בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • נדרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

פתיחה למסכת נדרים

כוחו של הדיבור

דברי המהר"ל והזוהר בכוחו של הדיבור. דברי הגמרא על כשגגה היוצאת מלפני השליט. דיבור יוצר קדושה בעולם הזה והיא מציאות ברת קיום הרבה יותר מהמציאות הנראת.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ל' ניסן התשע"ד
10 דק' קריאה 42 דק' צפיה
קדושתו של כח הדיבור


חודש טוב, זמן טוב, ברוכים הבאים בשם ולשם ה' ה'ברכנוכם מבית ה'.


חודש טוב, אנו נמצאים בתחילת חודש אייר, חודש זיו,חודש שנולדו בו זיותני עולם ומבאר רש"י[1]שכאשר הגיע חודש אייר כבר נולדו כל האבות וע"כ נקרא החודש חודש זיו (רש"י בא לבאר מדוע חודש אייר נקרא חודש זיו ולא חודש ניסן שהרי בניסן נולדו האבות לשיטה זו).
בתחילת חומש במדבר פותחת התורה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בראשון לחודש השני, שאו את ראש כל עדת ישראל".
הזוהר מפרש כי יש עניין מיוחד בשילוב של המניין הזה והיום הזה, ואומר הזוהר "החודש הזה נקרא חודש זיו רמז לאותו חודש ושנה שמאיר בה הלבנה שאז העולמות כולם נמצאים בשלמות, בוא וראה לא נמצא מניין בישראל שנתברכו בו כיום הזה".
אם כן עולה מדברי הזוהר כי ביום זה ישנה סגולה מיוחדת, "כי המניין הזה שנתברכו בו קשור לשלמות העולמים, והחודש הזה ממנו יוצא זיו לעולם ועל זה כתוב "יברכך ה' מציון... כי שם צוה ה' את הברכה". העולה מדברי הזוהר כי הסגולה המיוחדת של היום הזה, ר"ח אייר הוא בשפע הברכה המושפע ממנו.
בזמן זה, נלמד בעז"ה מסכת נדרים ומתוך כך נלמד על כוח הדיבור. בתחילת המסכת אנו למדים כי יש שני סוגי נדרים - נדרי הקדש ונדרי איסור. אדם יכול לידור ולהחיל קדושה, וכמו כן יש נדרים שאינם יוצרים קדושה אלא יוצרים חלות של "איסור חפצא". אם כן ביכולת האדם ליצור על ידי דיבורו קדושה או מציאות של "איסור חפצא" שלא היה קודם דיבורו.

עוד אמרו חז"ל שיש מעילה בקונמות זאת אומרת שהנדרים יש בהם בחינה של הקדש וע"כ שייך בהם בבחינות מסוימות דיני מעילה.


דיברנו כמה פעמים בעבר על כך שקדושה היא מציאות, אמנם זו מציאות גבוהה שאינה ניכרת לעין הגשמית או לחושים הגשמיים, אך עם כל גבהותה ועליוניותה זו מציאות ממשית! כאשר אדם מקדיש דבר להקדש נוצר על ידי דיבורו קדושה ממשית, ששייכת למדרגה של מציאות עליונה, שאינה נמדדת בכלים הגשמיים שלנו. חשוב להבין, כי אין כאן רק יחס מסוים שעל האדם להתייחס לחפץ שהקדיש אלא האדם בהקדישו יצר מציאות של ממש שממנה יש השלכה של דינים שונים.

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, היה מביא ראיה לדבר מכך ששור פסולי המקודשין אסור לחרוש בו משום כלאיים ולשון הגמרא[2]: "אמררבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה, שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים"- כלומר הגמרא מבינה ששור פסולי המוקדשים יש בו שני גופים, גוף חול וגוף הקדש ורואים כי הגמרא מבינה שהקדש זה מציאות של ממש. ועוד ניתן להביא דוגמא אחרת שכן אסור לחרוש בשור הקדש ושור חולין יחדיו משום כלאיים, איסור כלאיים כידוע הוא רק כאשר אדם חורש בשני מינים שונים. אם נאמר שדנים את ההקדש כמציאות רגילה ללא שינוי מהותי בחפץ שהוקדש, והשינוי הוא בכך שאנו מצווים על האדם לנהוג בצורה שונה בחפץ שהקדיש, אם כן מדוע אסור לחרוש בשור הקדש ושור חולין יחדיו? מכאן רואים בבירור כי כאשר אדם מקדיש שור השור המוקדש הופך לזן אחר וממילא אסור לחרוש בו עם שור רגיל משום איסור כלאיים.


עוד יש להביא ראיה מדין תמורה[3],שכן צוותה התורה: "לא ימירנו... ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הפסוק מלמד שאסור להמיר בהמה (שהוקדשה לקרבן) בבהמה (אחרת. בין אם היא טובה ובין אם היא רעה מהבהמה המוקדשת כבר) ואם עבר והמיר קבעה התורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". על דין זה אומרת הגמרא שאין זה לאו שאין בו מעשה, אף שבהמרת הבהמה אין מעשה בפועל אלא רק דיבור, שכן ע"י דיבורו מקדיש האדם אתה בהמה החדשה, אלא טוענת הגמרא ש"אין לך מעשה גדול מזה" אף שרק דיבר בפיו כיון שע"י דיבורו יצר מציאות רוחנית הרי זה מעשה שאין גדול ממנו.

הווי אומר שקדושה זו מציאות ממשית! ורבש"ע נתן לאדם יכולת ליצור קדושה בכוח דיבורו, ע"כ כאשר אדם מקדיש בפיו הוא יוצר מציאות של קדושה.

היצירה שהאדם יוצר בנדירת נדרים היא בעיקר יצירת איסור, כאשר אדם נודר ואוסר מאכל פלוני או אלמוני עליו, הדבר נאסר עליו בנדרו מכיוון שנוצרה חלות של איסור! (אמנם יש גם קצת גדר של קדושה כפי ראינו שיש מעילה בקונמות).

הבאנו לעיל את הדין שיש מעילה בקונמות, ננסה לבאר את הדברים יותר בעומק[4],חז"ל אמרו[5]:"ככל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל", משמעות דברים אלו הוא שישנה קדושה בכל דבר במציאות והכל שייך לקב"ה "לה' הארץ ומלואה" וכאשר האדם מברך הוא כביכול פודה את המאכל מההקדש על ידי הברכה שניתנת לקב"ה' (כביכול) בתמורה למאכל[6].

הסבר נוסף מבאר שעל ידי הברכה האדם מתעלה וממילא ישלו אפשרות להנות מן העולם הקדוש כיון שע"י התעלותו למדרגה רוחנית גבוהה יותר נעשה כעין כהן המותר בקודשים.

אם כן, כל העולם הזה הוא עולמו של הקב"ה וע"כ הוא קדוש. וממילא מי שנודר דבר לשמיים מגלה בפועל את הקודש הגנוז בדבר הנדור וע"כ יש מעילה בקונמות.

חכמינו ז"ל לא עודדו את הנדרים ואף גינו את הנודר ואמרו[7]:"כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן", ויש לשאול מדוע גינו חז"ל את הנודר, הרי לכאורה טוב להיות פרוש מהעולם הזה?


הבית יוסף מביא מהירושלמי ביטויים חמורים יותר שכן בירושלמי נאמר: "כאילו עובד עבודה זרה" וצריך להבין מדוע הנודר כאילו בונה במה, ואף כאילו עובד עבודה זרה?


נראה שכוונת הירושלמי שבדרך כלל הנודר עושה זאת בשעת כעס, בשעת הכעס יצרו של אדם שולט עליו והוא מאבד את השליטה העצמית ושומע ליצרו, וממילא כאילו עובד עבודה זרה, כפי שאמרו חז"ל[8]:"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". אם כן ישנו צד שלילי לנדרים, כאשר הנדרים באים בשעת התפרצות של כעס או רגש שלילי אחר, אין זה נדר חיובי אלא ביטוי של חולשה שהאדם נפל אליה.


לפי הסבר זה הפירוש של בניית במה איננה במה לה' אלא במה לעבודה זרה, ודברי הבבלי והירושלמי עולים בקנה אחד.


לעומת זאת, יש נדרים שבאים מתוך רצון האדם להשתפר, לפרוש מדברים מסוימים ולהתעלות למדרגות רוחניות גבוהות יותר. על נדרים כאלו נאמר כאילו בנה במה לשם שמים אך בשעת איסור הבמות, ע"כ למרות רצונו הטוב של האדם אין זה מעשה חיובי שכן אומרים לאדם "דייך במה שאסרה תורה", כלומר הקב"ה נתן לאדם דרכים שונות לעבדו ועל האדם לקיים את ההלכות והדינים שצווה בהם ולא לחדש על עצמו איסורים חדשים. ועוד שכאשר אדם נודר נדר פרטי מבדיל את עצמו מהכלל, שכן קיבל על עצמו עניין מיוחד שאחרים אינם נוהגים בו. ועבודת ה' הפרטית איננה המדרגה השלמה אלא דווקא עבודת ה' מתוך הכלל כפי שנאמר בתורה: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", עבודת ה' האידיאלית צריכה לבוא דווקא מתוך הכלל.


יש גם נדרים שהם חיוביים כגון נדרי מצווה, (להבדיל מנדרים שמפריש עצמו מדברים אחרים) הדוגמא לנדרי מצווה המובאת בגמרא "האומר אקום ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל"[9],גם בנדרים מסוג זה צריך להיזהר שלא לדור סתם וכן לקיים את היוצא מפיו אך באופן כללי נדר כזה הוא חיובי.


ככלל נוכל לומר, שנדר שבא לחזק את הקיים הינו נדר חיובי וטוב, אך נדר המבדיל את הפרט מן הכלל בדרך כלל אין זה נדר טוב ועל האדם לא להיבדל מן הכלל אלא להיות יחד עם הכלל ומתוך הכלל לעבוד את ה', אמנם יש יוצאים מן הכלל וסיפורים מיוחדים כפי שמספרת הגמרא על הנזיר שנדר נזירות כדי לנצח את יצרו[10].


ראינו עד כאן את ייחודו של כוח הדיבור הבא לידי ביטוי בנדרים, אך כח הדיבור אינו מתבטא רק בנדרים, אלא הוא כח כללי הפועל בעולם וכלמה שמוציא מהאדם פיו מתהווה למציאות לטוב ומוטב.


כדי להמחיש עד כמה כח הדיבור משפיע נביא את סיפורה של הגמרא על שמואל[11],הגמרא מספרת על שמואל שהלך לנחם את פנחס אחיו שהיה אבל, ושאל שמואל את אחיו מדוע מגדל ציפורניו (שכן שמואל סבר שמותר לאבל לגזוז צפרניו) והשיב לו אחיו וכי אם היה אצלך כך (כלומר אבלות) האם היית מזלזל ליטול ציפורניך? והווה כשגגה היוצאת מפי השליט וגם שמואל נהיה אבל. וכאשר אחיו בא לנחמו שמואל לקח את הציפורניים וזרק לפנחס בפניו, שכן הקפיד עליו על כך שהשתמש בלשון שפתחה פה לשטן שגם אצל שמואל תהיה אבלות וכשזרק על פניו את הציפורניים הגזוזות התריס כלפיו "וכי אינך יודע שברית כרותה לשפתיים".


הגמרא לומדת שברית כרותה לשפתיים מאברהם שכאשר הלך לעקוד את יצחק אמר "ונשתחווה ונשובה אליכם" ופעל שאכן שבו שניהם".


עוד מספרת הגמרא במסכת כתובות[12]שהגיעו שבויות יהודיות לנהרדעא והציב עליהם אביו של שמואל שומרים שלא יפגעו בהם השובים, ואמר שמואל לאביו מה יועיל לשמור עליהם כעת וכי יועיל שלא יאסרו לכוהנים הרי כבר נשבו? ואמר אבוא דשמואל ואם היו נשבות בנותיך לא היית שומר עליהם והוי כשגגה היוצאת מפי השליט ונשבו בנותיו של שמואל.


עוד אומרת הגמרא במסכת סנהדרין על יהוא המלך שרצה להרוג את כל עובדי הבעל, ע"כ רקם מזימה ואמר לכולם "אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה" כדי שיגיעו כל העובדים למקום אחד כדי להורגם. וכך אכן הרג את כל עובדי הבעל אך כיון שאמר שיעבוד את הבעל פיו החטיאו ובסופו של דבר נפל בעבודת הבעל.


אם כן למדנו מהסיפורים הנ"ל כי אסור לאדם לפתוח את פיו לרעה.


הזוהר אומר שבשעה שמשה רבנו אמר "אם כך את עושיה הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי", הקב"ה אמר לו למנות את שבעים הזקנים ולמנות את יהושע שיכניס את ישראל לארץ, ע"כ אומר הזוהר שאסור לאדם לקלל עצמו בשעת כעסו, שכן הדיבור משפיע.


רואים מדברי הזוהר המילים משפיעות ואף יכולות להרוג, היום ישנה אמירה כי מילים יכולות להרוג, המקור לכך הינו בזוהר.


העולה מדברנו כי כח הדיבור הוא עיקר כוחו ועניינו שלהאדם, וכן שמתרגם אונקלוס על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" (כח הדיבור), הבאנו מספר דוגמאות בנוגע להשפעה השלילית שיכול להיות לכח הדיבור, אך מרובה מידה טוב וכמובן שכח הדיבור יכול גם להשפיע דברים טובים.


באורות הקודש (חלק ג'- מוסר הקודש עמוד רע"ו דרך הקודש) הדיבור ורוח הקודש כותב הרב זצ"ל דברים עליונים ועמוקים:" הארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל שבכח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור, היא מצגת בבהירות לעיני רוחו, איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור, ואחר כן איך הוא הולך ופועל בהמסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה הגדולה, קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו, ערכי הדיבורים, מלאי ענין שלקדושה, יתרוממו למעלתם האמיתית, וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו, שלא לשוח שיחת חולין. וכשם שמחשבה זו היא היא מתוצאת רוח הקודש, בהארתה, כך פעולתה המוסרית מביאה לידי רוח הקודש.


הרב מבאר לנו שכאשר האדם שקוע בהבנת הערך של הדיבור הוא מכיר איך שכל דיבור יונק מעולמות גבוהים מאד, וכאשר הם יוצאים בדיבור נוצרת מציאות רוחנית גבוהה מאד, ממילא נזהר בלשונו וזהירותו והתקדשות זו מכשירה אותו ואת הדור להופעתה של רוח הקודש.


עוד כותב הרב (שם עמודרפ"א) צנורות הדיבורים:" כל דבור פותח הוא צנור בנשמה מעין אותו התוכן שהדבור חצוב משם. על כן כל דבור של תורה חכמה ומוסר, קל וחומר של דבקות עליונה טהורה ומושכלת בייחודים עליונים, פותח פתח של קדושה מפולשת. וגלי הנפש הרוחניים הומים ומתנועעים תמיד מכחו של הרעדת הדבור, בכל ספירותיהם. ודבור בטל, וקל וחומר גרוע מאוס ואסור, פותח הוא גם הוא את הצנור המזוהם של הנפש, והמוני גלים רועשים של רפש וטיט הולכים ופועלים, עד אשר יעבור רוח טוב וישוכו. וכל דבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאלו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע של בעליו. על כן בעלי ההסתכלות השלמה, המאירים באור החיים העליונים, כל שיחה הנובעת מרוחם פותחת היא את הצנורות היותר טובים ומלאים זיו עליון. שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ויש שהיא שקולה נגד כל התורה כולה.


אם כן הרב מבאר שכאש רהאדם מדבר דיבורים של קודש הוא מגלה בקרבו קדושה גדולה וכאשר חלילה להיפך הוא נופל למקומות נמוכים.


ועוד כותב הרב (עמוד רפ"ו, פתיחת פה בקודש ): " כל פתיחת פה בקודש, פותחת אלפי צינורות של אור חדש, של טללי שפעת חכמה וציורים עליונים, נשגבים ונעימים, שהם משתפכים לתוך הנשמה, מודיעים לה זיוים עליונים, מנשאים אותה לרוממות מעלה, מקרבים לה את היש העליון, את הרוחניות והטוהר המעולה, את אור ד' ממרומיו. כל מוצא מעורר כל המוצאים כולם, כל חוש מעורר כל החושים כולם, כל רעיון מעורר כל הרעיונות כולם, כל מצוי מעורר כל החבר לו במציאות. כל ההוויה המאוגדת כל כך, המתאימה כל כך, בעליונה ובתחתיתה כולה כאחד, כחטיבה אחת, נחמדה עשירה ורוממה, מתגלה היא לדורש ד' עת יפתח פיו, תהלת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, פתח דבריך יאיר מבין פתיים. כל מה שהנשמה מתגברת ביותר באדם, ואור הקודש מתגלה בו, ככה הוא מרגיש יותר את הערך של דיבורים שבקדושה, וכשהוא מדבר בתורה ובתפלה, שפעה רבה של אורות נשמתיים שופעים ממנו, ופתיחת צינורות הדעה העליונה, והרגשת הקודש המלאה מתראה לפניו בשלל צבעי אור וחיים אמיצים, נאדרים בקודש.

כח הדיבור הוא עצום ונשגב ועל האדם להכיר את הכוח המיוחד של הדיבור שלו וידע שכאשר ידבר דברים שלקדושה מופיעה קדושה בעולם וקדושה זו הוא יצר על ידי דיבורו.

כל האמור בדיבור רגיל, כאשר הדיבור הוא בדברי תורה על אחת כמה וכמה שמעלתה מיוחדת ומרוממת, ולהעצמת הדברים נביא את דברי הזוהר מפרשת קדושים[13]:"רבי יוסי הוה אזיל בארחא פגע ביה ר' חייא אמרליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי (שמואל א ג) ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוןבית עלי בזבח ומנחה עד עולם, בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה אמאי בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב (ויקרא ז) זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא , א"ל הכי הוא ודאי דכל מאן דאשתדל באורייתא אף על גב דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קודשא בריך הוא אתפייס בהדיה), ות"ח לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא בגיני כךמלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי, ואסוותא באורייתא אשתכח, דכתיב (משלי ג) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך ... ודא אורייתא דהיא שמא קדישא עלאה ועל דא מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב קדושים תהיו קדושים היו לא כתיב אלא תהיו, תהיו ודאי, א"ל הכי הוא ומקרא כתיב (שמות יט) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכתיב אלה הדברים וגו'..."





מבאר הזוהר כי העסק בתורה שקול ככל הקרבנות ואף גדול ממנו, ואף במקרה שנגזר על אדם עונש מן השמיים, על ידי העיסוק בתורה יתכפר לו וימחל עונשו, וכן כל הרפואות תלויות רק בתורה והיא המביאה את האדם לידי קדושה.

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את הזכות שלכם! "אשריכם תלמידי חכמים" זה השיא שאפשר לשאוף אליו בחיים! ואשריכם שבחרתם בטוב הזה ואין טוב אלא תורה.





בחודש הזה זכינו לשני ימים גדולים - יום העצמאות ויום ירושלים שבהם אנו מודים להקב"ה על כל הטוב שגמל עמנו. ואף שבהיסטוריה שלעם ישראל היו זמנים שאלו היו חודשים קשים לעם ישראל, כיום ברוך ה' החודש הזה נהיה חודש גדול עם ימים גדולים לעם ישראל ועליהם אנו צריכים להודות.





שנזכה שיהיה לנו זמן טוב, זמן של התרוממות. אשריכם תלמידי חכמים!



________________________________________



[1] מסכת ר"ה י"א.



[2] תלמוד בבלי מסכת מכות דף כבעמוד א



[3] תמורה ג:



[4] על פי בעל התניא בפרשת מטות



[5] ברכות דף ל"ה.



[6] הסבר זה על פי המהר"ל בנתיב העבודה



[7] יבמות ק"ט:



[8] גיטין ע'.



[9] נדרים דף ח'



[10] נדרים ט':



[11] מועד קטן י"ח.



[12] דף כ"ג:



[13] זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת קדושים דף פ עמוד ב




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il