בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • יום הזכרון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

החילים ונפגעי טרור הי"ד

איך צריך להראות טקס יום הזיכרון?

ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשע"ד
4 דק' קריאה
בניין ולא חידלון
מורי ורבותי. אינני אוהב את טקסי יום הזיכרון שנהוגים כיום. אמנם הטקסים מרשימים מאוד והביצוע שלהם מושלם, אבל הרוח הכללית שהם משדרים היא שחורה ומכאיבה. הטקסים נוגעים בלב כולנו אך הם גורמים לעצב ולדיכאון. ועצבות היא רעה חולה, היא אֵם כל העבירות. היא מבטאת ייאוש. וייאוש הוא ההיפך מאמונה בד' הטוב. אמנם יש בטקסים נקודות אור לא מעטות, אבל הרוח הכללית משדרת אבדון, עצבות, וחוסר תוחלת. הצבע השחור בולט מאוד.
הבה נתבונן איך אנחנו נוהגים ביום השנה של קרוב שנפטר: האם אנחנו משחזרים את הכאב של יום הפטירה? האם אנחנו מתארים מחדש שוב ושוב את הרגע של קבלת הידיעה המרה? לא ולא. אלא מתאספים כל בני המשפחה ועצם הפגישה מאחדת, מדברים דברי תורה לעילוי נשמת הנפטר, עושים סעודה, שותים "לחיים", מזכירים את מעלות הנפטר, ויוצאים מהמפגש מחוזקים, מאוחדים ושמחים. כך גם נוהגים באזכרות לתלמיד חכם. זה יום של התחזקות ולא של חיטוט בצער שמעורר את הכאב ללא תכלית. טקס שמשדר כאילו נוצר חור שחור ואיום בחיים בשל פטירתו של הנפטר, אומר שאין מרפא לכאב. שדר כזה מנוגד ליסוד האמונה. יש בו ביקורת על הנהגתו של בורא עולם. זו מלנכוליות, על אחת כמה וכמה כשמדובר במי שנהרג על קידוש השם, שבמותו נתקדש שמו של הקב"ה.
מה יעשה נחת רוח לנשמתו של המקדש שם שמים? שבכל שנה יגרם צער וכאב למשפחה? הרי הנשמה מבקשת שהמשפחה תתעלה ותבנה מקידוש השם שנעשה, והנשמה תתעלה איתם במרום. ואכן זה מה שגורם התעלות למשפחות כל השנה, ומדוע ביום הזיכרון הכללי הן צריכות לנהוג באופן שונה? אסור שאדם יצא מטקס ליום הזיכרון כאילו הוא חוזר מהלוויה. האם כשהיו נפרדים בחוץ לארץ מבן שעלה לארץ ישראל, בכל שנה היו הוריו משחזרים את צער הפרידה, או שמחים שהבן התעלה? הבנים שמסרו את נפשם על קידוש השם הם כעת בגן עדן העליון, מאושרים ושמחים ונהנים מזיו השכינה. הם לא מבינים מדוע מצטערת המשפחה כאשר להם כל כך טוב. האם המשפחה והחברים לא מאמינים שהם בגנזי מרומים ונהנים מזיו השכינה, והרי שעה של קורת רוח בעולם הבא גדולה מכל חיי העולם הזה (אבות ד, יז)? אדרבה, אם המשפחה לא תתעצב, אלא תהפוך את הפרידה, את העילוי, את הקרבן שהקריבו, לאירוע מכונן ובונה, הרי בזכות הבן הם מתעלים למדרגה נוספת, ומכיוון שהם מתעלים בזכותו הוא מתעלה שם למעלה בעילוי נוסף.
אצל הצדוקים שאינם מאמינים בעולם הבא, באמת המוות יוצר חור שחור. אך אנחנו המאמינים שהעולם הזה זמני וחולף והעולם הבא הוא עולם שכולו ארוך ונצחי, העולם הזה פרוזדור והעולם הבא טרקלין, בעינינו מי שזכה להיות מאלו שקנו את עולמם בשעה אחת, כמה מאושר הוא. המשפחות השכולות לא צריכות להצטייר בטקס יום הזיכרון ככאלו שהולכות עם סרט שחור, אלא עם המדליה החשובה ביותר, עם סרט הצטיינות. מטקס יום הזיכרון צריך לצאת במצב רוח מרומם, בראש זקוף, בכוחות חיים חדשים ועם אור על הפנים. מי אם לא אנחנו אלו שצריכים להתוות את האופי הנכון של טקס יום הזיכרון, ונקווה שמאיתנו ילמדו אחרים.

מטרת יום הזיכרון
הראשונים תיקנו תפלה מיוחדת לזכר הקדושים שנהרגו לפני כתשע מאות שנה: "אב הרחמים שוכן מרומים ברחמיו העצומים הוא יפקוד ברחמים, החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ד'. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו... יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם".
יש יום זיכרון פרטי ביום מותו של כל אחד ואחד, ויש יום זיכרון כללי שכל האומה כולה ביחד מתפללת לעילוי נשמתם של הנופלים על קדושת ד'. הנופלים היקרים מסרו נפשם על היותם יהודים, מסרו נפשם למען העם והארץ, למען עם ד' וארץ ד', כל העם כולו משפחה אחת גדולה המתפללת לעילוי נשמת הנופלים. כל העם כולו אומר למשפחות הנופלים: אתם לא לבד, כולנו אתכם. הציווי לזכור את ירושלים ולא לשכוח, אין מטרתו לעורר צער וכאב על האובדן בלבד. אלא ענינו לעורר אותנו לפעול לתיקון החיסרון לבניין הארץ והמקדש. גם זיכרון הנופלים אין מטרתו לעורר צער וכאב בעלמא. העצבות היא רעה חולה וצריך להתרחק ממנה. אלא עניינו של היום הזה להעצים את כוחות הנפש. לפעול כדי למלא את החיסרון של הנופלים.
עם הצער והכאב העמוק צריכה להיות בליבנו גם הכרת הזכות הגדולה למות על קידוש ד'. רבי עקיבא אמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' (דברים ו, ה) – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב). רבי עקיבא ביקש לזכות לקיים מצות מסירות נפש, "בכל נפשך". לא כל אחד זוכה להיות קדוש. זו מדרגה עליונה שבעליונות, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן (בבא בתרא י, ב). ואשרי מי שזכה לכך. וגם המשפחות של הנופלים שייכות לגודל הזה. ועם הצער צריכה להיות הכרת הזכות והמעלה הגדולה שהם זכו וזוכים כל הזמן בקרבן שנלקח מהם לקדש את שם ד' יתברך. כאשר הגיעה השמועה על השואה הנוראה אל המשגיח של ישיבת מיר, הוא ישב ובכה: מדוע גם הוא לא זכה למסור את נפשו, אין קרבן גדול לד' מזה שאדם מקריב את כולו לד'.
עלינו להכיר שעניינו של היום הזה הוא לעורר את כולנו לנכונות להתמסר לכבוד שמו יתברך, לחיות חיים אידיאלים, לתת את עצמנו לכל דבר שבקדושה, לתורה, למצוות, למעשים טובים ולבניין העם והארץ.
חזקו משפחות יקרות של הנופלים, חזק ונתחזק כולנו למען ד' תורתו עמו וארצו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il