. אמנם אפשר היה לומר שהרי"פ עצמו כבר העיר בתחילת דבריו על שינויי הלשון ברמב"ם אם זו מצות גברא או חפצא, ואפשר לומר שאכן יש שתי מצוות בין על הגברא בין על הקרקע, אבל עדיין לא מבוארים הדברים. מה עוד שהבאתי לעיל את תמיהת המנחת חינוך והבניין שלמה על כך שהשמיט הרמב"ם את עניין שביתת הקרקע בדין החפצא, ראה שם. (24)
לגבי עיקר ההבנה ש"בחריש ובקציר תשבות" מדבר על הגברא, כפשט הכתוב, ראיתי בפירוש המלבי"ם על התורה (שמות לה-ג) שכתב, מבואר שאין הבערה אסורה אלא ביום השבת לא סמוך לחשכה של שבת, ושבשביעית דכתיב "בחריש ובקציר תשבות" פירשו (ראש השנה ט) שבא לאסור תוספת שביעית, והוא על פי מה שכתב בפרשת בהר, שבאה השמיטה להשלים שביתת הארץ שאינה שובתת בשבתות ומוציאה פירותיה, ציוה שתשבות את השבת בשנים, וזה שאמר "ויום השביעי תשבות", ואם תאמר הלא הארץ אינה שובתת, על זה אמר "בחריש ובקציר תשבות", והוא נסתר לנקבה שהארץ תשבות על ידי מניעת חריש וקציר. מדברי המלבי"ם מבואר שפירש תשבות על החפצא של הקרקע, והוא חידוש. (25)
גם הראי"ה קוק בספר שבת הארץ (קונטרס אחרון סי' א) דן בשאלה האם יש מצות שביתת שדהו. עיקר דיונו שם הוא בלשונות הרמב"ם, מה ששינה טעמו, וכן שלכאורה היו צריכים למנות שתי מצוות עשה מצות גברא ומצות חפצא. מסקנתו שאין לחדש מצות חפצא, כשיטת המהרש"ל והמנחת חינוך, אלא יש רק חובת גברא וצורת החיוב היא ביטול שביתת הארץ, וממילא לא שייך לבטל את השביתה על ידי נכרי או קוף מעצמה. (ראה גם בדברי האדר"ת שם במהדורה החדשה עמ' 785, ובדברי הרצי"י קוק שם עמ' 787).
ברם בספר תורת הארץ (לר"מ קלירס פרק ו) חלק על שבת הארץ והאריך לקיים את החידוש שיש מצות שביתה, ודייק מלשון רש"י (קידושין לז,א וסנהדרין לז,ב) שזו חובת הקרקע. עוד ציין לסוגיה בעבודה זרה (טו,ב) שתוס' הבין בדברי רש"י שבהשאלה ושכירות יש איסור על בעל השדה, (תמה תוס' שהשאלת והשכרת קרקע אינם שכיחים, וכתב לפרש בעניין אחר, אבל בעיקר הדין הסכים לפירוש רש"י). כן הוכיח מתוס' בבבא מציעא (קו,א, ד"ה אלא ) שכתב, ומשני שביעית אפקעתא דמלכא היא ואי אפשר להיות תבואה בארץ בהיתר כלל ולהכי לא מקרי שנת תבואה, עכ"ל. ואם מהתורה אין איסור לזרוע על ידי נכרי בשביעית, הרי תיתכן תבואה בהיתר מהתורה. כן מתבאר בדברי הר"ש (שביעית פ"א מ"ד) שלא מצאנו מהתורה זריעה בהיתר בשביעית. (ראה בדבריו אות ח שהביא משו"ת ציץ הקדש ח"א סי' טז אות ז שדן בדברי תוס' רי"ד ושו"ת המבי"ט ומהרי"ט).
בהמשך דבריו (אות ט) הסתפק האם האיסור הוא רק בישראל שאומר לנכרי לעבוד בשדהו או שמשכיר או משאיל לו את השדה, אבל נכרי שעושה מלאכה מעצמו בשדה ישראל מבלי שאמרו לו אפשר לומר שהישראל אינו מצווה למנוע ממנו עבודה, או שגם באופן זה חייב בעל השדה הישראל למונעו, והביא על ספק זה את דברי המנחת חינוך שהבאתי, וכן שהשווה את שביתת השדה לשביתת בהמה בשבת. וכתב שם הוכחה מהתוס' (שבת קכב,א) בשם המכילתא שמותר להעמיד בשבת את בהמתו על עשב משום שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך", יכול לא יניחנו תולש לא יניחנו עוקר, תלמוד לומר "למען ינוח" ואין זה נוח אלא צער. הרי שלולא דרשה זו הייתי אומר שחייב לא להניח את הבהמה שמא תתלוש או תעקור מן המחובר בשבת. גם לפי דרשה זו, רק מה שהבהמה עושה מעצמה מותר, כי זה נוח לה, אבל כשגוי עובד בה, שזה לא נוח לה, אף שהנכרי עושה מעצמו חייב בעל הבהמה למונעו כדי שהבהמה תנוח בשבת. כמו כן בשדה שביעית אף שהגוי מעצמו בא לעבוד בשדהו חייב למונעו, כדי שהשדה תשבות בשביעית, כי בשניהם הקפידה תורה שינוחו אף שקרקע היא דומם ואינה בר עשייה, גם הבהמה שהיא בעל חי אין מעשה הבהמה כלום, ועם כל זה הקפידה התורה שתנוח בשבת, וכן בקרקע הקפידה התורה שתשבות בשביעית ולא יעשה בה עבודה על ידי מי שהוא.
דבריו תמוהים לי, כי מה שכתב להוכיח מהדרשה בשבת שללא הפסוק היה אסור להניח לבהמה לתלוש ולעקור בעצמה, וההיתר הוא משום מנוחת הבהמה, אלא בלאו הכי אסור אע"פ שעושה בעצמה, כמו כן יש לאסור בשביעית את מה שהגוי עושה בעצמו, אדרבה הרי נתבאר לעיל כוונת הגר"א להוכיח מדרשה זו שמבואר בגמ' שמותר להניח בהמה על גבי עשבים, אבל על זה שהיא עצמה הולכת ואוכלת מהמחובר לא צריכים פסוק, להתיר משום מנוחת הבהמה, כי גם בלי דין זה של מנוחת הבהמה אין איסור ואין בזה ביטול שביתת בהמתו, כיוון שלא עושה זאת על פי בעליה, הוא הדין לעניין שביעית, אין חיוב למנוע מהנכרי לעבוד בשדהו בשביעית, כמו שביאר התורת יהונתן ששווים בזה שביתת בהמתו ושביתת שדהו.
התורת הארץ חזר ושאל לשיטתו שגם בהמה שעושה מלאכה בעצמה יש חיוב למונעה, אם כן גם בשביעית יהיה דין זה, וא"כ יש לתמוה מדוע אין חיוב ללקט את הזרעים שנפלו על הארץ כדי שהארץ לא תקלוט אותם בשביעית. וכתב כך, ועל כורחך צריך לומר דבהמה על כל פנים היא עושה מה שאין כן בקרקע דאין הקרקע בר מעשה והיא אינה עושה כלום רק נעשה מעצמו, מ"מ באם בא אדם לעבוד בקרקע אף שהוא גוי נראה דחייב למנוע אותו כדי שהארץ תשבות ולא תעבד על ידי שום אדם. יש לציין שכבר הבאתי שאלה זו לעיל מדברי החזון איש, והוא הוכיח מתוך כך לעניין קליטה בשביעית מזריעה בערב שביעית שאין בזה איסור, והחילוק מבואר כמו שביאר התורה הארץ שאם יש מעשה אדם נמצא שחסר בשביתה, ובזה אין חילוק אם המעשה הוא בשביעית עצמה או בערב שביעית.
עוד דן התורת הארץ (אותיות יא-יד) בדברי המנחת חינוך שעל קליטה לחודה יש לאו של זריעה, והביא מהירושלמי (תרומות פ"ב סוף הלכה א) לפי פירוש מהר"א פולדא שאכן יש איסור בנקלט בשביעית אע"פ שנזרע ערב שביעית, דהיינו איסור מעיקר הדין של שביתת הארץ. ברם השיירי קורבן (שבת פ"ג ה"א) השיג על המהר"א פולדא, ולדעתו לא זו כוונת הירושלמי שיש בזה איסור מעיקר דין זורע, ולדעתו זו גם שיטת הרמב"ם (פ"ג מהל' שמיטה ויובל הי"א) שאין האיסור בנטיעה ערב שביעית אלא משום מראית העין (גם הפאת השולחן סי' כ בבית ישראל ס"ק לג) פירש כן שיטת הרמב"ם). ממילא נמצא שאין איסור בעצם הקליטה בשביעית. כמו שגם המנחת חינוך עצמו (מצווה שכט) חזר להסתפק בזה, שאם רק זריעה בלבד אסרה תורה ולא תולדותיה, וקליטה אינה אלא בכלל תולדה. מאידך גיסא הביא התורת הארץ מהירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) שמוכח שסבר לעניין הרכבה שהואיל והאיחוי הוא בשביעית, זה הוא גוף האיסור, כפירוש הר"א פולדא, כפי שמצדד המנחת חינוך. אך יש לדעת כי בנטיעת אילנות, הרי פשט הרמב"ם (פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"ד) שאינו אסור בשביעית עצמה אלא מדרבנן (ראה בפאת השולחן סי' כ בבית ישראל ס"ק ד, מנחת חינוך מצווה שכז, אגלי טל מלאכת זורע ס"ק ב אות ה', חזון איש שביעית סי' כד ס"ק ז ועוד). מ"מ הסיק התורת הארץ שם שיש איסור בקליטת נטיעה בשביעית, כמו שמוכח ברש"י תוס' ועוד ראשונים (ראש השנה י,ב). בפשטות, אם בנטיעה שאין בה לאו של זריעה, אע"פ שעשה של שביתה שייך בכל המלאכות, וכל שכן בזריעה שהיא מלאכה שיש בה לאו, בודאי שיש קפידא על השרשה בשביעית מדאורייתא משום שזה גופא נחשב זריעה ובלאו כסברת המנחת חינוך, או ייתכן שאין לאו אבל יש עשה, או אפילו אין עשה מן התורה אבל יש איסור מדרבנן, כפי שכתבתי לעיל.
הגרצ"פ פרנק (בכרם ציון השלם אוצר השביעית חלק גידולי ציון פרק ג סי' יח עמ' לו-ז וסי' כא עמ' מא-ד) הביא את שיטות הראשונים שיש דין שביתת שדהו בשביעית, ודן בשאלה אם נעשתה עבודה שלא מדעת הבעלים, האם ביטל חובת שביתה, והסיק בשיטת השו"ע שאין איסור באופן זה. א"כ כך גם בשביעית, ורק למחמירים בשבת אף בנעשה מאליו יש מקום לכאורה לאסור אף בשביעית.
במעדני ארץ (שביעית סי' יג) האריך בגדר מצות שביתת שדהו בשביעית ושביתת בהמתו בשבת, ראה שם שהקיף את הסוגיה. בדבריו דן בנידון שאלתנו (אות יז) בזריעה ערב שביעית שתיקלט בשביעית, לדעתו גם אם נאמר שנכרי שזורע בשדה ישראל לא עוברים הבעלים בעשה, הואיל ואין אלו מעשיו, אבל הזורע ערב שביעית שתיקלט בשביעית יהיה אסור הואיל ובמעשיו ביטל את שביתת הארץ. עוד כתב ששאני שביעית משבת לעניין גדר איסור זריעה משום שתלה הכתוב שביתה בקרקע, ועוד שבשביעית הקליטה היא התחלת הזריעה משום גדר שביתת הארץ, ועל כן יש לאסור. והביא שם חידוש מהמחנה חיים שגם לעניין שבת אם הוא באופן זה שתחילת המלאכה בשבת הדבר אסור. אכן בודאי שלעניין שבת הדבר מחודש, אבל לעניין שביעית אפשר לומר שסבר כהאגלי טל. אמנם לנידון הזרעים לכאורה גם עיקר הזריעה בלי הקליטה מתחיל בשביעית, וא"כ יש בזה יותר סברא לאיסור, כמו שנתבאר לעיל (על שיטת החזון איש ראה דרך אמונה ריש הלכות שמיטה ויובל, ופ"ג אות פח, ובביאור ההלכה פ"ח ה"ב. ע"ע בקובץ תשובות הגרי"ש אלישיב שליט"א סי' רלב אות ד).

לסיכום השאלה העומדת לפנינו, למדנו מחלוקת ראשונים ואחרונים אם יש בכלל גדר שביתת שדהו בשביעית, ואפילו אם יש דין כזה, יש אומרים שאין זה כולל זריעה קודם שמיטה שתיקלט בשביעית, ויש אומרים שאכן יש בזה גדר שביתה ואסור. בזרעים כאלו שאין בהם התחלת צמיחה קודם שביעית יש מקום לומר שהדבר קל יותר, ואין זה אלא גרמא, ויש אומרים שהדבר חמור יותר, הואיל וכל המלאכה נעשית בשביעית.
על עצם זמני ההשרשה, כלומר אם ננקוט שאכן אסור לזרוע לפני שביעית כדי שייקלט בשביעית, על הזרעים המסוימים הללו אם נצדד לאיסור אכן יש להימנע מזריעתם אם ידוע שהשרישו בשביעית לפי הזמנים הידועים. אך בסתם זרעים מצאנו דיון בפוסקים. ראה שו"ע בהלכות חדש (יור"ד סי' רצג ס"ג) שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז ניסן אסורה עד שיבוא העומר הבא. כתב שם הש"ך (ס"ק ב), כתוב בתרומת הדשן (סי' קנא) דנשרש קודם העומר היינו ג' ימים, כדמוכח בהדיא פרק מקום שנהגו וכו', עכ"ל. הוסיף שם בנקודות הכסף, ולפענ"ד לא מוכח מידי, דשמעינן לר' יהודה דאמר הכי גבי הרכבה, אבל ר"י ור"ש הא פליגי עליה בפ"ב דשביעית וכו', ואיפסקא הלכתא בש"ס פרק הערל כר"י ור"ש דאמר שתי שבתות, וכן פסקו כל הפוסקים והרמב"ם (פ"ג מהל' שמיטה ויובל), וא"כ דברי התרומת הדשן צ"ע, עכ"ל. (כן תמה גם בדגול מרבבה שם. ראה בפתחי תשובה ס"ק ה שציין לשו"ת חתם סופר יור"ד סי' ק וסי' רפד וסי' רפו שמיישב דברי תרומת הדשן, וכן בשו"ת משכנות יעקב יור"ד סי' סז ראה גם סי' עג ושו"ת אהל משה – הורביץ סי' קל. הדגול מרבבה שם רמז לחלק בין קליטה של חיטים להרכבת אילן ודחה חילוק זה, ראה בדבריו בשו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח סי' פד, וכן במהדו"ק יור"ד סי' פז, הביאו בחידושי רע"ק איגר שם והניח דברי תרומת הדשן בתימה).



1) בעל הלכות קטנות סיים את דבריו שבמקום אחר הוכיח שהזורע אינו חייב עד שיזרע דבר שישריש או ינץ בו ביום. דבר זה אינו מובן כלל, אף אם נמצא כן בזרעים שיש שקולטים בו ביום, אבל באילנות חייב משום נוטע, וכבר הביא המנחת חינוך שאין מי שסובר שנקלטת נטיעה פחות משלושה ימים, א"כ לדבריו לא יכול להתחייב בשבת משום זורע, וצ"ע.
2) בשו"ת אבני נזר או"ח סי' מח-נ השיב שלוש תשובות בנושא, אך אין בידינו תשובותיו של החלקת יואב, מלבד שתי תשובות קצרות שנדפסו בשו"ת חלקת יואב מהדורה תנינא ח"ג או"ח סי' ד-ה, והערה בקונטרס הערות אות כ.
3) אגב גררא, לכאורה נראה גם לעניין הלאו של בישול בשר בחלב, כמו שלעניין בישול בשבת, אם סילק את התבשיל מהאש קודם הבישול לא יעבור בלאו, כך גם לעניין בישול בשר בחלב, לכאורה אם קדם וסילקם מעל האש קודם שנתבשלו לא יעבור על האיסור, ולא מצאתי דין זה בפוסקים. כמובן שאין הוכחה ממה שאיסורי הנאה חלים רק על הבישול, כמו שראינו בשיטת הראב"ן והחינוך שאיסור הנאה חל רק בהשרשה, אע"פ שעל הלאו הוא עובר במעשה הזריעה, וצ"ע.
עוד צ"ע בלאו של זורע בנחל איתן, אם הוא תלוי בהשרשה או במעשה הזריעה, או שהספיקות בהם דנו האחרונים לעניין שבת נכונים גם גבי זריעה בנחל איתן. בספר אפיקי ים דן בשאלה זו (ח"ב סי' ד ענף א), וכתב להוכיח מהגמ' בסוטה (מו,ב) שעובר בלאו של זריעה למרות שחזר וליקט את הזרעים מהקרקע, מתוך כך למד גם גבי כלאיים שעובר על הלאו מיד בהטמנת הזריעם, אע"פ שקדם וסילקם, (עיי"ש מה שכתב לדון על פי הגמ' במנחות עא,א, ופירוש הרמב"ן על התורה דברים כב-ט שהוא כדברי הראב"ן והחינוך). וראה בספר נחל איתן להגר"ח קנייבסקי סי' טז ס"ג אות כב שחלק עליו.
אכן עדיין צ"ע כי אפשר לחלק שכמו שלשביעית צריך דווקא השרשה הואיל ויסוד האיסור הוא שביתת קרקע, וכל שאין השרשה אין ביטול שביתת הקרקע, כך אפשר לומר גם בזריעה בנחל איתן, ששורש האיסור הוא מחמת שהקרקע אסורה, והיא החפצא של האיסור, ולכן צריכים השרשה דווקא, וצ"ע.
4) בעיקר מחלוקת האגלי טל והחלקת יואב, ראה גם בשו"ת חזון נחום ח"א סי' קיא שדן ששבת שונה משביעית, והביא מדבריו בקונטרסו משמרת להבית על עניני שמיטה. וראה בחמדת ישראל בחלק השו"ת דרך חיים סי' טז, ובסי' יד ס"ק ה ובספרו כלי חמדה על התורה פרשת יתרו, שו"ת דבר אברהם ח"א סי' כג וסי' כה.
ביסודות ההלכה ראה בפרי מגדים בפתיחה כוללת, נשמת אדם הל' שבת כלל יא ס"ק א, שו"ת משכנות יעקב או"ח סי' קטז, מגן אבות להר"מ בנט מלאכת זורע, בתי כהונה בשו"ת סי' יח, הגהות הרש"ש שבת עג,ב, ספר שביתת השבת מלאכת זורע בבאר רחובות ס"ק ט, שו"ת הר צבי או"ח סי' קכח-קכט וסי' רט, ראה עין הרועים עמ' קנ בשם המשנת חכמים, שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קצב, הגהות אמרי כהן על שו"ת הרד"ד ח"ב או"ח סי' יג, שו"ת ארץ צבי להרב מקוז'יגלוב ח"א סי' פג.
5) מה שציינו המפרשים שכן דעת המהרש"ל, יש להעיר שלפנינו בתוס' בבא מציעא צ,א, כתוב שאמירה לנכרי בשביעית אסורה משום שבות, על כך כתב המהרש"ל שזה לא ייתכן, אלא הוא מן התורה משם שביתת שדהו, ובתוס' שם הגיה את הגירסה שצ"ל "שבת", במקום "שביעית", ועיי"ש במהר"ם שמקיים את הגירסה, וממילא אין הכרח לסברת המהרש"ל. אלא שהוא עצמו הביא את פירוש המהרש"ל. אכן בתוס' הרא"ש ובתוס' רבינו פרץ שם לא הזכירו שבת ולא שביעית, ותמיהה על המהדירים שלא העירו על כך.
מה שציינו המפרשים לדברי האבן עזרא, לכאורה אינו נכון, כי כך כתב שם (שמות כ-ח), ועל זה התנאי יגור הגר בשעריך, שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכיפורים, על כן נכתב בשניה הגר, עכ"ל. וגבי שביעית כתב (ויקרא כה-ב), ושבתה הארץ שבת לה', מצווה על ישראלי שלא יעזוב גם לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו, עכ"ל. מבוארת שיטתו שדין שביעית כדין שבת, ולא מפני שבשביעית יש דין מיוחד של שביתת שדהו.
6) האחרונים ציינו שכן מפורש גם בתוס' רבינו אלחנן לעבודה זרה טו,ב, וכן כתב בשו"ת שמן המור יור"ד סי' ד, ושו"ת נחפה בכסף ח"א יור"ד סי' ד.
בדברי התוס' רי"ד בעבודה זרה שם הבינו המבי"ט ח"ב סי' סד, ובנו שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' נג שדין שביתת הקרקע אינו כן, ואין איסור להשכיר את הקרקע לגוי בשביעית, וכן כתב פאת השולחן סי' כג ס"ק לא להלכה. המנחת חינוך מצוה שכט הביאם וחלק עליהם לשיטתו שיש עשה של שביתת קרקע, אע"פ שבעל הקרקע לא עושה מאומה.
7) ראה עוד בגדרי חובת שביעית אם היא בגברא או בחפצא בשו"ת שפת הים קונטרס זכר לשביעית אות ה ואילך, גזע ישי סי' יב-יג, אבי עזרי תנינא פ"ג מהל' שמיטה ויובל ה"ח אות ב.
8) יש לציין שכל זה הוא לשיטת רש"י ותוס', אבל העיר המנחת חינוך מצוה קיב שלא נמצא ברמב"ם דין זה שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, למרות שזו גמרא מפורשת. וכן העיר בספר בניין שלמה על ע"ז שם. ראה גם למנחת סולת מצוה קיב. בשו"ת קב זהב סי' יג דן בעניין וכתב לפרש שזו מחלוקת אמוראים לשיטתם במו"ק ובע"ז.
9) לעניין חולב ראה בהגהות ציון וירושלים להרי"ש נתנזון שם שציין להמרדכי בשבת פרק טז והמגן אברהם (סי' רמו ס"ק ז) בשם הרמ"ע מפאנו, וחידושי רעק"א שם. וכן שו"ת מקור ברוך גינצבורג ח"א סי' כד.
10) המנחה חדשה תמה על פי שיטתו על הגמ' בעבודה זרה שמפורש בה שאדם מצווה על שביתת שדהו, וכתב שמכיוון שהרמב"ם ועוד פוסקים השמיטו סוגיא זו, משמע שאין הלכה כן. ויצא לפרש על פי תמיהת מעיין החכמה שהרי מפורש בגמ' מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל על הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" אם מדובר על תוספת שביעית או על שבת בראשית, לומר שקצירת העומר דוחה שבת, ואיך כתב הרמב"ם פסוק זה על שביעית עצמה שיש בה עשה של שביתה, וכיוון שתוספת שביעית היא מהלכה למשה מסיני, כמפורש ברמב"ם, א"כ הפסוק נאמר גבי שבת בראשית. (כן הקשה גם המהר"י קורקוס על הרמב"ם שם פ"א ה"א, וראה מאירי מו"ק ג,א, וכבר האריכו האחרונים).
וכתב ליישב על פי התוס' במו"ק (ג,ב) שתנאים אלו סברו שלוקה על החרישה, א"כ "ושבתה הארץ" כולל גם חרישה, ולא צריכים פסוק נוסף לשביעית, אבל להלכה שלא לוקים על חרישה, צריכים את הפסוק לשביעית עצמה, משום שללא הפסוק הווה אמינא שהעשה של שביתה אינו כולל אלא את מה שיש בו לאו, ממילא הסוגיא שבע"ז סברה שלוקים על חרישה, והפסוק של "בחריש ובקציר" אינו מדבר על שביעית עצמה, והפסוק "ושבתה הארץ" מגלה שיש עשה בשביתה גם אם הגוי יעשה את המלאכה, אבל לפי מה שנפסק שלא לוקים על חרישה, והפסוק "בחריש ובקציר" בא לעצם השביעית, אפשר לומר שכשם שעשה של חריש הוא בעושה בעצמו, כך גם העשה של "ושבתה" הוא דווקא בעושה בעצמו.
אכן בפשטות אפשר לומר להיפך, הואיל ויש שני פסוקים למצות שביתה, אין לדחוק ולהעמידם באופן אחד, אלא רק אם אי אפשר לפרש באופן אחר, אבל אם אפשר לחלק שאחת היא מצות גברא והשניה מצות חפצא, לכאורה עדיף לפרש כן.
11) על שיטת הרמב"ם שזומר הוא מעין האב, יש לציין שאין כן דעת שאר הראשונים, שלשיטתם הוא תולדה, כפשט הגמ' במועד קטן, אך מצאתי שיטת רבינו חננאל שהפליג עוד וכתב (שבת עג,ב), אמרינן משמיה דרב הזומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע, שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה וכולן נכללים באב אחד, הנוטע וולד הוא של זורע, כי הנוטע נועץ ייחור של אילן בארץ ומתגדל, והזורע כגון המפיל הזרע לארץ וצומח, והזמור המקום שזומר באילן מתגדל המקום ההוא ומוסיף פירות ונמצא הנוטע, עכ"ל. בספר העיתים (עמ' 330) גם כתב, ובא להודיע שכולם מלאכה אחת הם, ואם עשאן כולן אינו חייב אלא אחת, אלא מיהו אשמועינן שיש תולדה לתולדה וכולן חוזרים אל עיקר האב, זומר הרי המוטעת מגדלת במקום שזומר ומקיפה בזמירה, לפיכך הזומר כנוטע, והנוטע עצמו אינו אב אלא חייב משום זורע, כי הנוטע הוא הקובע ייחור מן שרביט בארץ להתגדל, והזורע היא המכסה זרעים להצמיח, עכ"ל.
בעיקר הדין אם יש תולדות בשאר איסורים שבתורה כבר דנו האחרונים, ראה נחל איתן על עגלה ערופה סי' טז ס"ג אות יז, והביא מהשער המלך ומשו"ת מוצל מאש, עיי"ש. וע"ע חלקת יואב ח"ג יור"ד סי' כב וקונטרס הערות שם אות לז. לכאורה צ"ע אם צריכים לימוד לתולדה, ויש גם תולדה לתולדה כשיטת ר"ח, א"כ מניין לנו שחייב, הרי על כך אין דרשה. בפשטות לשיטת הרמב"ם שיש מעין האב ומעין התולדה אין קושיא מכך שצריכים מיעוט בשביעית על תולדות, והרי בלא זה אין דרשה, אך לא קשיא מפני שנתמעט גם מעין האב, כלומר כמו זמירה ובצירה, ועל אלו לא צריכים דרשה.
12) האחרונים דנו בשאלה זו, ראה בפירוש מהר"י קורקוס פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"א, שו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' אלף תקס, מים חיים להפרי חדש על הרמב"ם שם, ומעשה רוקח, שער המלך טעם המלך ומרכבת המשנה שם הלכה ו. גם לעניין נטיעה דנו המפרשים, ראה פאת השולחן סי' כ בבית ישראל ס"ק ד, מנחת חינוך מצוה שכז, אגלי טל מלאכת זורע ס"ק ה, חזון איש שביעית סי' יז ס"ק כד.
13) יש להוסיף שידועה שיטת הרמב"ם שגם מה שהוא מהתורה הוא בכלל דברי סופרים כמו הנדרש בי"ג מידות, ראה רמב"ם פ"א מהל' אישות לעניין קידושי כסף. ראה בדברי אמת למהר"י בכ"ר דוד קונטרס שמיני סי' א, ושם דף קח,א, ד"ה ובריש מסכת מו"ק. וראה בהגהות הר"ח הלר על ספר המצוות עשה קלה. וראה כרם ציון השלם אוצר השביעית חלק גידולי ציון עמ' לז-מ בהשגה על המראה הפנים.
14) בעיקר שיטת רש"י דנו האחרונים לבארה מקושיות הראשונים, ראה פני יהושע, טורי אבן, וערוך לנר על ראש השנה שם, ותרועת מלך סי' טו, וכן דבר בעיתו לבעל פתח הבית על ראש השנה שם אות מ.
15) בספר רביד הזהב על פרשת ויקהל פירש את כוונת המכילתא להוציא מקושיית הנימוקי יוסף בבבא קמא מדוע מותר להדליק נרות שבת בערב שבת, הרי אישו משום חציו והאש תדלק בשבת מחמתו, וכך נהגו הקראים שלא להדליק נרות לכבוד שבת, ראה תשובתו של רבינו סעדיה גאון שהובאה באוצר הגאונים סנהדרין סי' תשט, וכן בפירוש רס"ג על התורה עמ' רמ-רמו. וראה תורה שלמה שמות שם אות כט ובמילואים שם כרך כג סי' ג.
16) החתם סופר למד בשיטת רב האי גאון כדעת הראשונים הללו, ויש לעיין בדעתו. השבלי הלקט (סי' קג) כתב, ורבינו האי גאון ז"ל נשאל מהו ליתן סוס או פרד או חמור או גמל לנכרי שירעה אותם ויניחם אצלו ביום טוב, והנכרי רוכב עליהם ועושה בהם צרכיו, והשיב דכיוון שלא בשכירות נתנם לו הרשות בידו, ואם עושה בהם הנכרי כלום צורך, אין עליו כלום דשלא מדעתו עושה, ואם רואה אותו מוחה בידו, ואם נתנם לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו, ובלבד שלא ימתין שכירות מן הנכרי, עכ"ל. הבית יוסף (או"ח סי' שה) הביאו בהשמטת המילים "ביום טוב" (כפי שציין בהגהות והערות בטור השלם אות סד), ומסיק וכותב, ומה שכתב אם נתנה לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו, נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביום טוב, עכ"ל. נראה מדבריו שהבין שתחילת השאלה שם היא לעניין שבת, וזה החילוק בין שבת שצריך למחות ליום טוב שאינו צריך למחות, לפי זה למד בדעת רב האי שאין שביתת בהמה ביום טוב. אך לפנינו בשבלי הלקט התשובה היא על יום טוב, ומפורש שיש שביתת בהמתו ביום טוב.
עניין זה מפורש גם בספר העיתים לרבינו יהודה הברצלוני (עמ' 316) שכתב, ותו ששאלתם מהו ליתן סוס או פרד או חמור בימי הפסח או בימי החג למי שירעה אותן כל ימי החג והוא רוכב והוא עושה בו כל צרכיו, כיוון שלא בשכירות נותנים ואינו משאיל אותן לעשות בהם מלאכה אלא לרעותם ולשומרם אם עושים בהם מלאכה ורוכבים אין עליו כלום שלא מדעתו עושים בהם מלאכה, ואם רואה אותם ויודע בהם ימחה בהם, עכ"ל. מפורש שכל הנידון הוא על יום טוב ועל השאלה, והנידון הוא משום שביתת בהמתו ולא משום שכר שבת ויום טוב. (כך העיר הר"י שור בהגהותיו עתים לבינה, וראה באוצר הגאונים על שבת תשובות סי' מד).
בטעם הדין כתב הט"ז (סי' רמו ס"ק ד) שהנכרי מירתת לרכב על הבהמה. מבואר בדבריו שמעיקר הדין אסור לנכרי לרכב על בהמה בשבת ויום טוב, ויש בזה איסור שביתת בהמתו, אלא שלא חוששים שיעשה כן. בשו"ע (סי' שה סעיף כג) כתב את הדין הזה לעניין שבת, והמשנה ברורה (ס"ק עח) כתב טעם הדין בשם האחרונים. אבל בביאור הלכה כתב שבביאור הגר"א מבואר שמעיקר הדין אין לחוש לזה, אך לא פירש מה כוונת הגר"א.
בביאור הגר"א שם ציין לתוס' בשבת (קכב,א) שהביא מכילתא שהטעם שמעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת שנאמר בתורה "למען ינוח שורך וחמורך", יכול יניחנו תולש לא יניחנו עוקר, תלמוד לומר "למען ינוח", ואין זה נוח אלא צער. (מקור המכילתא בפרשת משפטים פרשה ב, מהדורת הורביץ רבין עמ' 331, ראה תורה שלמה שמות כג-יח אות קנח שהביא מקורות לדרשה זו, וע"ע בראשונים שם). הגר"א שם הוסיף שהטעם הוא כיוון שאין המלאכה נעשית בשבילו רק בשבילה, עכ"ל. אך לא מובן מה עניין היתר רכיבה על בהמה לצורך נכרי עם מנוחת הבהמה במה שעומדת על עשבים ועוקרתן. בספר דמשק אליעזר שם פירש כוונת הגר"א שאם לא תהיה לנכרי אפשרות לרכב על בהמה הוא לא יטפל בה לטובתה, וממילא לא תהיה לה מנוחה. נמצא חידוש בדבריו שלעולם יש ברכיבה עצמה ביטול שביתת בהמתו, אלא שזה מותר הואיל וזה יהיה לטובת הבהמה. סברא זו הסביר החתם סופר בשם הבית אפרים שכל מעשיו של הנכרי שלא מדעת הישראל ולא לצורכו, הרי מעיקר הדין אין איסור, ואין בזה ביטול שביתת בהמתו.
בביאור כוונת הגר"א נראה כך, הרי בגמ' שם כתוב שמותר להעמיד בהמה בשבת שתאכל מן המחובר, ולומדים מהפסוק של "למען ינוח". אכן קשה אולי הפסוק מדבר שאם הבהמה עצמה הלכה לאכול מהמחובר הבעלים אינם צריכים לעכב בעדה, אבל אסור להם להעמיד אותה אצל המחובר, כמו שמצאנו בנזיקין שהמעמיד בהמה על גבי קמת חבירו חייב (ראה תוס' ורשב"א בבא קמא נו,ב) אם חיובו משום ממון המזיק או משום אדם המזיק, ומנין לנו להתיר בשבת גם באופן כזה. לכן פירש הגר"א שבאופן זה לא יעלה על הדעת שצריך למנוע את הבהמה, מפני שאין זה שביתת בהמה מה שהבהמה עושה בעצמה ללא דעת בעליה, ואף שהוא נהנה ממה שאוכלת, כמו שמשלם מה שנהנית, מ"מ ההנאה אינה בגלל שהעשב מחובר, ואינה עניין למלאכת שבת, א"כ אין בזה שביתת בהמה, וכסברת הבית אפרים, לכן צריך פסוק להתיר אפילו במעמיד על מחובר, ומוכח מכאן כשיטת רב האי גאון.
באמרי בינה (שבת סי' א) מצאתי שדן בהלכה זו אם עבד או בהמה עושים מלאכה בעצמם אם יש על ידי כך ביטול עשה דשביתה, והביא את דברי הפוסקים שכתבנו, והוסיף וכתב, אולם מהא דאיתא במכילתא פרשת משפטים הובא ברש"י שם הוסיף לו הכתוב נייח אחר להיות תולש מן הקרקע ואוכל או אינו אלא יחבשנו בתוך ביתו, אמרת אין זה נייח אלא צער, ועיין שבת קכב,א, ותוס' שם, ויקשה איך היה סלקא דעתך שיחבשנו בתוך ביתו כדי שתנוח, הא דומיא דבן אמתך כתיב, ובבן אמתך אינו מצווה עליו אלא שלא יעשה מלאכת רבו, אבל לעצמו יכול לעשות, כמו כן בבהמה, ואולי היה סלקא דעתך דמ"מ אסור להעמידה על המחובר דאף שתתלוש מן המחובר לדעתה וליכא איסור, מ"מ כיוון שגרם לה לעשות מלאכה והבעלים נהנים ממלאכתה אסור, קמ"ל דאין זה נייח ואינו מצווה על זה, ולעולם י"ל בשאר מלאכות ג"כ אם עושה הבהמה מלאכה מעצמה ואין הבעלים נהנים מזה ליכא איסור כמו בבן אמה וגר תושב. (ראה גם בכרם ציון השלם אוצר השביעית חלק גידולי ציון עמ' מא-מד). אכן לביאורנו בדברי הגר"א הן הן הדברים, שכל שנעשה מדעתה דנפשיה ולא מדעת הבעלים אין איסור. (יש לציין שבספר פסקי הגר"א לא הזכיר כלל שלהגר"א שיטה אחרת בעניין).
במכילתא דרשב"י (מהדורת אפשטיין עמ' 151, וכן הוא במדרש תנאים לספר דברים ה-יד, עמ' 22) מצאתי כתוב, ובהמשך למה אני צריך אם לימד שלא יעשה בה מלאכה הרי כבר נאמר "לא תעשה כל מלאכה" מה תלמוד לומר ובהמתך, שלא ישכיר אדם בהמתו לגוי ולא ישאילנו ושלא תצא במשוי בשבת, יכול ירכין לה יתר ותאכל ויאחז לה עשבים ותאכל, תלמוד לומר אתה, יכול יחזר אחריה שלא תהיה תולשת ועוקרת, תלמוד לומר אתה, מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף היא מדעת עצמה מלאכת עצמה, עכ"ל. מבוארת שיטת המכילתא שלא סבר את הדרשה מלמען ינוח דעביד לה נייחא, ועל פי זה סבר שיש חילוק בין אם מעמיד את הבהמה על העשבים שאסור משום שביתת בהמתו, לבין חיוב למנוע את הבהמה שלא תאכל מן המחובר, שאין איסור שביתת בהמתו בזה, ולא צריכים להיתר של למען ינוח, וזה כשיטת הגר"א.
17) עיין בחזון איש שביעית סי' יב סק"ו לעניין עבודת הקוף על הלאו של לא תקצור כדרך הקוצרים, ולדעתו זה כלול בלאו, ולא תלוי בדין שליחות, עיי"ש לנידון דידן, וצ"ע.
18) עדיין צריך להבין את שיטת הראב"ד, שסובר שאיסור קליטה בשביעית אינו תלוי במצות התוספת, ואילו במכילתא נראה שאיסור זה נלמד מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", כלומר שביתה בערב שביעית, וזו הדרשה גבי תוספת. ואולי אפשר לומר שהרי הרמב"ם שתחילת הלכות שמיטה ויובל כתב את הפסוק הזה לעניין שביעית עצמה, ולא על התוספת, וכתב הרדב"ז (בשו"ת סי' אלף תקס) שחריש זה הוא חריש לתועלת האילנות, שהוא מגדרי מלאכת זורע, או חיפוי הזרעים, שהוא זורע ממש, ועל זה נאמר עשה של מצות שביתה, אבל שאר חרישה אסורה מדרבנן בלבד. ממילא נראה שהכוונה במכילתא לפירוש הראב"ד היא שיש עשה על חרישה, כלומר חרישה שניה לחיפוי הזרעים, אם עושה כן בערב שביעית לצורך שתקלוט בשביעית, ולא תלוי במצות תוספת שביעית.
19) ראה בגליון מהרש"א שם שהעיר שהתוס' לא הזכיר שכירות, ברם בתוס' שאנץ שהובא בשיטת הקדמונים ובתוס' רבינו אלחנן כתוב גם שכירות, וראה בבניין שלמה על עבודה זרה שם ונראית גרסתו שונה מגרסת המהרש"א, וראה גם במנחה חדשה על המצוות מצוה קיב, ובשו"ת עמק הלכה או"ח סי' פא.
20) הביאו דבריו האחרונים שדנו האם יש נכרי ש מותר למכור לו שדה בארץ ישראל, ולא יהיה עליו איסור לא תחנם. ראה תורת יהונתן פרק ח אות נט, שיש שרצו לומר שלישמעאלים אין דין נכרי לעניין זה. וכן דנו האם כשלנכרי כבר ישנה קרקע בארץ ישראל, וכבר יש לו חניה, האם עדיין יש איסור, ראה בתורת יהונתן פרק ז אות נח, בשבת הארץ במבוא פרק יג. וכן אם מוכר לטובת הישראל אין איסור, ראה תורת יהונתן שם פרק ט אות ס, וכן ראה שם פרק ז גבי קניין לזמן, או חילופי קרקעות, וראה במעדני ארץ על שביעית סי' יד.
21) במנחה חדשה שם כתב ליישב באופן נוסף שמדובר בגר תושב שאין עליו איסור לא תחנם, ואע"פ שדין גר תושב נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, אולי סבר כדעת הראב"ד (סוף פ"י מהל' עבודה זרה) שסובר שלמרות שבית הדין אינם מקבלים גר תושב, אם קיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח הוא אינו בכלל איסור לא תחנם.
22) ראה בחידושי בעל המאור בעבודה זרה שם שכתב, ואיכא מאן דאמר ביום ה' סתם מותר להשכירן ולהשאילן מידי דהוה אכלים לבית שמאי שמצווה מן התורה על שביתתו לדבריהם, ולא אמרו אלא בערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בברייתא בשבת בסוף פרק ראשון, עכ"ל. הרמב"ן במלחמות שם חולק עליו, ועל מה שהביא מהברייתא כתב, וההיא ברייתא דבשלהי פירקא קמא דשבת אי בית שמאי תנו לה דלמא ס"ל שאלה ושכירות קנו, ומשום הכי שרו בה' בשבת, ואנן לא סבירא לן הכי כדאסיקנא בגמ' בהדיא, עכ"ל. (ראה גם במאירי שם). אם אכן סברה הברייתא ששאלה ושכירות קונים, וממילא אין מצות שביתה על הבעלים, שוב אין צורך להעמיד את הברייתא כבית שמאי שסוברים דין שביתת כלים, ויש לעיין מדוע העמידו את הברייתא כבית שמאי.
23) כבר קדמו בעל שו"ת משכנות יעקב בספרו קהלת יעקב (חו"מ סי' ה) שכתב שאין איסור לזרוע בשדה של נכרי בשנת השמיטה, כיוון שבפסוק נאמר איסור על שדך, ואף שאין קניין לנכרי להפקיע מקדושת הארץ, מ"מ איסור זה הוא דווקא בקרקע של ישראל. אכן הקהלת יעקב לא כתב להתיר זריעה בשדה של ישראל, והוא עצמו הביא מפירוש הראב"ד והר"ש משאנץ על תורת כוהנים גבי פאה שנאמר "לא תכלה פאת שדך", וכן לעניין כלאי בהמה נאמר "בהמתך לא תרביע כלאיים", שהמיעוט הוא רק לשל נכרי, והרי"פ פערלא תמה עליהם, והביא ראיות שהמיעוט הוא גם בשל ישראל חברו, ומ"מ מצינו בדעת הקהלת יעקב למעט קרקע של נכרי, אבל בקרקע של ישראל בודאי שאסור, לא מחמת הלאו אלא מפני העשה.
יש לציין שחידוש זה כתוב גם בספר הלכות ארץ ישראל (שמיוחס לבעל הטורים, אך אינו כן. נדפס בספר קובץ על יד הוצאת מקיצי נרדמים, סדרה חדשה חלק ז עמ' 112 וכן עמ' 120) שכתב, ואנו צריכים לברר מתי היא בשנה שביעית שיזהר מלזרוע ולחרוש בארץ ישראל בזמן הזה או כל שאר מלאכות שבשדה, בשדה ישראל הוא אסור, אבל בשדה הגוי שרי, עכ"ל. לכאורה דבריו כהמשכנות יעקב. ראה בספר חידושי רבי אליעזר שמחה, מכון ירושלים, ח"א עמ' שג, בהגהותיהם של הרא"ש והר"מ גיפטר.
עיין בשו"ת חלקת יואב (ח"ג יור"ד סי' נא) שבתוך דבריו על זריעה בקרקע של נכרי כתב, ועוד יש לומר דדווקא גבי שביעית דגלי רחמנא בפירוש דבשל עכו"ם אינו נוהג שביעית כמבואר בתורת כוהנים והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, ולא לעכו"ם, וכפירושו של הבית יוסף שהובא בתשובות מהרי"ט (ח"א סי' מב), אבל בתרומה דליכא קרא שפיר חייב בזמן הזה. למדנו בדברי החלקת יואב שהשווה דין עבודות קרקע בקרקע של נכרי, כדין קדושת פירות שביעית שאינו נוהג בפרות נכרי, לשיטת הבית יוסף. וע"ע שו"ת אור שמח (ח"ב סי' א) ותורת יהונתן (פ"ד אות מד).
24) לעיל הבאתי את שיטת מראה הפנים בדעת הרמב"ם שהעשה הוא רק "ושבתה הארץ", והפסוק של "בחריש ובקציר תשבות" אינו עיקר העשה, אלא לשיטתו הוא נאמר על שבת, ובא ללמד על דיני שביעית מדיני שבת. לשיטה זו ברור שאין מקום לשתי מצוות עשה בשביעית. דברי הרי"פ בודאי שאינם בשיטה זו. בעיקר קושיית מראה הפנים שלשיטת הרמב"ם נמצא שהפסוק לא מדבר בשביעית כבר דנו האחרונים, ראה חידושי רעק"א שם, ופאת השולחן תחילת סי' כ.
25) ראה עוד על גדרי חובת שביעית, אם היא בחפצא או בגברא שו"ת שאילת דוד חידושי שביעית, בשו"ת שפת הים קונטרס זכר לשביעית אות ה ואילך, גזע ישי סי' יב-ג, אבי עזרי תנינא פ"ג מהל' שמיטה ויובל ה"ח אות ב, חמדת ישראל דף מה,ד-מו,א שתמצית דבריו היא במה שנקט המנחת חינוך שהשרשה בזריעה, אבל בצמיחה שלאחר מכן לא נחשב שמבטל את שביתת הארץ, כי הזריעה וההשרשה הם היסוד של המלאכה, וכל זה בשביעית שאין איסור רק על הזריעה האמורה בתורה, אבל בשבת שכל התולדות אסורות, אין חילוק בין הקליטה לשאר זמני הצמיחה, ולפיכך תמה שכל הנוטע אילן הממשיך לצמוח בכל זמני האילן יעבור עליו, וזאת לא שמענו. לפיכך הסיק החמדת ישראל שלא כהמנחת חינוך, אלא אין חיוב רק על מעשה הזריעה ותו לא, והשאר הוא כמו גרמא, ורק בשביעית יש דין קליטה גרידא בגלל מצות שביתת הארץ, כמו שמוכח מכך שיש למנוע מהנטיעה שתיקלט בשביעית. ראה גם בילקוט יוסף שביעית עמ' קיד-קלו אם אכן שביעית היא בחפצא או בגברא. ועיי"ש בעמ' קעח לעניין נידון דידן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il