בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות בין אדם לחברו
לחץ להקדשת שיעור זה

כבוד הבריות הוא קידוש השם

undefined

הרב הראשי דוד לאו

אדר תשע"ד
10 דק' קריאה
א .
הרמב"ם (פרק ה מהל' יסודי התורה הלכה א) קובע, "כל ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרים שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי".
הביטוי המרכזי לחיוב זה הוא הנכונות למות ובלבד שלא לעבור על מצוות הבורא. כך גם מגדיר הרמב"ם את המצוה (ספר המצוות עשה ט), "מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת ייחודו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחוות לצלם וכו', בעת הקשה ההיא לא יפחידם המוות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו ברבים".
גם בהלכותיו חוזר הרמב"ם על כך שזהו הקיום המרכזי של המצווה, ובפרק זה מדגיש הרמב"ם את הצורך לוותר אפילו על החיים ובלבד שלא לעבור על רצון ה' (כשיש חילוק בין עבירה בציבור לעבירה בצינעה).
מקורו של הרמב"ם זו סוגיית הגמרא בפסחים (נג,ב) שמגדירה את סירובם של חנניה מישאל ועזריה לעבוד עבודה זרה, ונכונותם להיות מושלכים לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לפסל כ"קדושת השם".
ב .
למרות שנדמה כי דרך זו היא הדרך היחידה לקיום מצות קידוש השם, מלמד אותנו הרמב"ם בהמשך הפרק שישנן דרכים נוספות, קצת פחות הרואיות, בהן ניתן לקיים את המצוה הגדולה הזו : "וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם". דרך זו היא קיום מצות ה' לשם שמים, וכל המקיים את רצון ה' זוכה ומקיים את מצות קידוש השם, חוץ מקיום המצוה המסוימת. חז"ל (סוטה לו,ב) אומרים שיוסף קידש שם שמים בסתר בכך שנמנע מלבוא על אשת פוטיפר. אמנם מוזכרת שם דעה שהימנעותו של יוסף מחטא היא בשל רצונו להיות כתוב על אבני האפוד, אבל עצם המניעה מפני שהבין שמעשה זה אינו קיום רצון ה', ואם הוא חלילה יחטא הוא לא יהיה ראוי ששמו יוזכר עם שם השם, רואים מכך את רצונו לעשות רצון השם, ולא חלילה מעשה המנוגד לרצונו יתברך.
אפשר לציין על כך גם את חטאו של משה רבינו ע"ה, שמעיד עליהם אלוקים "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (במדבר כ-יב). כלומר, על אף מחלוקות הראשונים מה היה חטאו של משה, אבל נראה שלא היה כאן ציות מושלם לדבר ה', ולכן מעשה זה אינו קידוש שם שמים ברמה המצופה ממשה רבינו.
בשתי דרכים ניתן להבין את ההגדרה הזו של קידוש שם שמים. אפשר להבין זאת גם בעצם העובדה שבכך ששומרים את מצוות ה' ועושים רצונו מתגדל כבודו של ה' בעולם, ולכן חמורה כל כך ההתרחקות מעשיית רצון ה'. אפשר להבין זאת גם בתוצאה, כי אם עם ישראל אינו שומר את מצוות ה', עלולים הנכרים לזלזל בכבוד ה' ("מבלתי יכולת ה'" חלילה), וזהו חילול שמו.
ג .
הדרך הראשונה בהנבה זו באה לידי ביטוי גם בהקרבה של אדם על כבודו, ובוויתור על מעמדו למען קיום מצווה.
בברכות (יט,ב) שנינו, אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו - פושטן אפילו בשוק. מאי טעמא, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חִלול השם, אין חולקין כבוד לרב. כלומר אדם צריך להתבזות כדי שלא לעבור על איסור כלאים. שואלת הגמרא ומדוע למדנו שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ומדוע לא אומרים שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. משיבה הגמרא לחלק שאמנם איסורים מדרבנן נדחים מפני כבוד הבריות (ראה גם שבת פא,ב), ואילו איסורי תורה נדחים אך רק בדרך של שב ואל תעשה, ולא בעשייה בפועל.
רש"י מסביר ש"דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים, אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו, כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ:). אבל מעקר בידים - לא. והלובש כלאים - עוקרו במעשה ממש, שהוא לובשו". אפשר לומר שכוונתו היא שעבירה בקום עשה חמורה מעבירה בשב ואל תעשה, אבל אפשר לומר גם שהחיסרון הוא בכבוד הבריות עצמו, שכבוד הבריות אינו יכול לבטל מצוה אלא בשב ואל תעשה, אבל לא על ידי עשייה בפועל.
אחד החילוקים בין ההסברים יהיה הנידון בשו"ת תרומת הדשן אודות כהן שלא היה לבוש, ובאוהל שהוא נמצא בו ישנו מת. האם הוא חייב לצאת מייד, או שהוא יכול להתלבש ואחר כך לצאת. אפשר לומר שכבוד הבריות ידחה את איסור הטומאה שחל על הכהן, כי הכהן לא עשה שום פעולה מעשית, והרי זו דחייה בשב ואל תעשה, שהרי הכהן נמצא במקום שיש בו מת. דהיינו גם עבירה על לאו עשויה להיות שב ואל תעשה.
ד .
הירושלמי בברכות שם מוסיף בהגדרת הדבר וכותב, דאמר רבי זעירא: גדול כבוד הרבים, שהוא דוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת.
בהגדרה "שעה אחת" נראה שכוונתו למה שאמרה הגמרא (סנהדרין צ,א, לגבי עבודה זרה) וכן כתב הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ב ה"ד), וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה, או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים - עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה, כדי שיתקיימו כדרך שאמרו חכמים הראשונים: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
דהיינו מחדש הירושלמי שגם במקרים של פגיעה בכבוד הבריות נאמרה ההלכה שמצאנו ביסודות הדת, שיש לבית הדין יכולת להורות שלא כדין תורה לפי צורך השעה. אמנם הגמרא מדגישה שיכולת זו היא בידי נביא או בית דין, אבל גם הבבלי מזכיר דעה שגם במצוות בין אדם לחברו יש יכולת לנביא לחדש. נראה מהירושלמי שכך סבר בסוגיית כבוד הבריות.
חשוב להדגיש, גם היתר זה לחדש מוגבל על ידי הרמב"ם שכתב (הל' סנהדרין פכ"ד ה"י), כל אלו הדברים, לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים. ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת. שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד, שכל המבזה את התורה - גופו מחולל על הבריות, והמכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה. (אמנם הרמב"ם הזכיר רק מצוות מדרבנן, ראה גם הל' כלאים פ"י הכ"ט ובמפרשים שם).
ה .
הדרך השניה בהבנת הגדרת הרמב"ם לקידוש השם מאד ברורה, כי אכן, עצם המצאות עם ישראל בצרה ובביזיון יש בו חילול שם שמים, שכביכול אין בו יכולת להושיע את בניו, ואינו יכול להעניש את העמים ששעבדו אותם. לכן מגדיר הנביא יחזקאל את גאולת ישראל כקידוש שם שמים. כי הוצאת עם ישראל מגלותם נחשבת "וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים" (לו-כג). לכך מבטיח הקדוש ברוך הוא "וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם שם ונקדשתי בכם לעיני הגויים (כ-מא). ובהמשך: "וידעו כי אני ה' בעשותי בה שפטים ונקדשתי בכם לעיני הגויים" (כב-כח).
משום כך נבין מדוע אומרת הגמרא בסנהדרין (קז,א) שאילו היה אבשלום הורג ח"ו את דוד המלך, עלול היה להיגרם חילול שם שמים, כיוון שדוד מייצג את עם ישראל ואת שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, ושם השם היה מתחלל.
ו .
רבים מהעוסקים בשאלות והגדרת מותם של נרצחי שואת יהודי אירופה מצטטים את פסק הרמב"ם שיהודי שנהרג בגלל היותו יהודי נחשב כמי שנהרג על קידוש שם שמים. לא מצאתי פסק כזה בספרי הרמב"ם, גם לא באלו שעוסקים בענייני קידוש השם כהלכות יסודי התורה או איגרת השמד.
ראיתי מי שרצה להוכיח הגדרה זו מהגמרא בסנהדרין (מז) שאומרת על הרוגי מלכות שעוונותיהם מתכפרים. הם מוגדרים כעבדי השם וכחסידיו, אבל אין ראיה מכאן, שהרי גם מי שזוכה ועוונותיו מתכפרים, עדיין לא שמענו מכאן שמותו נחשב כקידוש שם שמים. (היו שרצו להוכיח זאת מההגדרה של החתם סופר בשו"ת (יור"ד סי' שלג) על מי שנהרג בידי נכרים ש"קדוש יאמר לו", אבל בלשונו של החת"ס נראה שרק ציטט את מילות האנשים, ולא שקבע כן להלכה. מה עוד ששם מדובר ביהודי שנהרג בעת שוד, ולא בשל יהדותו).
על נרצחים רבים באותם הימים בודאי שצריכים אנו לומר שקדושים היו, מפני שקידשו את התנהגותם היהודית לדרגות נאצלות של מסירות נפש למען מצוה. במצבים של רעב ומחסור דאגו הקדושים לתת לחולים מהם ולחלשים ביותר את מנת לחמם (שגם היא הייתה זעומה). חשים אנו יראת כבוד כששמועים על מסירות נפשם למען קיום המצוות, ועל ההתנהגות האנושית כלפי הזולת, למרות הקשיים האיומים, עליהם אכן נאמר "לקדושים אשר בארץ המה". כבוד האדם שלהם נסק לגבהים של קדושה, ברגעי חיותם על הארץ.
אמנם, עצם העובדה שהצוררים לחמו כנגד עם ישראל, ועם ישראל נתפס כמייצג את הקדוש ברוך הוא בעולם, הרי שהפגיעה בעם השם היא חילול השם שאין דוגמתו, כפי שמתבטא משה רבינו ע"ה אחרי חטא העגל שיאמרו מצרים שאין יכולת בידו חלילה להביאם לארץ. ושם השם יתקדש כשלמרות מאמציהם עם ישראל חי וממשיך את מורשתו.
ז .
דרך נוספת מציין הרמב"ם למצות קידוש השם, והיא על פי הגמרא ביומא (פו,א), אביי אמר כדתניא "ואהבת את ה' אלוקיך" שיהא שמם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". מביא הרמב"ם את הגמרא (שם הלכה יא) ומוסיף, "עד שימצאו הכל מקלסים אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את השם".
הן אמת שכבר בציווי התורה לכוהנים נאמר להם, "קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם, כי את אישי ה' הם מקריבים והיו קודש" (ויקרא כא-ו), נמצא שהתנהגות שאינה נאותה מצד אנשים שמזוהים עם כבוד שמים, נחשבת לחילול השם. כשחוטאים הכוהנים פנה אליהם יחזקאל הנביא ואומר, "כוהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי" (כב-כו). התנהגות שאינה הולמת את מי שמייצגי ה' בעולם אינה קידוש השם, אלא להיפך. ברוח זו מגדירה הגמרא (סנהדרין פב,א) את מעשהו של זמרי בן סלוא שבא על המדיינית כחילול השם. כנשיא שבט שמעון יש לצפות ממנו להתנהגות אחרת, ראויה למי שנראה כמייצג את הקדוש ברוך הוא בעולם.
ח .
הגדרתו של הרמב"ם שהתנהגות נאותה בין אדם לחברו וכבוד הבריות, הם מעשה של קידוש שם שמים מופיעה כבר בגמרא (בבא קמא קיג,א) שלמדנו שחלק מההתנהגות הראויה היא כבוד הבריות, בין ישראל, בין נכרי. שהרי אמר שם רבי עקיבא שאם ישראל וכנעני אנס באו לדין, משתדלים לזכות את הכנעני בכל דרך שהיא, מפני קידוש השם. כלומר, גם התנהגות לפנים משורת הדין, שתוכיח לכנעני שאין משוא פנים בדין ישראל לטובת ישראל, מביעה מעשה שמייקר שם שמים בפי הבריות.
הגמרא ביומא שם מדגימה מעשה ראוי שראוי לתואר קידוש שם שמים. אמר רב, כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. אומר רב על עצמו, לו אטול בשר מהאטליז ולא אשלם במקום, עלולים הרואים לפרש את התנהגותי כגזילה, או כקבלת טובת הנאה, ועלולים ללמוד ממני שמותר לעשות זאת, כי אם אדם גדול כרב עשה זאת אולי מותר הדבר גם להם, או שייגרם ביזוי לכבוד שמים שייאמר על רב ועל חבריו ראו את התנהגותם הנלוזה, נוטלים ולא משלמים, מגדיר זאת רב כמעשה של חילול שם שמים.
למדנו מכאן שלא רק מעשה שלילי נחשב כחילול השם אלא גם הימנעות מעשייה, שגורמת לאחרים מכשול, נחשבת כחילול שם שמים, וחובתו של אדם להיזהר ולקדש בהליכותיו ובמשאו ומתנו עם הבריות את שם השם.
על המתנהגים בדרך הנאותה בין אדם לחבירו אמרו חז"ל : כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו (אבות פרק ג משנה י). הנהגה נוחה בין אדם לרעהו מכבדת ומייקרת את כבוד שמים ואת התורה בעיני לומדיה.
ט .
חכמי המוסר למדו שמעשה זה של קידוש השם גדול עוד יותר מהדרך הראשונה, מפני שזהו ניסיון גדול יותר, זהו ניסיון קשה, ומעלתו גבוהה. אחת הראיות לכך היא הגדרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו ע"ה.
בברית בין הבתרים פונה אליו האלוקים ואומר לו "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים". אור כשדים משמעו נכונותו של אברהם להיות מושלך לכבשן האש ולהיהרג על מזבח אמונתו. אך ניסיון זה לא מוזכר בתורה באופן מפורש, וחלק ממוני הניסיונות של אברהם אבינו לא מונים את מסירות הנפש הזו כאחד מעשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם, אלא מתחילים את המניין מהניסיון של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ניסיון גלות ונדודים. מדוע ניסיון של טלטול בדרכים, שבסופו אף מובטח לאברהם שכר נחשב ניסיון, ואילו ניסיון של מסירות נפש אינו מוזכר בתורה, אלא ברמז.
הסבר הדבר הוא שלעמוד בניסיון קשה, אך רגעי, קל יותר מאשר לעמוד בניסיון מתמשך, לאורך זמן. הנכונות למות היא רגעית, ואילו טלטולי הדרך מתמשכים, והעמידה בהם, ללא הרהור וערעור, הם הראויים לשבח.
לכן גם נחשבת עקידת יצחק כניסיון של אברהם אבינו. ודאי, נכונות יצחק למות על קידוש שמו זו מעלה גדולה, אך גדולה ממנה היא הנכונות של אברה לחיות אחר כך חיים ארוכים של צער וכאב בידיעה ששכל את בנו יחידו אשר אהב, חיים של בדידות, שאף אחד לא טופח על שכמו ומתפעל ממעשהו. לכן נחשב מעשה זה כניסיון של אברהם אבינו, שעמד בו וזכה לדברי המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".
י .
חז"ל במסכת עירובין (כא,ב) מספרים על רבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ורבי יהושע הגרסי משרתו היה מביא לו אוכל ומים בכל יום, כמות המספיקה לכל יום. באחד הימים חשד שומר בית האסורים שמא רבי יהושע בן הגרסי מביא מים לרבי עקיבא כדי שיחפור מתחת לבית הסוהר, שפך את מחצית המים והותיר חצי. כשנכנס רבי יהושע אל רבי עקיבא רצה רבי עקיבא ליטול את ידיו, הסביר לו רבי יהושע שהמים בקושי יספיקו לשתיה, ובודאי שלא יספיקו גם לנטילה. השיב לו רבי עקיבא, מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי. אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו.
אנחנו זוכרים את מותו של רבי עקיבא על קידוש שם שמים, כשסורקים את בשרו במסרקות ברזל. חז"ל מציינים את מותו של רבי עקיבא כסמל ודוגמא לקידוש השם, ואומרים שמקדשי שם שמים כרבי עקיבא וחבריו נמצאים במדרגה עליונה. באותם רגעים קורא רבי עקיבא ואומר "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו". דווקא על רקע זה אנו מתפעלים ממסירות הנפש של רבי עקיבא עבור תקנת חכמים שלא לאכול ללא נטילת ידיים. הוא עלול למות ברעב ובצמא. מוות של גסיסה איטית וקשה. לא מוות הרואי. גם שאיפת חייו לזכות ולקדש שם שמים ברבים לא תתממש. אבל הוא יודע שהאמת היא שבדרך זו הוא יזכה לקדש את שמו הגדול, וגם מסירות נפש זו היא מילוי משאת נפשו של רבי עקיבא.
יא .
את ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה רגילים אנו לכנות כימי מסירות נפש על קידוש שם שמים. עומדת קבוצת יהודים, בראשות אב זקן, מול מלכות יוונית חזקה, ואינה מוכנה לקבל תכתיב שכולל ויתור על הכרתם היהודית, ואינה מקבלת את העובדה שנאסרות עליהם מצוות השם. הם מקיימים את המצוות בחירוף נפש, תוך כדי מאבק צבאי של מעטים מול רבים, של גיבורים מול חלשים, וזוכים בניצחון שמונצח לדורי דורות בשמונת ימי החג.
מפורסמת היא קושיית הבית יוסף (שכבר קדמוהו ראשונים) מדוע חוגגים אנו שמונה ימים כזכר לנס פח השמן, הרי השמן שהיה בפח שנמצא חתום בחותמו של הכהן הגדול הספיק להדלקה ביום הראשון, כך שהנס היה ביתר שבעת הימים שדלקה המנורה למרות שהשמן כבר אמור היה לכלות, ואם כן די בחג של שבעה ימים, ומדוע חוגגים את היום השמיני. (שאלה שזכתה לעשרות, אם לא מאות, תשובות).
אבי מורי שליט"א רגיל ליישב ולומר שהיום הראשון אותו אנו חוגגים הוא על עצם העובדה שהחשמונאים חיפשו בכלל את הפח. הרי טבעי היה שאחרי תקופת מלחמה קשה היו מתפנים לחוג את הניצחון, היו מתגאים מעט בעצמם על התבוסה שהנחילו לצבא היווני האדיר. מי בכלל חושב בשעה כזו על הדלקת המנורה, כשמצהלות הניצחון אופפות אותם. ואם בשעה זו מה שמעסיק אותם זו העובדה שהמנורה עדיין מושבתת ועבודת בית המקדש עדיין אינה כסדרה, זה מראה שגם המלחמה עצמה לא הייתה למען כבודם, אלא למען כבוד שמים. את עצם העובדה הזו, שזה מה שהטריד אותם, יש לנו סיבה לציין.
שוב שבה הנקודה של מעלת קידוש השם, לאו דווקא במסירות הנפש ובנכונות להיהרג כדי לקיים מצוות הבורא, אלא בפרטים הקטנים של שימת הלב לקיום מצוות שקט, לאו דווקא בפעולות הרואיות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il