בני אהרון, הכוהנים של עם ישראל, הם הנושא העיקרי של תחילת פרשת השבוע. התורה עוסקת בנוכחות הבלתי נמנעת של המוות בחיי האדם. התורה אוסרת על הכוהנים בעם ישראל להתעסק עם המוות. היא מתירה להיות נוכחים במקרה של מוות במשפחה הקרובה, אך חוץ ממקרים כאלה, היא אוסרת עליהם להשתתף בלוויות או בטיפול במת.
טעמים רבים הוצעו לאיסור הזה. הרמב"ן מייחס אותו לאיכות הרוחנית המיוחדת של הכוהנים ואומר שמפני שהם תמיד מודעים היטב לנוכחותו של האל, אין להם צורך בתזכורת למוות ולזמניות של האדם כמו כל שאר האנשים. לכן אין שום סיבה להניח להם לסבול את הטומאה שמביא המוות על מי שנמצא בקרבתו.
אך אפשר להציע גם רעיונות אחרים, וביניהם התפיסה שהמנהיגים הרוחניים של עם ישראל צריכים להתמקד בחיים. לכל אדם יש הבנה טבעית של זמניות החיים, אבל אדם לא יצליח להשיג הרבה בימי חייו אם יהרהר כל הזמן במותו. הכהן בישראל צריך להתרכז בבניין העתיד של העם היהודי, ביצירת דורות של יהודים נאמנים וטובים ולשמש דוגמה ומופת ליושר, לקדושה ולשירות הציבור. כאדם שזה תפקידו, יש לו חובה כמעט להתרחק מהמוות, שהוא מצב שמקשה על האדם, בלשון המעטה, לאמץ השקפה חיובית ואופטימית על העתיד.
עוד רעיון שעולה בדיון הזה הוא שהכהן כמנהיג רוחני צריך להיות איש שמח וטוב לב. אישיות קודרת איננה נכס למנהיג רוחני. ידועה האמירה של "חובות הלבבות" שאפילו אדם עם לב שבור חייב להציג פנים שמחות לזולת.
אופי כעוס ודיכאוני בוודאי לא מעורר באנשים השראה ללכת אחרי מנהיג או לחקות את אישיותו. התעסקות עם המוות על בסיס יומיומי לא תורמת ליצירת הלך רוח שמח ואופטימי. הכרתי רבנים שאחרי כמה שנים הפסיקו לערוך לוויות רק בגלל המחיר הרגשי והפסיכולוגי שהמשימה הזאת גבתה מהם.
הרב מפוניבז', הרב יוסף כהנמן, היה כהן. הוא סיפר לי שבתחילה הייתה בקהילה שלו התנגדות למנות אותו לרב מפני שאיננו יכול לערוך לוויות. הוא מצדו טען שיש לראות בזה יתרון ולא חיסרון, מפני כך יכול לשמור על מצב רוח טוב, וליהדות ליטא בשנות ה-20 של המאה שעברה היו מספיק צרות בלי מנהיג רוחני עצוב לקהילה.
מכל מקום, לוויות הן חלק מהחיים וחלק מתפקידו של הרב. עם זאת, האיסור על הכוהנים להיות בקרבת מוות נשאר בתוקף עד היום, והוא אחד מסימני ההיכר של אותה קבוצה מיוחדת בעם היהודי.