בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תזריע
לחץ להקדשת שיעור זה

הכר את כוחך והשתמש בו בתבונה

*בדבר הכוחות המשמעותיים שיש לנו על ידי דיבורינו, ובכח הגדול שרבש"ע נתן לישראל להיות שותפים ביצירת הקדושה במציאות שמתבטא בקדוש הזמנים *על מי המצורע אבל? * ישראל שמקדשים הזמנים * הרצון הוא הכול! * הרצון הוא העיקר! * ללמוד - גם בבין הזמנים

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ז אדר ב' התשע"ד
9 דק' קריאה 35 דק' צפיה
כוחו של הדיבור
פרשתנו ופרשת מצורע עוסקות בנגעים. חז"ל אומרים לנו שהנגעים באים על לשון הרע, "זאת תהיה תורת המצורע - תורת המוציא שם רע" (ויקרא רבה טז, א). "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים לד, יג-טו). לאדם יש כוח המעשה, כוח הדיבור וכוח המחשבה. מה שמבדיל את האדם מכל בעלי החיים הוא הדיבור, החיבור בין המחשבה, הבחירה החופשית והשכל - לבין הגוף. זה מה שעושה את האדם אדם, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה - לרוח ממללא" (בראשית ב, ז ובתרגום אונקלוס שם). על כן, כל שנה כשאנחנו מגיעים לפרשה הזאת תפקידנו הוא לבדוק את עצמנו ולראות האם אנחנו באמת יודעים איך להשתמש בפה, לדבר רק מה שצריך ולא את מה שלא צריך. הדיבור פועל לא פחות ממעשה, אדם מדבר ולדיבור שלו יש תוצאות, תוצאות שהן אפילו יותר חזקות ועוצמתיות מאשר מעשה רע שהוא עושה. המעשה הוא דבר מצומצם משום שהוא חומרי והדיבור הוא דבר רוחני לכן הפעולה שלו יותר חזקה. אולי היא לא נראית בגלוי, כשאדם נותן מכה לחברו רואים סימנים של המכה, וכשהוא מדבר אין שום סימן, אבל אנחנו כבר מכירים שהכוחות הרוחניים המופשטים הם לא פחות חזקים ועוצמתיים מהכוחות המעשיים. היום אנחנו פוגשים את זה בכלים ודברים טבעיים רוחניים, קרני לייזר שיכולות להזיק ולפגוע, כל מיני גלים אוויריים שלא נראים ולא מורגשים אבל יש להם עוצמות חזקות מאוד שמשפיעות למרחקים עצומים בלי כל השוואה למה שנמצא בכוחות החומריים. כך גם בענייני הרוח, כשאדם מדבר הדיבור שלו הוא דיבור שפועל, כשאדם מדבר דברי תורה, אומר דברים חיוביים ומעודד אנשים, הדיבור שלו משפיע ועושה תיקונים. גם כשאדם חושב זה פועל, מחשבות האדם אולי הן אפילו בפנימיות פועלות עוד יותר. אנחנו צריכים להתרגל לזה.

על מי המצורע אבל?
אני רוצה להוסיף דבר על ההתייחסות למי שהצטרע. חז"ל אמרו שמצורע חשוב כמת, כמו שאומר הפסוק: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב. שמות רבה א, לד), ולכן התורה אומרת למצורע להתנהג כמו באבלות על מת: הוא אסור בתספורת, "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (ויקרא יג, מה), אסור לכבס את בגדיו, "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים", הוא אסור בשאילת שלום כמו אבל, "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" שיהיה שפתותיו מדובקות, שלא ידבר. אסור בתשמיש המיטה, אסור לשלח קרבנותיו - כאבל. הטומאה של המצורע היא הטומאה החמורה ביותר, טמא מת אסור במחנה שכינה אבל מותר לו להיות במחנה לוויה מהתורה, זבים אסורים במחנה לוויה ומותרים במחנה ישראל, המצורע צריך לצאת חוץ לשלוש מחנות, "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". המצורע צריך להכריז על עצמו, "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא". זאת אומרת שמצורע צריך להתנהג כמו אבל, וכמו שאמרנו טומאת המצורע חמורה אפילו יותר מטומאת מת. הוא מתאבל על עצמו, הוא מתאבל על המצב שלו, כאילו כוח החיים האמתי שלו נסתלק. נשאר כאן גוף וכוחות חיצוניים, אבל זאת חיצוניות והתוכן הפנימי שלו כאילו הסתלק. מת שמתאבל על עצמו, מת רוחני.
כל זה, כמו שאומרים חז"ל, מפני שפיו היה פתוח והוא דיבר דברים אסורים. הוא הרס את כוח הדיבור הרוחני שלו ונוצר נתק בין הנשמה הרוחנית ובין הגוף. בעקבות הנתק הזה כאילו הנשמה פרחה למעלה. הוא צריך להיות בבדידות, שלא יהיה לו עם מי לדבר, לעשות חשבון נפש, ועל ידי הייסורים הללו הוא מתמרק מהחטא, יעשה תשובה ויתכפר לו.
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת" (שם ב), הזוהר שואל (דף מח, א) למה מוזכרת פה המילה: "אָדָם" - הזוהר משיב שהמילה 'אדם' לעומת איש מביעה יותר את גודל עניינו של האדם. הוא מביא פסוק מיחזקאל, שיחזקאל רואה במראה הנבואה ועליה כאילו דמות אדם, ריבונו של עולם בדרך משל מופיע בדמות אדם (יחזקאל א, כו). זאת אומרת שהשם 'אדם' הוא שם שמביע את גודל עניינו של האדם, דווקא בגלל הגודל הזה יש הקפדה, בגלל שמדובר על אדם מישראל שיש בו נשמה גדולה ומעלות כאלה עליונות - הוא צריך להיות זך ונקי. הנגעים הללו מבטאים דווקא את גדולתם של ישראל, את המעלה של ישראל. הם צריכים להיות כל כך טהורים - ואם הם פוגמים זה מיד ניכר ומופיע. הוי אומר שהפרשיות הללו לא מראות את הצדדים החלשים ואת החסרונות אלא את המעלות של ישראל, מתוך העונשים מתגלה המעלה של ישראל.

ישראל שמקדשים הזמנים
מכאן אני רוצה לעבור לעניינו של היום הזה, שקראנו בו את פרשת החודש (בשנת תשע"ד). נאמר בפרשת החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב), במילים הללו יש לנו: "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם", "לכם", הקב"ה נתן לנו את ראשי החודשים ואנחנו קובעים אותם. פה מתגלה מעלתן של ישראל יותר מבכל מקום אחר. הקב"ה במצווה הזאת עשה אותנו שותפים ביצירת התורה. בכל מצוות התורה תפקידו של בית הדין לברר מה התורה אומרת ולא ליצור תורה ולכן בית דין שטעה חוזר, ואם עשו על פי בית דין גדול שטעה יש קרבן העלם דבר של ציבור כי הוא לא יכול לשנות מה שהתורה אומרת. אבל בקידוש החודש התורה אומרת דבר מיוחד במינו, שאם ישראל טעו וקידשו את החודש בצורה לא נכונה, החודש מתקיים ולא מתקנים: "אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מוטעים, אתם אפילו אנוסים" (ספרא אמור, ט). זאת אומרת שעם ישראל קובעים את המצווה הזאת. זו מצווה מאוד משמעותית, היא קובעת את כל סדרי הזמנים, ואם משנים יום משתנים כל זמני החגים! יש הלכות רבות שמשתנות בעקבות זה, למשל יש הלכה שאפשר להקריב כבש רק תוך שנתו ולכן אם עיברו את השנה יש עוד חודש ימים שהוא עדיין נחשב בן שנתו. כך עוד הלכות רבות משתנות על פי קידוש החודש וקביעת הזמנים. הקב"ה נתן לנו מצווה מאוד מרכזית ששייכת להרבה מאוד מצוות, הקב"ה נתן לנו להיות שותפים אתו ביצירת התורה, אנחנו מחדשים את החודשים. זוהי המצווה הראשונה שישראל מצטווים, "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (בראשית א, א), כל המצוות שמוזכרות בספר בראשית גם הן ניתנו בסיני. אף על פי שגיד הנשה לא הוזכר שוב בהמשך, והוא נכתב רק במקומו בספר בראשית, אבל הוא ניתן בסיני, אחרי: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" זאת המצווה הראשונה, ואנחנו שותפים בקיומה, אנחנו יוצרים תורה. ישראל מקדשים חודשים, המדרש אומר על פי זה (שמות רבה טו, כד):
"החדש הזה לכם". הרואה את הלבנה היאך צריך לברך? בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין: "ברוך מחדש חדשים", ויש מהם אומרים: "ברוך מקדש חדשים", ויש מהם אומרים: "מקדש ישראל" שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום. ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל, שנאמר: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'" (ויקרא כ, כו) ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש
הקב"ה מקדש את ישראל והם מקדשים את החודשים, "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'". המדרש דן האם מברכים 'מחדש חדשים', 'מקדש חדשים' או 'מקדש ישראל'. שלושת הדברים הם נכונים, השאלה היא מה מברכים. נכון לומר 'מקדש ישראל', ונכון לומר גם 'מקדש חדשים' כי בראש חודש יש קדושה מסוימת שהרי מביאים בו קרבן, ונכון לומר גם 'מחדש חדשים', פירושו של דבר שהחדשים מתחדשים. "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", זה החודש הראשון, והמדרש מדבר על כך שהחודש הראשון הוא חודש הגאולה. המהר"ל בגבורות ה' מבאר שעניינה של הגאולה להגיע בזמן המתאים לה, עניינה של הגאולה הוא שחרור וחופש מכל תלות ודבר שקושר וכובל את האדם. זה עניינו של הראשון, בראשון עוד אין שני, אין עוד שום דבר נוסף והוא עומד לעצמו, בלתי תלוי ובלתי קשור. אפילו כשבאים דברים אחריו, גם אם כבר יש שני ושלישי - יש איזה קשר, הראשון עדיין משוחרר מהכול. זה עניינה של הגאולה, החודש הזה, חודש הגאולה והיציאה לחרות, זמן חרותנו.

הרצון הוא העיקר!
אני רוצה להביא כאן את דברי הרב. עלעלתי במוסר הקודש, וראיתי כאן פרק נפלא, "שמחת הרצון החופשי" (סדר רביעי, עב):
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דווקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קווי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדווה, מסולק מכל עצבות.
הרב אומר שהיכולת של האדם לרצות הוא כוח הבחירה של האדם. האדם חופשי ברצונו, יכול לרצות מה שהוא רוצה, אין שום דבר שמפריע לו לרצות. אמנם בביצוע הרצון יש לפעמים עיכובים חיצוניים ואדם יכול לרצות לעשות דברים שאין ביכולתו לעשות. אצל ריבונו של עולם הרצון והיכולת הם אותו דבר, מה שהקב"ה רוצה הוא יכול. לא כן האדם, לא כל מה שהאדם רוצה הוא יכול לעשות, אבל הוא יכול לרצות הכול, הוא יכול לרצות ללמוד הרבה ולעשות דברים גדולים ועצומים. בזה האדם חופשי וזה כל עניינו של האדם. כלומר בנקודת הרצון האדם כביכול דומה לריבונו של עולם, הקב"ה נתן באדם את כוח הבחירה לרצות מה שהוא רוצה - וזה עיקרו של האדם, לרצות טוב. השאר לא תלוי רק בו וזה גם לא תפקידו, אם אדם רוצה את הטוב הוא בעצם עושה את הכול, זה מה שמתבקש ממנו. כמובן שאם אדם רוצה ויכול ובכל זאת הוא לא מוציא את הרצון שלו מן הכוח אל הפועל - זה סימן שהוא לא באמת רוצה. אם אדם יודע שהרצון הוא עיקרו ואף אחד לא יכול להפריע לו ולעכב אותו - זה עושה אותו מאושר. אדם עצוב כי הוא לא משיג את מה שהוא רוצה, אבל אם הוא ידע שהעיקר הוא שהוא ירצה ולא שהוא ישיג - אין לו שום סיבה להיות עצוב. אומר הרב:
כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדווה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדווה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו.
אם נתון בידו הרצון וזה הכול, אז איך אדם לא יהיה מאושר?! הרב לא מבין. טעות לחשוב שהאושר של האדם תלוי במה שמחוץ לרצונו.
והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
הבאתי את הדברים הללו כי זה בעצם עניינה של החרות. יש חרות חיצונית, ישראל יוצאים מעבדות לחרות, ויש חרות פנימית, זמן חרותנו. לא רק היציאה מעבדות לחרות של מצרים, אלא היציאה מהעבדות הפנימית היא יציאה הרבה יותר חשובה. להיות משוחרר מהתחושות שהאדם מצומצם ומוגבל ללא יכולות ואפשרויות. האדם לא מצומצם ולא מוגבל, הוא יכול לרצות מה שהוא רוצה, חשוב מאוד להפנים שהרצון הוא העיקר. אנחנו נכנסים לחודש החרות, החודש שבו יצאנו ממצרים - זה אולי מה שאמרו חכמים שבכל דור ודור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לצאת לחרות עצמית ופנימית. להרגיש את עצמו חופשי לרצות. אדם רוצה ללמוד, אדם רוצה לקום בבוקר, הוא רוצה לרצות לקום בבוקר - הוא לא רוצה לקום בבוקר אבל הוא רוצה לרצות לקום בבוקר, זה כבר דבר מאוד גדול. לפתח את הרצון לרצות, בסוף זה יהפוך להיות רצון ממשי. אם אדם יבין שבתוך תוכו הרצון שלו חופשי, אולי יש לו הרגלים שמעכבים בעדו ויש לו מונעים בתוך תוכו, אבל המונעים האלה חיצוניים ביחס לפנימיותו וביחס לרצון עצמו. אם אדם יתרכז בזה, לפתח את הרצון, לשחרר אותו ולדעת שבזה הוא חופשי, בזה הוא יכול לבחור בטוב השלם, וברגע שהוא בחר בטוב הזה כבר הוא מתעלה ועולה במדרגות גבוהות מאוד. הרצון הזה עוצמתי מאוד, אם אדם יכיר בזה הוא יתמלא בשמחה. כדאי לחזור על הפרק הזה כמה וכמה פעמים.

ללמוד - גם בבין הזמנים
סיימנו זמן של שישה חודשים. אני חושב שהוא היה מאוד מוצלח. הישיבה למדה, התקדמה ועלתה במעלות הקודש, כשאני נכנס לבית המדרש ורואה את הישיבה אני מתמלא שמחה, אני .חושב שברוך ה' יש פה תלמידי חכמים. יש כאן עוצמה רוחנית עצומה, צריכים לעשות מסיבת סיום על סיום הזמן, להודות לריבונו של עולם על כל התקופה המוצלחת הזאת של הלימוד וההתעלות הרוחנית, אשריכם ואשרי חלקכם. חודש ניסן הוא חודש מבחן, תלמידים נוסעים הביתה, יוצאים מהמסגרת הרגילה ובוחנים את עצמם, איך הם מתפקדים כשהם לא במסגרת. אני רוצה לאחל לכולם הצלחה במבחן הזה. אני רוצה לספר לכם סיפור: פעם אחת באו אלי הורים של אחד מתלמידי הישיבה, שלמד טוב בישיבה כבר שנתיים או שלוש, והם אמרו שהם לא יודעים מה קורה אתו. כשהוא בא הביתה הוא ישן הרבה וכמעט לא לומד - זה מטריד אותם. אמרתי להם שבישיבה הוא ממש יושב ולומד כל הזמן, אולי הוא לוקח את התקופה של החופש כדי לאסוף כוחות ולכן הוא נח הרבה. המבט שלי עליו חיובי מאוד, אבל להם הפריע שבבית הוא לא כזה. תירצתי להם, אבל אני מציע לא להשתמש בתירוץ הזה... ההורים מצפים מתלמידים שלמדו בישיבה כל התקופה, שכשהם יגיעו הביתה הם יראו בן ישיבה, רוצים לראות את היחס לתפילה, היחס ללימוד. יכול להיות שבחור צריך כמה ימים לנוח, להשתחרר מהמתח ומהדרישות שהוא דרש מעצמו. אם ההורים היו נמצאים בתוך הזמן בישיבה הם היו מבינים שהבן בסדר, אבל בבית הם לא רואים את זה ולכן גם בבין הזמנים בבית חייבים להיות בסדר, אין ברירה, זה כיבוד הורים...
אני אומר זאת לזריזים כמותכם. כמובן, אנחנו עוד נדבר וניפגש לפני סוף הזמן ונעסוק בפרטים. יהי רצון שיהיה לנו חודש מבורך, שבוע טוב מבורך וכל טוב.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il