המאמר הזה נכתב בזמן שאני עדיין בארה"ב, בביקור מתמשך. בעונה זו של השנה תשומת לבם של אמריקנים רבים מוסטת מזוטות כמו איראן, צפון קוריאה, אוקראינה ושוק התעסוקה החלש ועוברת להתמקד בעונת הבייסבול שנמשכת מהאביב עד סוף הסתיו.
הבייסבול, כמו דודנו הבריטי הקריקט, הוא משחק בלי שעון עצר. אין לו מגבלת זמן שרירותית. משחקים את המשחק עד שהוא מגיע לסופו, ולא משנה כמה זמן זה לוקח. בענפי ספורט חשובים אחרים באמריקה – פוטבול, כדורגל, כדורסל והוקי – יש תמיד שעון קפדני שמגביל את משך המשחק לפרק זמן שנקבע מראש ומגביל בזמן אפילו חלק מהמהלכים בתוך המשחק.
הלחץ של הזמן ההולך ומתמעט במשחק, יוצר לחץ עצום על השחקנים ומלחיץ את הצופים בו לא פחות. צפייה במשחק שנשלט על ידי השעון איננה אירוע מרגיע בדרך כלל. כל זה לא נכון כשמדובר בבייסבול, משחק שתמיד משוחק בקצב ג'נטלמני, עם הפסקות גדולות במשחק ובפעילות.
על אף שזה משחק נהדר של כישורי היחיד וכושרו הגופני ויש בו גם מסתורין וניואנסים, מה שמאפיין את המשחק הזה הוא בעיקר חן ודיוק או כפי שהוא מכונה, "משחק של אינצ'ים". אפשר אולי לומר שהפוטבול כבר תפס את מקומו כספורט לאומי בארה"ב, אבל הוא עדיין מושך עשרות מיליוני אנשים לעונותיו הארוכות ולקבוצות הרבות שלו. זה עדיין משחק משפחתי, ואני מאמין שזה במידה מסוימת גם בגלל אופיו הלא מוגבל בזמן. הסבלנות משרה תחושת רווחה ושלווה גם כשהקבוצה שאתה אוהד מפסידה. ודי אם תתמכו בקבוצות של שיקגו כדי שתבינו למה אני מתכוון.
אתם ודאי שואלים בקוצר רוח איך זה נוגע ליהדות, לעם היהודי או לכל מחשבה רצינית ועמוקה? ואני משיב שיש לזה קשר הדוק ליהדות ולהשקפת התורה על העולם ועל האמונה. אחד השיעורים הבסיסיים שהיהדות מלמדת אותנו הוא סבלנות כלפי הזמן והאירועים.
היינו סבלניים דורות רבים בהמתנה להזדמנות לחזור לארץ-ישראל ולזכות שוב בעצמאות לאומית ובריבונות. בכל פעם שהוצבו על בוא הגאולה או על ראשית ימות המשיח מגבלות של זמן, באה איתן גם אכזבה אם לא אסון לאומי.
אין מגבלת זמן על הייעוד היהודי. לעולם לא ייגמר לנו הזמן, כי היהדות משחקת משחק נטול זמן. הצבת מגבלת זמן שרירותית על החלומות, התקוות והחזונות שלנו משפילה אותם ופותחת פתח להערכות חסרות שחר. מגבלות על הזמן מכלות את האנרגיה שלנו, ובאופן פרדוקסלי, הלחצים שנובעים ממגבלות זמן פוגעים לא פעם ביעילות ובכישורים שלנו. היהדות תמיד שמה דגש על המחר ולא על היום. יעקב אבינו התעקש ש"ביום מחר כי תבוא על שכרי". וזאת השקפת היהדות על החיים באופן כללי.
אנחנו כל הזמן שומעים אנשים בישראל מזהירים אותנו שהזמן איננו לצדנו. מעולם לא הבנתי על מה מבוססת האמירה הזאת בנוגע לעם היהודי ולמדינת ישראל. אם בכלל, הזמן פועל לטובתנו, מאחר שאין שום מגבלת זמן על המשחק שלנו. התבוננות אובייקטיבית בסיפור של העם היהודי בארץ-ישראל במאה החולפת יאשר את הקביעה הזאת.
ב-1900 היו 6,000 יהודים כאן, וכיום יש כאן יותר משישה מיליון. האתגרים והקשיים שלנו עדיין גדולים כתמיד, אבל אין סיבה לחשוש ממה שיקרה מחר. בבייסבול ידוע שהמשחק נגמר רק כשהוא נגמר. לאחר שהצלחנו להאריך ימים גם אחרי אינספור אויבינו בסיפור הארוך של הציוויליזציה, רק הגיוני לצפות לאותה התוצאה גם מול יריבינו הנוכחיים. מאחר שאין שום מגבלת זמן על המשחק שלנו, אנחנו צריכים להתבצר, להתכונן לטווח הארוך, להתאזר בסבלנות ולנצל הזדמנויות שתמיד צצות כך או אחרת.
כבר צריך להיות ברור לכולם שאין לנו פיתרונות אינסטנט ולא עומד לרשותנו שום תהליך שלום קסום. לכן אנחנו יכולים רק לאחוז בנשק מצד אחד ולהמשיך לבנות ולפתח את המולדת מצד שני, כמו בימיו של נחמיה, "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח". אין מגבלת זמן על המשחק הזה.