בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
אחוזות זו בזו ומשלימות זו את זו.

תורה ומלכות

undefined

הרב שמעון כהן

אלול תשע"ד
19 דק' קריאה
ארבעת היסודות הגדולים
פרשת שופטים עוסקת בארבעת היסודות הגדולים ביותר שיש לאומה הישראלית: תורה, נבואה, כהונה ומלכות.
הפרשה פותחת בציווי על מינוי שופטים וכינון מערכת משפט המושתת על דיני התורה , ובסמוך באה הזהרה שלא לנטוע אשרה אצל מזבח ה' ולא לבנות מצבה לשם ה'. חז"ל 1 ראו בסמיכות זו רמז לאותם המבקשים "ליפות" את משפטי ישראל על ידי תערובת זרה של משפטי הגויים, שיש בהם בחינת עבודה זרה. בהמשך נזכר איסור בעל מום למזבח ופרשיית זקן ממרא.
לאחר מכן באה פרשת המלוכה , המבררת מהן ההנהגות הראויות למלך ישראל. אחריה באות מצוות הנוגעות לכהנים ומבררות כיצד צריך להיות יחס העם אליהם ומהי העבודה הראויה להם במקדש. ולבסוף באים ציוויים הנוגעים לנבואה בישראל. כיון שיש לגויים קסמים ומעשי כישוף ונחש שהם משתמשים בהם כדי להגיד עתידות, וישראל עומדים כעת להיכנס לארץ, ויראו את מנהגיהם, לכן באה הזהרת משה שלא ילמדו מן הגויים, כי עתיד ה' להעמיד נביאים לישראל.
הפרשה מסיימת בציוויים נוספים השייכים להכנות לקראת הכניסה לארץ, אך נקודות הציון המרכזיות בפרשה הן ארבעת היסודות שמנינו - היסודות המרכזיים ביותר של האומה הישראלית.

עיקר תורה שבעל פה
כאמור הפרשה מתחילה בציווי על מינוי שופטים ושוטרים בישראל ומתוך כך מגיעה לפרשיית זקן ממרא. כשאדם לא מתנהל על פי הקוד המשפטי של התורה אז הוא הופך להיות זקן ממרא, לכן הרמב"ם 2 פותח את הלכות ממרים בהגדרה יסודית שמבררת מהיכן בא כוחו של בית דין הגדול שבירושלים, וזו לשונו:
"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר: 'על פי התורה אשר יורוך' - זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן".
עיקר תורה שבעל פה, אומר הרמב"ם, זה בית דין הגדול שבירושלים. משם יוצאת התורה לאומה הישראלית ולכל העולם כולו. הרמב"ם לא מסתפק בזה, הרמב"ם מוסיף ואומר שהיסוד של כל התורה כולה, הוא האמונה בתורת משה. מתוך כך מגיע הרמב"ם להלכה ב' בה הוא מפרט מה דינו של מי שלא הפנים כראוי היכן נמצא 'עיקר תורה שבעל פה', ומתוך כך ממרא את פי הדיינים.
"כל מי שאינו עושה כהוראתן - עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל', ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם - מיתתו בחנק, שנאמר: 'והאיש אשר יעשה בזדון' וגו' - אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות.
כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים, מצוות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר 'על פי התורה אשר יורוך' - אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, 'ועל המשפט אשר יאמרו' - אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, 'מכל הדבר אשר יגידו לך' - זו הקבלה שקבלו איש מפי איש".
כשהרמב"ם קובע ש'עיקר תורה שבעל פה' זה בית דין הגדול שבירושלים, משמעות הדבר היא שלא רק מה שניתן לנו בסיני, זה תורה, אלא גם מה שלמדונו דייני בית הדין מדעתם. זה נראה משהו פרטי, אביי ורבא למדו איזו גזירה שווה, אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, אבל לאמתו של דבר, זה לא משהו פרטי, זה חלק מתורת משה. יתרה מזאת, גם הסייגות, המנהגים והתקנות שניתקנו לאורך הדורות על ידי בית הדין, גם הם בכלל תורת משה ומצוה להישמע להם.
התורה לא נגמרת אצל משה רבנו, להיפך, ממשה רבנו ואילך התורה מתחילה להתגלות, כל תלמיד חכם ובודאי דיין מדייני הסנהדרין, ממשיך את תורת משה רבנו במציאות.

תורת משה
שאלה: מדוע התורה מכונה אצל הרמב"ם 'תורת משה' ולא 'תורת ה''?
תשובה: משה רבנו הוא שורש התורה, הוא נבחר להיות השליח האלקי שמקבל את התורה בשביל ישראל. כשלעצמו הוא לא העניין, אבל הוא האיש של הקב"ה בתוך המציאות, הוא נאמן ביתו.
מספר פעמים בגמרא מופיע הביטוי "משה שפיר קאמרת" 3 . בביטוי זה השתמשו התנאים בבואם לשבח האחד את סברתו של השני, לאמור, ניצוץ משה רבנו ע"ה נכנס בנשמתך וכוונת אל האמת. ואולי יש כאן עומק גדול יותר, אולי משמעות הביטוי היא שמשה רבנו חי וקיים ומופיע בכל אחד ואחד מישראל שמחדש דבר בתורה, משה רבנו מופיע בבית המדרש בתוך עסק התורה של רבנן ותלמידיהון. הלוא "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נאמרו למשה בסיני" 4 , יש כאן תהליך של התגלות, כל מה שנאמר בהר סיני הולך ומתגלה, וכל מי שמחדש ומגלה, הוא בעצם ממשיך את מעמד הר סיני ומגלה את 'משה רבנו' שבו.

דברי חז"ל - דברי אלקים חיים
גדול המקובלים בדור הקודם היה בעל ה"לשם שבו ואחלמה", רבי שלמה אלישיב, סבו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב. רבי שלמה חיבר ספרים רבים העוסקים בתורת הנסתר. העיון בספריו דורש הכנות מרובות, אבל יש דברים שגם אנחנו בקטנותנו יכולים לנסות להבין. יש מקום שבו הוא מדבר באריכות על הערך של תורה ועל הערך של דברי חכמים. אלה דברים יסודיים וחשובים שמובאים שם מתוך בירור בנוגע לנקודת הכישלון שאירע בחטא עץ הדעת 5 :
"עוד יש עבירה כללי שנית הכלולה גם כן בהחטא דעץ הדעת, והיא גרוע הרבה מהראשון, והנסיון שבה הוא יותר קשה וכן המכשול שבה הוא יותר גדול עד שכמעט אין תקנה אליו רחמנא לצלן. והנה הוא מינות ואפיקורסות. והיינו כל מי שמכניס עצמו להתחכם ולחקור על אמונת הפשוטה דכלל ישראל. בחידוש העולם ובהשגחתו והנהגתו יתברך שמו ובנבואה ובנסים ובשכר ועונש ובכל מה שמפורש ומבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, במעשה המצוות כולן ובאזהרתן שהם חובת האדם בעולם הזה, שמתחכם עליהם למה הם ומה תועלתם ואיך אפשר שיעשו רושם למעלה, וגם מתחכם וחוקר על אמיתת השארת הנפש ובכל היעודים העתידים אשר בעולם הנפשות ואשר לימות המשיח ולחיי העולם הבא, וכן באמונת פנימית התורה נוסף על גילויה.
כי הגם שכל גילויה ופשוטה היא קודש קדשים ולא יזוז ממנה זיז כל שהוא לעולמי עד, עם כל זה הנה אין ערך וחקר לקדושת פנימיותה ולעומק הנעלם שבה אשר בכל דבריה וסיפוריה ובכל אות ואות וקוץ וקוץ שבה, וכהראוי כל זה לתורת אלקות באשר שהיא אורו יתברך שמו ממש.
והנה כל זה הוא מהאמונה הפשוטה דכלל ישראל מעת שנעשו ל'חלק ה' עמו', שהוא מעת מציאותם אשר מן העולם ועד העולם. וכל מי שמכניס עצמו בנסיון לחקור בשכלו על כל זה להתבונן על אמיתתן גם משכלו וליבו, אם גם לבו יסכים על כל זה גם זולת האמונה, הנה הנסיון הזה הוא יותר קשה מהראשון הנ"ל ומכניס את עצמו בסכנה גדולה. כי איך אפשר לאדם בכל פחיתת ערכו הנודע, להתחקות על כל מעשה האלקים והנהגתו, ורצונו לירד לעומקן ולעמוד על תכליתן. באשר שאין להם סוף ותכלית.
אמיתת התורה, שלמותה וקדושתה, הן חלק מהאמונה הפשוטה של כל יהודי. מי שהבסיס הזה מעורער אצלו, הוא נתון בסכנה גדולה.
"וכבר ראינו שגם כמה חכמים מהראשונים שנכנסו בזה, הגם שהיה כוונתם לשמים. כי חשבו זה לחכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה אשר מצוה רבה להתבונן בהם הראויים לזה. ובאשר שחכמת הקבלה היה נעלם בימיהם, היו חושבים זה למעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמבואר ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ד, מהלכה י עד סופו)...
ואם כן הרי מי שסותם עיניו ועושה את עצמו כקטן שנולד וכמי שלא ידע משום דבר ומכניס את עצמו בנסיון להלוך אחר שכלו להתחקות ולחקור בהאמונות הפשוטות הנטועות בלב כלל ישראל ומתחכם עליהם להתבונן על אמיתתם. אם בכללים אם בפרטים, על פי השכלת הפילוסופיא, אשר נתברר מעתה שאפילו אם יצא מזה נקי לגמרי אין לו שום קבלת שכר על זה כי הכניס עצמו בדבר שלא חייבתו התורה כלל. ואדרבה הוא כי הרי עובר תיכף על מה שכתוב 'אל תטוש תורת אמך' שהם האמונות הנטועות בלב כלל ישראל ואינו משים על לבו, כי הרי כל הדורות הראשונים וראשוני ראשונים אלפי ריבואות חכמים מחוכמים והיו טהורים וקדושים מבלי שום פניה והרגש תאוה וכבוד. והם אשר קיבלו כל זה איש מאיש ודור מדור. אלפי ריבואות מאלפי ריבואות, עד משה רבנו עליו השלום מפי הגבורה...
ואלו שהרימו ראש להתחכם ולהרהר על איזה פרט אשר גם מהפרטים הקלים שבה. הרי נראה בעליל שיש טינא בלבם והם עומדים גם על החמורות ומהרהרים על הכל רחמנא ליצלן".
מי שמתחיל לשאול שאלות על דברים פשוטים שבתורה, ומרגיש כאילו הוא "תפס" את התורה במשהו, אז גם הדברים החמורים ביותר הופכים להיות אצלו מעורערים. כשמישהו שואל למשל: אם התורה היתה נכתבת בימינו, האם גם אז בפרשת חליצה, החולץ היה מצווה לירוק בפני האישה? הרי זה לא אסטתי, זה לא מכובד... ומה עם חליצת הנעל, זה לא פרימיטיבי? אדם כזה שמרים ראש ומתחכם, כל התורה שלו נתונה בסכנה.
"וגם אפילו מי שזוכה מהם שלא פשטה בו הצרעת בכולו אלא שנשתבש באיזה דעה אחת לבד, גם זו מכה רעה חולה מאוד אשר לא יוכל להרפא, כי נעשה בעל מום מאחת מאבריו או מגידיו ועורקיו מקומת פרצוף הנשמה שבו ונשאר בו המום לעולם.
והכלל הוא, כי מי שנשתבש באיזה דעה כוזבת רחמנא לצלן - אין תרופה למכתו, והוא בכלל מה שנאמר 'כל באיה לא ישובון'. והוא גרוע בזה מרשע גמור שעובר על כמה עבירות שבתורה, כי הרשע הוא מלא חרטות ומיצר ודואג על חטאיו ועלול הוא להתוודה לכל הפחות לפני מותו, אבל המתחכם בעיניו רחוק הוא מתשובה ווידוי, מאחר שהוא דרך ישר לפניו ועליו נאמר 'יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות' (משלי יד, יב)".
למרבה הצער גם בימינו ניתן לראות אנשים שמתחכמים ומתוך כך מייצרים אידיאולוגיות, ועושים חשבונות אוויליים, איזו מצוה רלוונטית היום ואיזו מצוה לא רלוונטית, מה טוב ומה לא טוב.
"והעיקר המחוייב לכל מי אשר בשם ישראל יכונה, להאמין באמונה שלמה שכל מה שנמצא בדברי רבותינו ז"ל בהלכות ואגדות בש"ס ומדרשים הם כולם דברי אלקים חיים, כי כל מה שאמרו הוא ברוח ה' אשר דיבר בם, ומסוד ה' ליראיו , וכמו שמצינו בסנהדרין (מח סוף ע"ב), שגם בענין שאינו נוגע להלכה ולמעשה כלל. ושאל הגמרא על רב נחמן מנא ידע, והיתה התשובה שם 'סוד ה' ליראיו'.
וכן כל דבריהם ז"ל אשר בגזירות ותקנות אינם על פי שכל אנושי כלל, אלא כולם הם ברוח ה' אשר דיבר בם מ'קול ה' בכח' 'קול גדול ולא יסף' דמתן תורה, והקול הזה היה ממשמש והולך בכל מייסדי התורה שבעל פה. 'כה תדברו' אל בני ישראל ו'כה תאמרו' לבני ישראל. והם כולם גזירות העליון ב"ה אשר האיר ונתגלה לנו על ידי קדושת תורתם וחכמתם והם רק כשלוחים בדבר זה לומר להם כזאת וכזאת עשו (וכמדומה לי שראיתי כל זה בשל"ה), וזו היא סברת בעל 'הלכות גדולות' מה שכולל המצוות דרבנן עם דאורייתא, כי כולם ניתנו מרועה אחד".
עלינו להבין שכל הספרות התורנית שהתפתחה מאז מתן תורה ועד ימינו אנו וכל לומדי התורה שבכל הדורות, הכל מתחיל ממעמד הר סיני ומהווה חלק ממשי מאותו מעמד, אנו הולכים ומגלים את דבר ה' בעולם.

רחקת מהחשבון אשר פקד הקב"ה
ראיתי סיפור נפלא בספרו של רבי אהרן הכהן 6 , חתנו של מרן ה"חפץ חיים". הוא חיבר ספר שנקרא "חסד לאברהם", קונטרס בענייני חיזוק התורה ולומדיה, ושם הוא מספר סיפור שנוגע מאוד לסוגיה שלנו 7 :
"בעת נסיעתי, פעם אחת בפקודת אדוני מורי חמי שליט"א נזדמן לי להיות בבית המדרש אחד. שמעתי קול המולה שאחד צעק שבא משולח אחד מהישיבות, שהיא ישיבה חדשה, והתרעם האיש לא חכם הזה, וחרף את המשולח מאוד, באמרו: למה לנו משולחים מישיבות חדשות, המעט לנו הישנות? איך העיז להכביד עלינו הוצאות עול ישיבות חדשות כי די והותר לנו הישיבות הישנות.
כאשר שמעתי קול המולה הזה, והאסיף עוד אנשים כאלה רבים חכמים כאלה ואין מעצור לרוחם, ולדברים כאלה לא יכולתי להתאפק, לזאת אחר שנח מעט מרוגזו, שאלתי את פי המרגיז והמגדף: אמור לי מכמה ישיבות תדע שתוכל לספר מניינם?
אמר לי: אני יודע כמה וכמה, על כל פנים מי יוכל לדעת מספרם?!
בכל זאת, אמרתי, הודיעני נא המספר המרובה, כמה מהישיבות שהנך יודע.
ענה לי, שיוכל למצוא, אפשר עשרים ישיבות.
שאלתי: אפשר לך להזכירני שמם מהישיבות?
התחיל למנות וחיפש ויגע עד שלא יוכל לזכור כי אם רק י"ב ישיבות ולא יותר.
אמרתי לו: אני אוכל לספור עוד שמונה, ואולי יש עוד עשרים אשר לא נודע הישיבות כאלו אשר ישלחו משולחים. ועתה נעשה חשבון ברור: תדע, אשר בימי אלכסנדר מלך רוסיא רצו השליטים למנות מספר האנשים שנמצאו אז ברוסיא ביום אחד, ונמצא שם ברוסיא כמו חמישה וחצי מיליאן יהודים (יברך ה' אותם), וידוע עצת יתרו למשה רבנו ע"ה על דבר מינוי השופטים בישראל, והסכים הקב"ה לידי דעת משה, וכתוב 'שופטים תתן לך בכל שעריך' (דברים טז, יח), והיו מנויים שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות (שמות יח, כא) - שרי אלפים היו שש מאות שרים לשש מאות אלף, שרי מאות - ששת אלפים היו, שרי חמשים - שנים עשר אלף, שרי עשרות - ששים אלף.
אם כן בסך הכל כל השופטים היו שבעים ושמונה אלפים ושש מאות, ומספר השופטים כזה צריכים היו להיות בישראל לפי חשבון הנ"ל לשרת קהל עדת ישראל, לפי ערך שנמנו אז בישראל, והמה רק מנויים להיות שופטים בישראל זולת השבט לוי שציוה הקב"ה עליו 'ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל (במדבר יח, כ), והם יעמדו רק מנויים על 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל' (דברים לג, י).
אם כן צריכה היתה עדת ישראל לשופטים שיהיו פנויים מכל עסק, ורק לנהג את ישראל בדרך התורה בהתאם למנין ישראל שהיו שם בערך יותר מששים ריבוא בעת דור המדבר, למנין שופטים של שבעים אלפים ושמונה אלפים ושש מאות (כפירוש רש"י ז"ל שמות יח, כא).
אם כן, לפי ערך זה, כשנמצאים ברוסיא בני ישראל כחמשה מיליאן וחצי, אם כן צריכים למנות שופטים בערך של שבעה מאות אלפים ועשרים ואחד אלפים וחמש מאות".
רבי אהרן עושה אתו חשבון, הלוא שרי העשרות, שרי המאות ושרי האלפים, היו בעצם בחורי ישיבות, הם היו רבני קהילות, קהילה של עשרה אנשים, קהילה של חמישים איש, קהילה של מאה ושל אלף, היו הרבה קהילות.
"ועתה לפי החשבון, כאשר נקבצו בסך הכל אפילו כפלים משהזכרתי בתחילה, ואפילו אם יהיו ארבעים ישיבות ובכל ישיבה יהיו כחמש מאות בני ישיבה אשר בשבילם ישלחו משולחים לסובב בערי ישראל להשיג החזקתם, והיה מספרם רק עשרים אלף בני הישיבה, אם כן ראה כמה רחקת מהחשבון אשר פקד הקב"ה להחזיק שבע מאות אלפים ועשרים ואחד אלפים וחמש מאות בני תורה.
ועוד: אפילו לפי יגיעתך למצוא ישיבות, לא ימצאו אפילו למחצה, ובכל ישיבה נמצא, כמה שלא תחפש, אפילו שתי מאות תלמידים בהישיבה, ואיך יהיה לך עין רעה כל כך לצעוק מרה על ריבוי הישיבות, הלוא הכל שבוע מופיע תיאטרון חדש. ואתמול במעוני שמעתי, צעקו בני ביתו לקנות בעד שלושה בניו כרטיסים, וכל אחד מחירו מהכרטיסים להתיאטרון עלה שם יותר ממה שנתן להמשולח, ואין לך כאב על זה ואין צועק מרה אשר איש עני כזה היה מוכרח להוציא פרוטה האחרונה על כרטיסים להתיאטרון, ועל הוצאות החזקת התורה, שהיא חיינו, צועק מרה על הוצאה קטנה כזו.
אין זה אלא ממידת צר עין בתלמידי חכמים, וכאשר חקרתי על האיש נודעתי כי באמת הצועק הוא איש רחוק מליתן פעם אחת על הישיבה, ואם יקרה לפעמים כשיתן, הוא כאילו כפאו שד, ועינו רעה בשל אחרים, והוא מה שמנו חז"ל: לא יתן ולא יתנו אחרים וכו' (אבות פ"ה, מט"ז)".
רבי אהרן היה צדיק, הוא היה חתן של ה"חפץ חיים" וידע היטב מה זו רכילות ומה זה לשון הרע, אבל במקרה זה הוא הבין שמדובר בלשון הרע לתועלת, צריך לפרסם את קלונו של האיש ברבים כדי שאנשים יתרחקו ממנו ולא יושפעו לרעה.

תורה ומלכות - מי בראש?
מבנין התורה אנו מגיעים לפרשיה שמוקדשת להלכות מלכים:
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" 8 .
הפרשיה הקודמת עסקה בתורה. לפני שיש מלך - יש תורה, ולפני שיש מלך - יש סנהדרין. הרבי מאיזביצא 9 , בעל "מי השילוח", מעיר כאן הערה נפלאה בנוגע לסדר הפרשיות:
"'שופטים ושוטרים' - זה שאמר הכתוב: 'כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ומבלעדי אין אלקים', היינו כל התנשאות לא יבוא רק מה' יתברך, ומה שנאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך', הוא שיהיה האדם נכנע מפני השופטים שינשא אותם ה' יתברך. 'תתן לך' - היינו בנסתרות לבך תכנע מפניהם.
וכן הוא הסדר: 'שופטים' - היינו חכם, ואחר כך פרשת המלך. חכם קודם למלך אף על פי שהמלך יותר גדול מחכם, רק בהתחלה אין ממנין למלך רק על פי סנהדרין ואחר כך כהן גדול ואחר כך נביא, אבל אחר שנתמנה למלך, [המלך] קודם לחכם, כי מלך - כל היוצא מפיו הם דברי אלקים, כמו שמבואר בגמרא, שבדיבור הקל שעבר [אדם על דברי המלך] נעשה מורד, ואף שנראין לדברי חולין, הם מה' יתברך. כהן גדול - הוא מרגיש בבינה איך הוא רצון ה' יתברך. נביא - בעת שיאמר 'כה אמר ה'' אז הכל צריכין לשמוע דבריו, אבל כשאינו אומר רק מדעתו, אינו רק כחכם".
כלומר בשורש הדברים, תורה קודמת למלכות, כי מי שממנה את המלך זה הסנהדרין. אמנם כשהמלך כבר מולך, "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול" 10 , ולעומתו, תלמיד חכם שמחל על כבודו - כבודו מחול 11 , כי מדרגת המלך עליונה יותר, אבל זה תלוי בזה שהסנהדרין מינו אותו.
"והנה 'שופטים' - מרמז על משה רבנו ע"ה, כי הוא היה שופט ולא מלך, כמו שמבואר בפסוק 'אל תקרב הלום', כי לא היה מלך רק לדורו, ולא יקרא בזה מלך, ופרשת המלך רומז לשלמה המלך ע"ה, ואלו השניים (משה ושלמה) היו המעולים שבכל הדורות - משה היה המעולה שבשופטים, ושלמה היה המעולה שבמלכים".
יש שופט ויש מלך, אלה שני תפקידים שונים, תקופת השופטים שונה מתקופת המלכים. משה רבנו היה במדרגה של שופט, הוא היה מלך אבל רק לדורו 12 , מלכותו לא נקבעה לדורות. מי שנתפס כסמל המלכות בעם ישראל, זה דוד המלך, שלמה המלך, שאול ומלך, ועוד, אבל משה רבנו מסמל את הופעת התורה של כל הדורות ולא את המלכות.
"וסדר ההנהגה שכתב משה רבנו בפרשת האזינו, כתב שלמה המלך ע"ה בשיר השירים בענין אחר, ויש הפרש ביניהם, כי שניהם כתבו ההנהגה מראש ועד סוף כל הדורות ולעת עתה הסכים הקב"ה למשה רבנו ע"ה כי הקדים שופטים לפרשת המלך, אך לעתיד, בתחיית המתים, יברר הקב"ה שדעת שניהם אמת, והוא דבר עמוק".
התורה קודמת למלכות לא רק מבחינה כרונולוגית, יש כאן משהו מהותי, זה לא רק שהמלך צריך את חכמי הסנהדרין שימנו אותו, אלא עצם ההופעה של המלכות, באה מכוחה של תורה.

מצוה או רשות, לכתחילה או בדיעבד
כדי להיפגש עם פרשיית המלכות, צריך לבנות קומה של תורה. רק מתוך מבט של תורה, אנחנו מסוגלים להבין מה זו מלכות ישראל ולעסוק בהלכות מלכים.
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" 13 .
הלשון כאן נשמעת מסופקת, התורה מדברת כאן על מצב בו העם חפץ להדמות לכל הגויים על ידי המלכת מלך, דבר שהוא ללא ספק נגד רוח התורה. וכך אומרת הגמרא 14 :
"רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: 'ואמרת אשימה עלי מלך' וגו'".
אם כן כל הפרשיה הזו מתחילה בתרעומת וברצון מצד ישראל להידמות לגויים שמסביב. כלומר יש איזו מציאות שגורמת להכרח, ואז הקב"ה אומר לנו: אין ברירה, תשימו עליכם מלך! נשאלת השאלה: איזו מין מצוה היא זו - זו רשות או חובה, זו מצוה שנוהגת לכתחילה או מצוה שנוהגת בדיעבד?
ממשיכה הגמרא:
"תניא, רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור - כהוגן שאלו, שנאמר: 'תנה לנו מלך לשפטנו', אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר: 'והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו'".
לפי החשבון של רבי אלעזר, יסודה של המלכות הוא לכתחילאי. אמנם עמי הארץ קלקלו, אבל תלמידי החכמים שבדור (הזקנים) - שאלו כהוגן, רצונם במלך נבע ממקום קדוש, הם בקשו לכונן הנהגה של תורה, שהתורה תיכנס בכל מערכות החיים הציבוריים, "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" 15 . כלומר זה לכתחילה ולא בדיעבד. אבל אם כך, מדוע התורה משתמשת בלשון מסופקת?
לשאלה זו נדרש "אור החיים" הקדוש 16 , ואלו דבריו:
"'כי תבא וגו' ואמרת וגו' שום תשים' וגו'. מאומרו 'כי תבא וגו' ואמרת', משמע כי לא מצוות ה' עליהם למלוך מלך, אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר 'שום תשים', שיעור הלשון מוכיח שמצוות ה' היא להמליך עליהם מלך?
ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך, לפי שיש במינוי המלך ב' גדרים:
א' - שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה', כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה, אלא אחרי תועליות החושיות, הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל. גם ישימו בו כסלם ותקוותם ומן ה' יסור לבבם.
וגדר ב' - הוא לכבוד ולתפארת ישראל, וכדי שה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם".
אם זה מלך כמו מלכי אומות העולם, אז זה שנואי בעיני ה'. ידידי ורעי ר' אריה בודנהיימר שי' הראה לי ספר שמתאר איך התחילה מלחמת העולם הראשונה, זו היתה המלחמה הגדולה ביותר עד התקופה ההיא בעולם. השתתפו בה מדינות על פני יותר מחצי מכדור הארץ.
העילה המיידית שהביאה לפרוץ המלחמה היא רצח פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרי בידי סטודנט סרבי מבוסניה. בעקבות הרצח דרשה ממשלת אוסטריה מסרביה כמה דרישות שאחת מהן היתה שחוקרי הרצח יהיו חוקרים אוסטרים. סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לנוכחות אוסטרית בחקירה וראתה בה פגיעה בריבונותה. בתגובה הכריזה הממלכה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהיתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות באירופה הופעלה, ובסופו של דבר, במקום מלחמה קצרה של מספר תמרונים ופעולות זריזות, התנהלה המערכה במשך למעלה מארבע שנים, ונהרגו בה כמעט שבע עשרה מיליון בני אדם. כל מי שקורא את הסיפור הזה לא מצליח להבין איך התגלגל הכל, זו מלחמה שהתחילה מכלום. דבר כזה יכול להתרחש רק אצל גויים שהולכים אחרי 'תועליות החושיות'. אבל מלך ישראל, זה מלך אחר לגמרי. אם כן השאלה היא איזו נקודת מוצא הולידה את הצורך במלכות - רצון להיות ככל הגויים, או בקשה לכונן מלכות שתגלה את רצון ה' בעולם.
"ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר 'כי תבא וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים' וגו', וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר 'שום תשים' וגו', פירוש, לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך אשר יבחר ה' אלקיך בו...
ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (שמואל א' ח), והענין קשה: למה יקפיד ה' עליהם, והלא לו יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה, סוף סוף הרשות נתונה? וכפי מה שכתבנו, יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שציוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגויים, כמו שפירשנו, ושאלו המלך ואמרו 'לשפטנו ככל הגוים' (שמואל א' ח, ה) לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך, לא לכח ולגבורה כדרך הגויים, היו מקיימין מצוות עשה".
אם כן, למעשה, השאלה היסודית בפרשיית המלכות היא: מהי נקודת המוצא? מהו המקום הרוחני של האומה בשעה שהיא תובעת מציאות של מלך?

מקרב אחיך
ישנו ביטוי מיוחד שמופיע בפרשיית המלכות ומלמד אותנו לימוד יסודי וחשוב. הביטוי הוא 'מקרב אחיך', וכדי להבין מה משמעותו נשוב ונראה דברים שכותב הרבי מאיזביצא, בעל "מי השילוח", וזו לשונו:
"'מקרב אחיך תשים עליך מלך', היינו שיהיה לבו טוב לכל ישראל, וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה, שנאמר עליו: 'ואקחהו ממכלאות צאן', היינו שראה הקב"ה איך נוהג ברחמנות עם צאנו, שמו למלך על ישראל".
מלך ישראל צריך להיות אדם שיש לו לב טוב, אדם שמסוגל להכיל בנפשו את כל ישראל ולהכיר כל נשמה ונשמה מישראל בשורשה הפנימי, כדי לדעת להעניק לה מה שהיא צריכה לפי עניינה. זה תפקידו של מלך ישראל. המלך הוא עמוד השדרה של האומה, הלב של האומה. הוא יודע איך להזרים דם לכל האיברים, איך להזרים חיוניות לכל איבר בגופה של האומה. מלכות ישראל לא יכולה להתעלם מכאב שקיים באומה, כאבו של הפרט הוא כאבו של המלך. זה יסוד עיקרי במלכות בישראל.
דוד המלך הוא סמל המלכות בישראל, הוא עושה צדקה ומשפט, "'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו', משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו" 17 , והוא עסוק בשפיר ושליה, "כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" 18 . הוא יורד לתוך הרפש של החיים ודואג לכל אחד ואחד לפי עניינו. זה דוד המלך, זה מלך ישראל, זה מלך המשיח!

לייחד את ישראל מן העמים
ישנה קומה נוספת שנבנית באומה על ידי מלך ישראל, והיא הבלטת מעלתה על פני העמים, כפי שמבאר מרן הרב חרל"פ 19 בספרו "מי מרום" 20 , ואלה דבריו:
"כל מגע של ישראל עם אומות העולם פוגם בישראל מאוד, אפילו אם התוצאה היא קידוש השם, כי כמו שאין הקב"ה זקוק לבריותיו, כך אין ישראל זקוקים לעמים...
בעקבתא דמשיחא, טרם בואה של הגאולה המיוחדת לישראל בלבד, מתגברת שנאת העמים לישראל, תוכנה של שנאה זו כלפי הקב"ה, שכל הסוטר לועו של ישראל כסוטר לועה של שכינה (סנהדרין נח ע"ב), על כן יקויים בהם מקרא מלא 'כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף' (מלאכי ג, יט).
כשנכנסו ישראל לארץ נצטוו להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה (סנהדרין כ ע"ב), וכשבא סנחריב ובלבל את העולם כולו (ברכות כח ע"א), היה רצונו להראות שאפשר לכולם להתבולל ואין ייחוד אף לאחת מן האומות, שכל האומות אומה אחת הם וכוונת כולם לאבד את ישראל, כרצונו של עמלק".
כל העולם מוכן לאבד את זהותו, ובלבד שגם ישראל יאבדו את זהותם! ה'שהידים' מוכנים להתאבד כדי לאבד את ישראל, ויש כאלה שמוכנים להתאבד תרבותית, ובלבד שלא ייזכר שם ישראל עוד.
"באחרית הימים תבוא הוכחה על כן כיום בהיר, שגם בעת אשר יפשטו ידיהם בישראל, לא תשמע ולא תראה ולא תמצא אנחה כלשהי על ישראל המוכים ולוקים באכזריות נוראה, וכמו שקרה בימים האחרונים (בשואת יהודי אירופה), והיה זה לאות שכולם עמלקים.
כעת מסביר הרב חרל"פ את הביטוי 'מקרב אחיך'. לפי דבריו, לא מדובר רק על טוב ליבו של המלך ומידת רחמנותו, עליהם למדנו בספר "מי השילוח".
"וצריכים ישראל שהעמדת מלך עליהם רק 'מקרב אחיך' - 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' - כי תכלית המלך להכרית זרעו של עמלק, לייחד את ישראל מן העמים, ואחר כך לבנות את בית הבחירה, לכך אינו יכול לבוא מן העמים, ובימי שמואל כשדרשו ישראל מלך להיות ככל הגויים אשר סביבותיהם, נחשב להם הדבר לחטא, כי כאמור עניינו של המלך לייחד את ישראל מן העמים, על ידי הכרתת עמלק, ולא להביא לשוויון ודמיון בין ישראל לעמים, זהו 'שום תשים עליך מלך'. 'עליך' - שיהיה כל מינוי מלך בעבורך בלבד".
תפקידו של מלך ישראל הוא לחדד שוב ושוב את ההבדל בינינו ובין הגויים. ככל שהתקריות הדיפלומטיות רבות יותר, כך הצלחתו של המלך גדולה יותר. כשאומרים שהיחסים הבין לאומיים מעורערים, עלינו להיות מאושרים, כי בשל כך מתבררת יותר ויותר הישראליות שבנו.

אימתי ישראל שמחין?
למדנו אם כן על היחס שבין שתי הפרשיות המרכזיות הראשונות בפרשה - תורה ומלכות. נבקש לחתום במדרש חז"ל 21 שמשלים את הנקודה הזו ומראה כיצד שתי הפרשיות הללו אחוזות זו בזו, וכך נאמר שם:
"'יראיך יראוני וישמחו' וגו'. אימתי ישראל שמחין? כשהן רואות למלך או לנשיא שלהן עוסק בתורה.
וכן הוא אומר 'ירנו וישמחו חפצי צדקי' (תהלים לה, כז), ומה כתיב אחריו? 'ולשוני תהגה צדקך כל היום תהלתך' (תהלים לה, כח), הוי כל זמן שהמלך עוסק בתורה, ישראל שמחין, לכך נאמר: 'יראיך יראוני וישמחו' וגו'".
המדרש פותח בשאלה גדולה וחשובה: מתי יש שמחה לישראל? היינו חושבים שהתשובה היא פשוטה. ישראל שמחים כשכולם יוצאים החוצה ועושים מנגל, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אבל התשובה של חז"ל שונה. ישראל שמחים כשהם רואים את מלך ישראל מחובר אל הקודש, אל שורש החיים הישראליים. ככל שהמלך יותר אותנטי, יותר מקורי ושורשי, יותר מחובר אל התורה, כך השמחה גדולה יותר.




^ 1.סנהדרין ז ע"ב.
^ 2.רמב"ם הלכות ממרים א, א.
^ 3.מופיע במספר מקומות כמימרא של רב ספרא על תלמיד חכם הדן עמו. עיין תלמוד בבלי, ביצה דף לח ע"ב, שבת דף קא ע"ב, חולין דף צג ע"א.
^ 4.ויקרא רבה כב, א.
^ 5.לשם שבו ואחלמה, דרושי עולם התוהו, ח"ב דרוש ד, ענף יט, סימן ו.
^ 6. רבי אהרן הכהן, תרכ"ג-תרצ"ו - בשנת תרמ"ב נישא לבתו של מרן ה"חפץ חיים", ומאז ישב בבית חותנו שנים רבות, וקיבל ממנו תורה ויראת שמים ומידות טובות. זמנים הרבה למד עמו, וצירפו לסייעו לו בסידור חיבוריו. היה רב מובהק ורב פעלים. שימש ברבנות במספר קהילות וחיבר כמה חיבורים. הראשון והחשוב שבהם הוא "עבודת הקרבנות", בו סידר את כל עניני הקרבנות. לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת תרפ"ו חיבר חיבורים נוספים בעניני דרוש וביאורי מקראות, כולם מלאים בתורתו של מרן ה"חפץ חיים" והליכותיו בקודש.
^ 7.חסד לאברהם מאמר חיזוק תורה עמ' 60 הגהה א.
^ 8.דברים יז, יד-טו.
^ 9. רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא (טומשוב), תק"ס-תרי"ד - מחבר הספר "מי השילוח" ומייסד חסידות איזביצא ראדזין. בצעירותו היה תלמיד של רבי שמחה בונים מפשיסחא. לאחר פטירתו בשנת תקפ"ז הצטרף לקבוצת החסידים שקיבלו עליהם את הנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק אותו הכיר כבר מילדותו בעיר טומשוב. בהיותו בקוצק, היה מנהיג את ההמון שהיו באים לצורכי פרנסה ולצורכי הדרכה בעבודת ה', בהוראת הרבי מקוצק שהיה שולח אליו חסידים שונים כשהוא עצמו היה עסוק מדי מכדי להדריכם. בין תלמידים אלו נמנה תלמידו הקרוב וממשיך דרכו, רבי לייבל'ה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. מאוחר יותר פרש רבי מרדכי יוסף מקוצק יחד עם חסידים רבים וקבע את חצרו בתחילה בטומשוב ומאוחר יותר באיזביצא שליד לובלין. לאחר שלוש עשרה שנות הנהגה נפטר רבי מרדכי יוסף. את מקומו מילאו בנו רבי יעקב ותלמידו רבי לייבלי איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח". שם הספר הוא על פי דברי רבי שמחה בונים מפשיסחא שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט, אבל חופרים עמוק עמוק". כמו כן ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי". נכדו כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה", ואכן פרסום הספר עורר התנגדות אצל חלק מהציבור.
^ 10.כתובות יז ע"א.
^ 11.ראה קידושין לב ע"ב.
^ 12.ראה זבחים קב ע"א.
^ 13.דברים יז, יד-טו.
^ 14.סנהדרין כ ע"ב.
^ 15.רמב"ם מלכים יא, ד.
^ 16.אור החיים דברים יז, יד.
^ 17.סנהדרין ו ע"ב.
^ 18.ברכות ד ע"א.
^ 19. הרב יעקב משה חרל"פ (מקור שם המשפחה באחד מאבות אבותיה שנקרא ח ייא ר אש ל יהודי פ ולין) (ירושלים), התרמ"ב-התשי"ב - ראש ישיבת "מרכז הרב", רבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים, מתלמידיו המובהקים של מרן הראי"ה קוק. בצעירותו למד תורה מפי הרב יהושע צבי מיכל שפירא. תקופה קצרה למד בישיבת "תורת חיים" בירושלים. בשנת התרס"ד נפגש עם הראי"ה קוק ומאותה שעה ואילך דבק בו באהבה עזה, והיה לתלמידו וחסידו. בחייו האישיים נהג מדה מסוימת של סגפנות שכללה צומות, טבילה במקווה קר בלילות חורף, והתמסרות מוחלטת לתפילת ותיקין ולימוד תורה. שיעוריו והשקפת עולמו מכונסים ברובם בסדרת ספרי "בית זבול" ו"מי מרום" הכוללת שיעורים בהלכה ובתלמוד, בתנ"ך ובאמונה. חותם עמוק של תורת רבו הראי"ה קוק ניתן למצוא בספריו העוסקים בין השאר בבירורים בענין קדושת ארץ ישראל ואופייה של הגאולה בדורנו.
^ 20.מי מרום חי"ב פרשת שופטים, מאמר לה.
^ 21.מדרש תהלים קיט, כה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il