בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הרצון והיובל

הכל שלך * מדרגות במלאכות * רצון אמיתי ורצון חולף * להפריד את הרצון מהביצוע * גילוי כוחו של הרצון בעתיד

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י' אייר התשע"ד
12 דק' קריאה 39 דק' צפיה
הכל שלך
קראנו השבת את פרשת בהר. בפתיחת הפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, א-ד). הארץ כולה שייכת לקב"ה "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה), והוא נתן לנו רשות להשתמש בה "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ", אבל, אומר הקב"ה, בשנה השביעית לא ניתנת לך הארץ, הארץ שייכת לי, "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". זאת בעצם המשמעות של כל הפרשה, התורה מוסיפה ואומרת לנו שמלבד שביעית ויובל יש גם איסור של אונאה, אסור למכור את הארץ לצמיתות "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג), הקב"ה מתנה תנאים ואומר לנו שיש לנו רשות שימוש בארץ ובמטלטלין למרות שהכול שלו - אבל אתם צריכים לנהוג בהכול כפי שאני מדריך אתכם. אפילו אתם שלי "כִּי עֲבָדַי הֵם" (שם מב), הפרשה הזאת מלמדת אותנו שריבונו של עולם הוא בעל הבית, אנחנו נמצאים ברשות היחיד שלו וצריכים להתנהג בהתאם למה שהוא מרשה לנו. כך לגבי הארץ, כך לגבי מטלטלין וכך גם לגבי האדם עצמו, האדם לא בעל הבית על עצמו, אדם לא יכול למכור את עצמו לעולם "כִּי עֲבָדַי הֵם - ולא עבדים לעבדים" (ראה קידושין כב, ב). צריך לחיות את המציאות שהכול שלו.

מדרגות במלאכות
התורה מצווה אותנו לשבות בשמיטה ממספר מלאכות הקשורות בעבודת הקרקע. ביום טוב התורה אומרת לנו לשבות לא רק ממלאכות התלויות בקרקע אלא מכל מלאכה, "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (שם כג, ז), אבל מלאכת אוכל נפש מותר. יש מחלוקת בראשונים מה פירוש מלאכת אוכל נפש, האם הכוונה לסוג מסוים של מלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש או שכל המלאכות כולן הותרו לצורך אוכל נפש, שאם עושים אותן שלא לצורך אוכל נפש הן אסורות. על כל פנים, מלאכת עבודה אסור לעשות בחג אך מלאכת אוכל נפש מותר. בשבת אסור לעשות כל מלאכה, "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ, י), בין מלאכת אוכל נפש ובין כל מלאכה.
המדרגות באיסורי מלאכות, הן מדרגות בהופעת הקדושה. עבודת הקרקע ועבודות אחרות הן מלאכות של יצירה ובנייה, מלאכות של תיקון העולם, והתורה אסרה לנו בשבת את כל המלאכות. יש אנשים שאומרים שהם יכלו לכתוב דברי תורה בשבת, לקיים מצוות רבות שהן מלאכה - אבל אי אפשר לעשות אותן בשבת. גם המלאכה ניתנה בברית "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ט), עניינה של העבודה היא לתקן את העולם ולהשתתף עם הקב"ה בבריאתו של עולם, זאת הכוונה שהמלאכה ניתנה בברית. אם מלאכה היא דבר כל כך חשוב ועל ידה שותפים עם הקב"ה בתיקונו של עולם - בשבת לכאורה צריכים להיות שותפים עם הקב"ה בבריאתו של עולם! אלא, שיש מדרגות. בשבת העולם מתעלה למדרגה שמעל למלאכה, פעילות הקדושה בשבת שופעת בעולם דווקא על ידי שהעולם מתרומם מכל המגבלות והמציאויות המעשיות, מציאויות שכשלעצמן הן בעלות ערך אבל התיקון שלהם הוא רק מפני שיש דברים שדורשים תיקון, בשבת אנחנו מתעלים מעל זה. השבת היא מצב עליון שהמלאכה מפריעה לה, היא פוגמת ומורידה. בשבת יש מצווה מיוחדת "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט), לא רק שאסור לצאת מהמקום הפיזי שבו האדם נמצא, אלא יש בזה רמז על התוכן של השבת, בשבת האדם נמצא במקום אחר. מקום שהוא מעל למציאות, מעל לחיים המגושמים של העולם הזה, ואם אדם עושה מלאכה הוא פוגם.
יום טוב הוא מדרגה אחרת, ביום טוב יש מלאכות שמותר לעשות ויש מלאכות שאסור לעשות. יש מלאכות שאסור לעשות מפני קדושת יום טוב, ומלאכת עבודה פוגמת ביום טוב. גם בשנת השמיטה יש קדושה אך לא כמו ביום טוב ולא כמו בשבת, קדושה כזאת שצריך להתעלות מעל סוג מסוים של מלאכות, מעל המלאכות הקשורות בקרקע. הכול קשור במדרגות רוחניות עליונות.
הרב בהקדמתו לשבת הארץ מסביר שעניינה של השבת הוא לגלות את המדרגה המיוחדת של עם ישראל. עם ישראל הוא עם אלוקי, זה התוכן הפנימי והמהות שלו, יש בו תוכן אלוקי ונשמה אלוקית, והוא גם מבין שזה עניינו בעולם. כדי להוציא את הכוח הרוחני הזה מן הכוח אל הפועל צריכים להיות משוחררים מכל עול ובשביל זה באה השבת, שמוציאה את האדם מכל הטרדות של סדרי החיים, מרוממת אותו. ואז הוא יכול להוציא את המהות שלו מן הכוח אל הפועל ולגלות את הסגולה האלוקית שבו. זה נדרש אחת לשבוע, כל שבוע פסק של זמן כדי להראות את הגודל הרוחני של האדם. כך גם עניינה של השמיטה, להופיע עםF הגודל הרוחני של האומה. השבת היא הגודל הרוחני של היחיד ובשנת השמיטה אין פרטיות, מותר להיכנס ולאכול מכל השדות, יש הופעה של כל עם ישראל, הופעת הסגולה המיוחדת של כלל ישראל.
מדרגת היובל היא עוד יותר גבוהה כי היובל הוא הופעת הבחירה. השמיטה היא הופעת המדרגה הסגולית המיוחדת של עם ישראל, ואת המדרגה הזאת אפשר להראות בעומק נוסף - כל כוח סגולה שיש לאדם וכל כישרון אפשר לפתח ולהגיע אתו לרמות גבוהות מאוד, ואפשר גם להשאיר אותו כמו שהוא. גם אז הוא פועל את פעולתו, אבל אפשר להעצים את הגדולה של הסגולה ולהוציא אותה מן הכוח אל הפועל, להגדיל אותה ולהרחיב אותה עוד ועוד. זה כוח הבחירה שיש לאדם מעבר לסגולה, כוח הבחירה החופשית. המדרגה הזאת מתגלה ביובל: היובל משחרר את העבדים וכל השדות חוזרות לבעליהן. חוזרים אל המקור, כל דבר שיצא מרשות הבעלים המקוריים חוזר למקומו. חופש, עצמאות, זה עניינו של היובל. זה גם עניינה של התשובה, כשאדם שב בתשובה זה בא מתוך בחירה ורצון, פתאום מתגלה הרצון האמתי של האדם והוא שב אל מקורו. זהו כוח הבחירה שמתגלה בשנת היובל.

רצון אמיתי ורצון חולף
אני רוצה לעסוק בנקודה שכבר עסקנו בה בזמן האחרון, הבחירה, הרצון של האדם. אנחנו עדיין תחת האווירה של חג הפסח, ובשבת הגדול הרחבתי את הדיבור על כך שהתורה אסרה לנו איסור מיוחד, איסור חמץ. התורה החמירה באיסור חמץ יותר מכל האיסורים שבתורה, היא רצתה שנהיה מנותקים מהחמץ לחלוטין. יש הרבה לאווין של מאכלות אסורות, אבל באכילת חמץ יש איסור כרת, היא אכילה חמורה. לא רק שאסור לאכול, אלא אסור גם שיימצא חמץ אצלנו, ולא רק בבתים שלנו אלא גם שנישמר מחמץ של אחרים ושחמץ שלנו לא ימצא אצל אחרים, התורה רצתה שנתנתק מהחמץ לחלוטין. מה מבטא האיסור של החמץ - זוהי המהות של פסח, עניינם של המצה ואיסור החמץ הוא לבטא שיצאנו לחרות עולם. המצה מבטאה את החרות והחמץ מבטא את השעבוד. המהר"ל מבאר שהמצה מבטאה את החירות כי אין עליה השפעה חיצונית אין בה החמצה היא לא יצאה מהטבע הבסיסי היסודי שלה, היא לא הושפעה מכוחות זרים שניפחו אותה ושינו אותה, היא כמו שהיא. מים, קמח וזהו. לעומת זאת, החמץ מבטא את ההשתלטות החיצונית שמשנה את המציאות, את העבדות. בחג הפסח יצאנו לחופש גמור, לחרות עולם, צריך להסביר מה הכוונה "לחרות עולם", הרי היינו בגלות לאחר מכן - מסבירים שבאופן פנימי יצאנו לחרות עולם כי גם אם היינו בגלות שוב נחזור וניגאל.
בכל זאת צריך ביאור בעניין הזה, מה זה חרות, מהו החופש הגמור - כשהרצון של האדם נהיה חופשי לחלוטין הוא יכול לרצות מה שהוא רוצה, טוב או לא טוב. אז מה באמת הרצון האמיתי של האדם - הרצון האמיתי של האדם הוא הרצון שעליו הוא לא יתחרט אף פעם . אם אדם רוצה משהו עכשיו ומחר הוא יתחרט ויאמר: "אוי ואבוי, חבל שרציתי את זה ועשיתי את זה" - זה לא רצון אמיתי, זה רצון חולף. רצון אמיתי הוא רצון שהאדם תמיד יהיה מרוצה ממנו, וזה רק רצון לטוב. אדם שרוצה טוב לא חוזר מהרצון הזה, מדברים לא טובים הוא חוזר. זה גם כוחה של התשובה, איך אדם יכול לשוב בתשובה ממעשה רע שהוא עשה - הרי "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת!" (קהלת א, טו), איך אדם שקלקל ופגם יכול לתקן - הוא מתקן כי מתברר למפרע שהוא לא רצה את זה. רצון שמשתנה הוא לא רצון, רצון הוא דבר מוחלט וקבוע. כשיש חופש גמור, כשהרצון של האדם חופשי לחלוטין והוא לא משועבד לשום דבר, ואם הוא באמת רוצה, זה לא ישתנה לעולם, זה הרצון הטוב.
כשמתבוננים לעומק, מקור הרצון הוא הרצון האלוקי. כל מה שיש בעולם התחיל מזה שהקב"ה רצה לברוא את העולם, הרצון האלוקי הוא מקור הרצונות והוא מופיע אצל האדם ברצון של האדם. רצונו של האדם הוא סעיף קטן מהמקור העליון, מהרצון האלוקי. כשאדם חושף את הרצון הפנים פנימי שלו - זה הרצון לריבונו של עולם.
שיעבוד של הרצון לקב"ה היא לא הצטמצמות, זאת התרחבות. השתמשתי פעם בדוגמא ואמרתי שלאדם יש מפעל קטן של חסד: הוא עוזר לאנשים, מסדר להם חבילות מזון, אוסף כספים ועם זה הוא מיטיב לאנשים. מציעים לו להצטרף למפעל חסד ארצי, מפעל גדול מאוד מאוד שעושה המון חסד, ולהיות בו סגן מנהל. הוא כבר לא יהיה בעל הבית, יהיו לו אמנם סמכויות רחבות מאוד, יתנו לו גם יועצים שיעזרו לו איך לנהל את הכול, ידריכו אותו ויוסיפו לו הסתכלות והבנה יותר רחבה בניהול. מציעים לאדם הצעה כזאת, האם מציעים לו להצטמצם ולא להיות בעל הבית - הרי עד עכשיו הוא יכול היה לעשות עם המפעל שלו מה שהוא רצה, אבל הכמות הייתה מצומצמת ומוגבלת. מציעים לו להיות אמנם רק סגן מנהל עם יועצים, יועץ זה דבר שעוזר, לא חייבים לשמוע לו אבל הוא יכול להוסיף מידע ודרכים ושיטות שאפשר לעשות איתן הרבה יותר. האם הצעה כזו היא מגבילה היא מצמצמת? ברור שהצעה כזאת רק תרחיב את רצונו ואת היכולת שלו, אף על פי שהוא כבר לא יהיה בעל הבית לחלוטין, היכולות שלו יגרמו לו להיות בעל בית הרבה יותר גדול. אני לא יודע אם הדוגמא מושלמת, אבל היא עוזרת להבין.
אם אדם עושה את רצונו כרצון ה', הוא לא מגביל את רצונו, הוא מגדיל את רצונו ומרחיב אותו. הרצון האלוקי הוא בלתי מוגבל והאדם רוצה את מה שהקב"ה רוצה, מתאים את רצונו לרצון ה', זה הרצון הפנימי השורשי. זה מה שקרה לישראל ביציאת מצרים, ישראל ביציאת מצרים יצאו לחירות עולם, והחירות היא שהם הכירו במציאות האלוקית ורצו להתאים את עצמם לרצון האלוקי. עם ישראל כעם נמצא בחרות עולם לאורך כל הדורות . כיחידים יש כאלה שנפלו, אבל עם ישראל יצא לחרות עולם, האומה כאומה נאמנה לריבונו של עולם מעתה ועד עולם, האומה לא משתנה, הדרך של האומה לא השתנתה ולא תשתנה לעולם. "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה'" (ישעיהו נט, כא), זאת מציאות קבועה שעם ישראל נאמן לקב"ה מאז ועד היום ועד בכלל. זאת חירות העולם שיצאנו אליה, יצאנו אל עבדות ה', גילינו את הרצון האמיתי הפנימי שלנו, הרצון הכי גדול שיכול להיות - התאמנו את רצוננו לרצונו יתברך.

להפריד את הרצון מהביצוע
דיברנו על כך שהרצון בידו של האדם אך הביצוע זה כבר עניין של סייעתא דשמיא. יש חופש בחירה מוחלט לרצות והוא נמצא בידי האדם לחלוטין וזה תפקידו של האדם, לרצות. אף אחד לא יכול למנוע מהאדם את הרצון, מה לרצות וכמה לרצות. כשאדם מרחיב את רצונו ומגדיל אותו הוא בעצם מגלה את התפקיד שלו בשלמות. אם אדם באמת רוצה לעשות דברים טובים, לעשות את רצונו של הקב"ה ולא לעשות ח"ו שום דבר שלא לרצונו של הקב"ה - גם אם כשזה מגיע למעשה הוא לא מצליח ליישם את הדברים - זה לא נקרא שהוא לא רוצה. הוא כן רוצה, מאוד רוצה. אדם חושב שאם הוא לא מוציא משהו מן הכוח אל הפועל זה לא נקרא שהוא רוצה - זה לא נכון - הוא רוצה לעשות את רצונו של הקב"ה. את הרצון הזה צריך כל הזמן להעצים ולחזק, ולהפריד אותו מהיישום בפועל.
צריך שתהיה לאדם מחברת שבה הוא יכתוב לעצמו מה הוא רוצה, לברר את רצונו ואז לסגור את המחברת הזאת. זה דבר גדול מאוד, לברר את הדברים שהוא רוצה. אחר כך יש תכנית ביצוע, והיא כבר במקום אחר. צריך לפתוח מחברת אחרת ולכתוב בה את תכנית הביצוע. היא לא קשורה ברצון, הרצון הוא עצום ותכנית הביצוע מוגבלת לפי היכולות והכוחות, לפעמים מתכננים והדברים לא יוצאים מן הכוח אל הפועל, זה תחום שעומד בפני עצמו, להפריד את התחומים. לא לחשוב שאם אדם לא ביצע את כל רצונו זה סימן שהוא לא רצה, זה לא כך, יש הפרעות חיצוניות והן בוודאי לא אומרות שהוא לא רצה. אם אדם חישב לעשות מצווה ולא עשאה, הוא רצה לעשות אבל גורמים חיצוניים עיכבו אותו, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ראה ברכות ו, א). אם אדם לא רצה לעשות משהו וכפו אותו - אונס רחמנא פטריה, זה לא נחשב שהוא עשה. רק הרצון קובע, האחריות של האדם היא רק על רצונו .
אם אדם לא עשה דברים ולא בגלל שאחרים הפריעו לו אלא שלו בעצמו לא היה כוח לעשות, הוא החליט שהוא קם כל בוקר קצת לפני הזמן של התפילה כדי להתכונן לתפילה, הייתה לו החלטה שמחר הוא יקום, וכשהעירו אותו הוא נשאר לשכב וקם מאוחר ואחר כך הוא מצטער שהוא לא הצליח - האם זה סימן שהוא לא רצה לקום, שמה שהוא רצה אתמול זה סתם שקר והוא שיקר לעצמו - לא, הוא באמת רצה, ולרצון יש ערך גדול מאוד. הרצון לעשות רצונו של הקב"ה חשוב מאוד מאוד, זה לא נכון לזלזל ברצון הזה ולהחליש את רצונו כי הוא חושב שאם הוא לא מבצע סימן שהוא לא רוצה. אדם צריך להתמיד בהכרה שהרצון שלו הוא רצון טוב, כך הרצון ילך ויתחזק, ילך ויתעצם. הביצוע הוא תחום אחר שצריך לעבוד עליו, גם אותו צריך לפתח כי צריך וחשוב לבצע, אבל הדברים הם לא אחד על חשבון השני, אחד לא מפריע לשני.
איך מפתחים את הכוח להשתלט על החולשות? תלוי, בכל דבר צריך להתבונן באיזה אופנים פועלים, הרב אומר שלפעמים כוח הרצון לא חזק בגלל שהכוח הפיזי לא חזק, וצריך לחזק את הכוחות הפיזיים. בריאות הגוף עוזרת לרצון. יש עצות נוספות איך לחזק את הרצון ולהעצים אותו כדי שהוא גם יופיע בפועל. האדם יכול להתרגל לעשות דברים שהוא לא רוצה. להתחיל מהדברים הקלים, אם למשל מאוד קשה לאדם לקום בבוקר אבל אם הוא כבר בתוך הלימוד לא קשה לו להמשיך וללמוד. להתחיל את היום קשה לו אבל להמשיך יותר קל - שימשיך במה שקל לו, עוד רבע שעה, עוד חצי שעה... שהאדם יחנך את עצמו לעשות גם כשאין לו חשק, גם כשנגמר לו הרצון. לפתח כוחות ולא לחבר את הביצוע עם ההכרה שבעצם יש לאדם רצון טוב.

גילוי כוחו של הרצון בעתיד
הרב מדבר הרבה על כך שהרצון הוא השורש של הכול. אומר הרב (אורות הקודש, מוסר הקודש נה):
עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכוח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל.
על איזה מדע הרב מדבר, מדעי הטבע? מדעי הרוח? מהו הכתר של כל המדע כולו, מהו המדע הכי עליון? למה הרב מתכוון כשהוא אומר את הדברים האלה - ערכו של כוח הרצון יתגלה בישראל, הם אלה שיגלו את הרצון הזה, הרצון הטהור. אפשר לפרש את הדברים במבט חיצוני ולומר שעוד יתגלה כמה הרצון פועל ומשפיע על העולם, הרצון שעושה שינויים כמו שהרב אומר במקום אחר. הרב אומר שמה שהקב"ה רוצה הוא יכול, ואילו אצל האדם זה לא כך, הוא יכול לרצות ולא תמיד יכול לבצע, אך אם אדם מתאים את רצונו לרצון ה', רצונו נמשך מרצון ה' וממילא היכולת שלו מותאמת ליכולת האלוקית, הוא יכול להגיע למצב כזה של: "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח), מציאות שצדיק גוזר והקב"ה מקיים. מה פירוש שהקב"ה מקיים - הצדיק מתאים את עצמו לרצונו של ה' ומה שהקב"ה רוצה הוא יכול. כשהצדיק מתאים את הרצון שלו לרצון ה' גם הוא פועל. אם כן, אפשר להגיד שהכתר יהיה כשיתגלה כמה הרצון פועל, הוא רצון עם יכולת. יכול להיות שהרב מתכוון לזה, אבל אני חושב שהכוונה היא יותר מזה, הוא לא מתכוון לתוצאות אלא לעצם העניין, יתברר שהעלאת כוח הרצון של האדם אל השורשים שלו זה הדבר הכי חשוב ומבוקש . אדם מחפש מהי המגמה ומה הייעוד שלו, איך להגיע לשלמות ואל הטוב - בשביל זה אנשים מקדמים את כל העולם עם המדעים. והשלמות הכי גדולה היא הרצון, שהרצון יהיה העליון ביותר, התחברות של רצון האדם עם רצון ה'. זה יהיה הכתר, הכתר של כל המדע כולו.
הרב אומר שעוד יתגלה כוחה של התפילה, הוא תהיה בראש מגדלי התרבות (אורות הקודש שם, לה). מה אנחנו עושים בתפילה - אנחנו לוקחים את הרצון שלנו ומעלים אותו אל הפסגה הכי גבוהה, פונים אל ה' עם הרצון. מבקשים, פונים ומודים עם הרצון אליו יתברך. הפנייה אל רצון ה' מעלה את הרצון למקום הכי גבוה שיכול להיות. הכוח של התפילה יתגלה וזה יהיה ראש מגדלי התרבות. התרבות מעלה את רוחו של האדם, את ההסתכלות שלו ואת הכוחות הרוחניים שלו - והתפילה, גילוי הרצון, תהיה ראש מגדלי התרבות. כשאנחנו עומדים ומתפללים לפני ריבונו של עולם צריכים להתבונן מה אנחנו עושים, אנחנו לוקחים את הכוח הכי גבוה ופנימי אצלנו ומרוממים אותו אל המקור העליון.
צריך לעבוד על הנקודה הזאת, כמה חשוב להכיר ברצוננו הטוב, כמה לשמוח שיש לנו רצון טוב וכמה לרצות. לא לרצות רק דברים פרטיים, כמובן, לרצות גם שיבנה בית המקדש, לרצות קיבוץ גלויות, לרצות יישוב ארץ ישראל, לרצות שאורו של הקב"ה יתגלה על ידי עם ישראל, לרצות גאולה שלמה, מאוד מאוד לרצות. הרצון החזק הזה עובד ופועל, אדם שמאוד מאוד רוצה יהיה שייך אל הגודל הזה וזה פועל בעולם. הרצון שלו משפיע על הרצונות של האחרים וככה הדברים מתפשטים. השפעה פנים פנימית, אבל השפעה חזקה מאוד.
אם אדם באופן בריא מסתכל על כך שהרצון שלו חופשי, הוא מבין שבעצם כשהוא עושה דברים לא נכונים הוא כמו עבד, הוא נשלט ונהיה סמרטוט ללא עצמאות. לא נעים להיות כזה. כשאדם ח"ו נכשל באיזה איסור, הוא צריך להסתכל על כך לא רק שזה אסור, הוא גם צריך להתבייש בזה שהוא חלש, מישהו משך אותו לדבר לא טוב והוא לא העיז לסרב. הוא מאבד את העצמאות שלו, זה לא כבוד להיות במצב הזה. 'עזוב אותי, זה לא מה שאני רוצה ואל תכריח אותי לעשות דברים שאני לא רוצה, אל תלכלך אותי'. אדם צריך להבין שכשהוא עושה דבר לא נכון בעצם הוא מפסיק להיות הוא, הוא הופך להיות עבד שמשועבד לחולשות. צריך להתבייש בזה, וכשאדם חושב ככה הוא לא משתעבד. צריך לפתח את כוח הרצון, כוח החרות, אני בין חורין ובעל הבית על עצמי, אף אחד לא יכתיב לי מה לעשות ולא ימנע ממני לעשות מה שאני רוצה. אף אחד זה גם אחרים וגם בינו לבין עצמו, "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהילים פא, י), זה יצר הרע. כשאדם חוטא זה לא הוא, זה בא מיצר הרע שמשך אותו והאדם סתם נסחף אחריו. זאת בושה, לאבד את העצמאות.
כדאי ללמוד את דברי הרב במוסר הקודש, הוא מדבר הרבה על הרצון ועל איך מחזקים אותו. הרצון זה החופש, הרצון זה הבחירה, זה היובל. מזה התחלנו. אנחנו צריכים לעבוד על זה, לבנות כוחות גדולים של רצונות ועם רצון גדול פועלים דברים גדולים, רצון גדול זה שאיפות גדולות ומטרות גדולות. לא רק מטרות אישיות, להיות מחוברים למטרות של האומה הישראלית ושל ריבונו של עולם, לשאוף אל תיקונו של עולם. לרצות את טוב ה', לרצות את תיקונו של עולם. כמו שאמרנו, גם על הביצוע צריך לעבוד, אבל לא לחשוב שהביצוע הוא הדבר היותר עיקרי, זה לא כך. זה חידוש מאוד גדול - ואם אדם מתבונן בזה הוא עולה לקומה חדשה.
חזק ונתחזק, אנחנו נמצאים באמצע ימי הספירה ומתקרבים לחג השבועות, זה כמובן מעלה אותנו מיום ליום למדרגות יותר גבוהות, שה' יעזור לנו שנלך ונתקדם ממידה למידה, מיום ליום, לקראת חג מתן תורה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il