חג הפסח הממשמש ובא, מציין את הזמן שבו החל התהליך, שהפך את עם ישראל לעם של מאמינים. כמו שהבטחנו בשבוע שעבר, נעסוק הפעם בשאלת האמונה, תוך התייחסות מיוחדת לפרשיות העוסקות בעניינו של איש האלקים שבא מיהודה לבית אל והוכשל שם על ידי הנביא הזקן שבא משומרון.
עקרי הדברים תחילה. ירבעם פילג את מדינת ישראל הראשונה שהוקמה בידי דוד ושלמה, לשתי ממלכות ועמד בראש הממלכה הצפונית. כתחליף לירושלים, ששימשה מרכז רוחני לכלל האומה, הוא הקים שני "מרכזים" רוחניים לעבודת ד' בצורה אסורה, על ידי בניית מזבחות ועגלים בבית אל ובדן, על גבולות ממלכתו. ב"חג הסוכות" הראשון למלכותו, הוא הזמין את הציבור לחנוכת ה"במה" בבית אל ועלה עליה להקטיר (מלכים א' י"ב כט-לג, י"ג א). הקב"ה שלח לבית אל את איש האלקים שבא מיהודה (הממלכה הדרומית) ושחז"ל זיהו אותו עם עדו החוזה, להוכיח את ירבעם ולהוכיח באמצעות מופת כי דרכו פסולה. עדו ניבא על ירבעם נבואה ייחודית מאוד וז"ל:
"וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְקֹוָק וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ: וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו" (שם י"ג ב-ג).
ירבעם כעס מאוד על הנביא שהגיע וש"קלקל לו את החגיגה" ולכן:
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו" (שם, שם ד).
ומיד:
"וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר יְקֹוָק" (שם,שם ה).
המופת התרחש מיד וירבעם, שרצה לפגע בנביא, נפגע קשות. לכאורה מצב אידאלי. הנביא הוכיח בצורה חד משמעית כי ירבעם הוא חוטא ומחטיא. מרגע זה ואילך, יאמינו הכל בקב"ה ובדרך הנכונה לעבדו, כמפורש בתורת משה נביאו. דא עקא, מרגע זה לא יהיה מדובר באמונה אלא במשהו מוכח; הבחירה החופשית כבר איננה קיימת וממילא כל הבסיס לשכר ועונש נשמט. על כן, המאורע לא הסתיים בנקודה זו. בשטח הופיע הנביא הזקן מבית אל (במקור משומרון) שהיה נביא שקר והכשיל את איש האלקים שבא מיהודה. הקב"ה העניש את נביא האמת ואריה המית את עדו הנביא כמתואר בכתוב:
"וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה" (שם, שם כד).
תמונה "סוריאליסטית" זו שימשה כהוכחה הפוכה למאורע שאירע ליד המזבח של ירבעם. שאלת האמונה מתוך בחירה חופשית חזרה שוב למקומה. (רק הנביא הזקן שידע את האמת ציוה את בניו לקבור אותו בקבר איש האלקים כדי להנצל מהגורל הנורא שחזה איש האלקים על כהני הבמה). מאות שנים מאוחר יותר, בימי המלך יאשיהו, האירוע מגיע לקיצו. נבואתו של עדו מתקיימת וז"ל הכתוב:
"וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה: וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל: וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן" (מלכים ב כ"ג טו-יח).
בימים אלה של ההכנות לקראת חג הפסח, נזכור כי אנו מאמינים בני מאמינים, שבטוחים (למרות שאין תשובות לכל השאלות) כי לטווח הארוך תתגלה אמונתנו כאמונת אומן.
"כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר:
... וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב' ג-ד)