בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

'אמת ואמונה' בית מדרש לאמונה לע"נ שמשון יונגסטר

צו החיים - התקדמות ועלייה

החיים מצווים אותנו לתקדם באופן תמידי ללא הסתפקות במצב החיים. דווקא טרגדיות יכולות לחזק בנו את ההבנה שעלינו לעמול ולתקדם בסולם המעלות כדי להספיק את המוטל עלינו ועל אלא שלא הספיקו. (השיעור נמסר לאחר רצח שלשת הנערים)

undefined

הרב צחי הרשקוביץ

ה' תמוז התשע"ד
7 דק' קריאה 37 דק' צפיה

(השיחה נאמרה כמה ימים לאחר חטיפת שלושת הנערים הי"ד בסיון תשע"ד)
אנחנו מצויים בתקופה קצת טעונה. במובנים מסוימים העניינים זורמים כל כך מהר והמתח שבו אנחנו חיים הוא כל כך גבוה עד שדברים שקרו אתמול נראים כאילו קרו לפני שנים, אנחנו לא מספיקים לעמוד בקצב ההתרחשויות.
לפעמים יש יתרון בכך שקצב החיים הוא מהיר. הגמרא אומרת ש"צרות אחרונות משכחות את הראשונות". לפעמים שטף המאורעות, שטף החיים עוזר לנו להתמודד ומוצא בנו כוחות שלא היינו מודעים אליהם קודם לכן. יחד עם זאת, מיותר לציין שתמיד חובה עלינו לתת מענה נפשי ורוחני לאתגרים לא פשוטים שעוברים עלינו הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.
אי אפשר להתעלם מהמצב הלא פשוט שעם ישראל מצוי בו בימים אלו. הרבה חוסר ודאות, הרבה תסכול, הרבה קושי, ואתה מגלה שהעניינים נמהלים ונמסכים זה בזה. ננסה אולי להציע איזה שהוא כיוון מחשבה שאין בו פתרון שהרי לא מדובר בשאלות ברות פתרון, גם אין בו תשובות, כי אני לא חסיד גדול של תשובות, אולם יש בו כיווני מחשבה.
אמש נפגשתי עם חבורת בני נוער והעברתי להם שיחה ושם אמרתי משהו שיכול להיות שקצת יקומם חלק מהקהל, אבל אני חושב שאלו דברים שצריכים להיאמר.
ישבה שם בחורה שאמרה שבעטיין של הנסיבות שכלל ישראל מצוי בהן בשבועות האחרונים, כנראה שהבחורים הללו השיגו את מטרתם, מימשו את ייעודם, סימנו "וי" למטרה שלשמה נשלחו לעולם ועכשיו כשהושלמה מלאכתם אז הם נלקחו למרום. אני חייב להגיד שזה מקומם אותי ואני גם אסביר מדוע.
המסורת שלנו בעם ישראל היא שהמוות הוא לא דבר טוב. לאחר שרבי יהודה הנשיא נפטר בייסורים נוראיים אחרי תפילות אדירות של כלל ישראל, אמר בר קפרא, תלמידו של רבי, לאנשים שהיו שם: "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש"- שרפי מעלה, המלאכים, האראלים, נצחו את המצוקים- כל עם ישראל שעמד והתפלל 1 . 'ניצחו' משמעו שהייתה סיבה להתפלל. יכול להיות שאם רבי יהודה הנשיא היה חי עוד כמה שנים אולי היינו מקבלים עוד סדר במשנה, אולי היינו לומדים עוד כמה תורות חשובות וגדולות. על אף שרבי יהודה הנשיא השלים הרבה בחייו, אולי אחד האנשים הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי, אנחנו מעוניינים ביותר. כשאנחנו עומדים ורואים אדם צעיר שבדמי ימיו עזב את העולם, עלינו להיזכר במאמר הגמרא "להאי שופרא דבלי בארעא קא בכינא"- (על היופי הזה שעתיד לבְלות בעפר אני בוכה) 2 ". זה מצער, ויש סיבה אמיתית לצער. אכן יש צורך להודות שאנחנו לא כמהים לאנשים שישלימו את משימתם ויתעופפו להם למעלה, אנחנו חיים בתוך עולם של מושגים שבו אין דבר כזה להשלים את המשימה.
ישנו בעולם היווני מושג שנקרא: "המיתוס של סיזיפוס". מדובר בבן אדם שמנסה לצאת מהבור בו הוא נתון והגזירה הנוראה שהוטלה עליו היא שבכל פעם שהוא יעשה צעד הוא תמיד יתקדם חצי מהמרחק שנותר לו. בצעדים הראשונים הוא עושה התקדמות אדירה, אבל ככל שהוא מתקרב יותר הוא מגלה כמה הוא רחוק ושהוא לעולם לא יצא משם. אצל היוונים המיתוס הוא של בן אדם שלכוד בבור ולעולם לא יגיע אל האור, אך אצלנו זה בדיוק להפך, המיתוס שלנו הוא לא של סיזיפוס, הוא של בליעת העולם. היהודי אף פעם לא משלים את משימתו כי העולם אף פעם לא מושלם. לכן לכל אחד מאיתנו יש בשביל מה לקום בבוקר ובשביל מה לחיות, יש לו עוד מה לתקן. אין אדם כזה שסיים את מה שנדרש ממנו כי תמיד יש מה לתקן.
ובכל זאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה ה' מצפה מאיתנו? מדוע הוא מעמיד אותנו בכאלו ניסיונות? אם אכן נאמר שאדם השלים את מלאכתו זה יוכל לנחם אותנו, אבל אם התפיסה שלנו היא שלעולם אין מושג של "השלים את המלאכה", אם כן "למה זה אנוכי", מדוע זה קורה? מדוע נעצר האדם באמצע הדרך?
חז"ל מלמדים אותנו ש"מעשה אבות סימן לבנים", והמסורת שיש בידינו היא שמטרתם של סיפורי האבות הם ללמד אותנו על עצמנו. חז"ל מספרים לנו על רבים מאבותינו שבשעת מיתתם, גם כאשר היה מדובר באנשים שחיו חיים מלאים וארוכים- הם היו צעירים ורעננים. אנחנו שומעים על שרה אמנו שבגיל מאה עשרים ושבע דרשו עליה חז"ל: "בת מאה כבת עשרים, ובת עשרים כבת שבע", וכן על עוד דמויות כמשה רבינו שהתורה עצמה מעידה עליו בהיותו בן מאה ועשרים: "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" 3 . גם אז משה מתנהל כמו אדם בשיא כוחו.
השאלה הנשאלת היא מדוע נתונים אלו נאמרו? אנחנו צריכים להבין שלוּ היו ניתנות למשה רבינו עוד עשרים שנים לחייו יכלו לקרות הרבה דברים גדולים ומשמעותיים בעולם ובכל זאת זה לא קרה, כלומר אנחנו לא מחזיקים בקמילה של אדם, אלא אנחנו רוצים אנשים שממשיכים לתפקד כי אין דבר כזה בן אדם שאין לו יותר מה ללמוד.
ובכל זאת, מעגל ושטף החיים הוא כזה שהמוות הוא חלק מהחיים ואת התובנה הזו צריך לפצח.
הרב סולובייצי'ק מדבר הרבה על הבחירה של האדם לחיות חיים מלאי ייעוד ותוכן ועל ההימלטות של האדם מחיי גורל 4 . בימים אלו העולם מציין מאה שנים למלחמת העולם הראשונה. אחת התובנות העולות מתוך המלחמה הנוראית הזאת היא שבעצם אנשים היו חסרי בחירה, הם פשוט נזרקו לשדה הקרב ולכן קרה מה שקרה. זוהי האימה הגדולה ביותר, שהרי אם אדם מודע לסיבה שבגללה הוא חי או מת - לפחות הוא או סביבתו מרגישים שהיה פה משהו, הייתה כאן תכלית כלשהי שהעולם הרוויח, אבל אם ח"ו אדם נתון בתוך מעגל סגור שהוא לא מסוגל להימלט ממנו מבלי להבין מהי התכלית שלו, במצב כזה האימה ממלאת את הלב, כמאמר הפסוק: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" 5 . זהו הייאוש הנורא ביותר שיכול להיות בעולם. אנחנו צריכים לדעת שתפקידנו הוא לחלץ את העולם מההוויה הזאת, והביצוע של זה נעשה בדיוק באופן שתורת ישראל מטילה עלינו - לקום כל בוקר מחדש לעולם מלא משימות.
החופש הגדול הוא כנראה התקופה הקשה ביותר לילדים מכיוון שלאחר זמן מסוים מתחילה תחושת שעמום וריקנות, מחוסר מסגרת ומחוסר תוכן. לפתע נוצר מצב שמאוד קשה להתמודד איתו והוא מוליד קושי רב אצל רוב האנשים. המגיפה המוכרת בעולם בימינו היא הדיכאון, ואחת הסיבות לה היא העובדה שלאנשים רבים יש הרבה מאוד זמן פנוי ובמקום להקדיש אותו לחשיבה, הם מבזבזים אותו, עד שנוצר מצב שאדם שוקע בעצמו ולא יודע מה לעשות עם עצמו. לא לחינם אמרו חז"ל ש"השעמום מביא לידי...חטא". אדם נקרא לפעול, ליצור ולעשות.
אפשר לתת המון שיחות על צדיק ורע לו, על טוב ורע ולמה ה' עושה מה שהוא עושה. יש גם הרבה שיטות, הסברים ופתרונות לזה ומי שמצא פתרון שמספק אותו אשריו ואשרי חלקו, אך עדיין צריך להבין שמדובר בפתרונות אנושיים לשאלה אלוקית. הם מוגבלים עד למקום שהשכל האנושי מגיע ולכן אין תשובה שתקיף 100% מהשאלה. והאמת היא, טוב שכך, שהרי כבר אמר ה' למשה: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" 6 , ושמעתי ממו"ר הרב אליעזר נחום רבינוביץ', שכאשר משה רבינו ביקש: "הודיעני נא את דרכך", הסיבה שה' לא נתן לו את מבוקשו היא כי הוא חס עליו, כי אדם שיודע מדוע מישהו אחר צריך להתמודד עם קשיים מאבד רכיב מאוד מהותי באנושיותו, הוא יותר לא יוכל להוות משענת עבור האדם הסובל. אסור לתת מענה יותר מדי מהיר לבעיה של אדם. יש צורך להקשיב לו. כשהקב"ה אומר: "עמו אנוכי בצרה" הוא לא אומר שהוא יפתור את הבעיות, אלא שהוא יהיה איתנו, וזה הרבה יותר חשוב מקבלת פתרון לבעיות.
אנחנו מבינים שהמטרה איננה שנדע את הסודות האלוקיים ונפתור את כל הבעיות, מי שחושב שיש לו את הפתרונות טעות בידו. בדיוק במידה בה צריך להסביר מדוע אנחנו מתמודדים עם קשיים ועומדים בפני ניסיונות, כך צריך להסביר באיזו זכות אנחנו זוכים לניסים שקורים לנו יום יום. כשיש מקרה קשה של קושי, צער וסבל, החברה לא צריכה לחפש הסברים כמו שעשו רעי איוב, כי זה לא עוזר וגם לא תמיד נכון, ובכל זאת יש מפלט שלא פותר את הבעיות, את הקושי או את הצער באופן מוחלט, אבל מאפשר לנו להמשיך לשרוד באנושיותנו ולפעול למען המטרות הגדולות שנועדנו להם.
כל אדם צריך לחיות תמיד בתודעה שהנצח עדיין לפניו והוא חייב לתקן הכל ולפעול כמה שיותר. יחד עם זאת, זה לא אומר שמי שלא השלים את כל המלאכה לא עשה דבר. האמת היא שישנם אנשים שחיים בינינו שעשו דברים גדולים ושינו את העולם, לאו דווקא בהשפעה על כלל האנושות אלא אפילו בנגיעה בחיים של האנשים שבסביבתם שמאירה אור חדש ונותנת תקווה ושמחה.
הרמב"ם כותב על הרוגי מלכות כרבי עקיבא וחבריו, וכן כל מי שנהרג על קידוש ה', ש"אין מעלה על מעלתם" 7 . הדברים אמורים לא רק כלפי צדיקים שכן הגמרא 8 מספרת לנו על פפוס ולוליאנוס שנקראו הרוגי לוד שלאו דווקא ניהלו אורח חיים רוחני ונשגב, אבל בסופו של דבר בחרו למסור את חייהם למען מטרה נאצלת של הצלת כל אנשי לוד. הרמב"ם מביא שני פסוקים כראייה לדבריו שאין מעלה על מעלתם של האנשים שנהרגו על קידוש ה'. הפסוק הראשון הוא: " כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה " 9 ,והפסוק השני הוא: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח " 10 .
יש כלל שאומר: "אם יש משהו לא שבור - אל תתקן אותו". תמיד לימדו אותנו שאם יש רש"י ארוך, כנראה ישנה בעיה שהרי לוּ אפשר היה להסתפק בפחות מילים - אזי רש"י לא היה מאריך. להבדיל אלף אלפי הבדלות כלל זה נכון גם בדיבור שלנו. כאשר אנו מספרים משהו שאינו תואם במדויק את האמת, אנחנו משתמשים בעודף של תירוצים כי אחד איננו מספיק. אם כן, יש לשאול על הרמב"ם: אם פסוק אחד מספיק, מדוע יש צורך בשניים?
האמת היא שהמתבונן על שני התירוצים יוכל לראות הבדל מהותי:
הרמב"ם מלמדנו שיכולים להיות הרבה אנשים שנהרגים למען מטרה קדושה ויכולים להיות הרבה אנשים שנפרדים מהעולם בנסיבות קדושות, אך לא כולם זהים.
המאפיין המרכזי של הפסוק :"כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" הוא פסיביוּת ('הורגנו'), כשם שלצאן בבית המטבחיים אין רצון לקפוץ על סכין השחיטה כך יש אנשים שלא שאלו אותם, הם נהרגו על קידוש ה', ואכן, הם קדושים ואין מעלה על מעלתם.
אך יש מעלה נוספת: "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח", כאשר רבי עקיבא נהרג על קידוש ה' זה שונה מאדם רגיל כי ר' עקיבא גם חי על קידוש ה'.
כאן אנחנו למדים, שהדרך בה בן אדם נפטר היא מבחן מאוד גדול, אבל מבחן לא פחות חשוב ואפילו בעל משקל חשוב יותר הוא כיצד האדם חי, מה עשה בחייו, איזה מורשת הוא מותיר אחריו, איזה אור הוא האיר בעולם, מהי האות המיוחדת שלו בתורה, איך הוא נגע בנשמות כלל ישראל, איך הוא ידע לחיות למען הזולת ולא רק למען עצמו ואיך הוא ידע לתת מכוחות הנפש והגוף שאין לו למען אלה שזקוקים להם.
זהו המבחן האמיתי. הוא מתרחש ביום יום, בכל רגע. זה לא "המיתוס של סיזיפוס", זוהי עבודה שבכל יום מביאה להישגים ובכל יום משנה את המציאות ומרוממת אותה למקום גבוה יותר.
מי ייתן והנחמה הגדולה הן למשפחה, הן לקהל והן לכלל ישראל תהיה בהמשך מגמה של התעלות והתרוממות רוח ובהמשך ההחייאה של הרוח הגדולה להביא את האור לעולם. בעז"ה מתוך הבחירה הזאת ומתוך הכוח הזה של הבאת האור לעולם נזכה כולנו גם כן לנחמה בהתאם לצרכים של כל אחד ואחד, נחמה שתבוא מתוך שמחה של השפע שמגיע לעולם ומתוך התחושה שהחיים היו ברי משמעות, שהייתה להם מטרה גדולה שהושגה.




^ 1.מסכת כתובות קד, א
^ 2.מסכת ברכות ה, ב
^ 3.דברים, לד, ז.
^ 4.הרב סולובייצ'יק, איש האמונה הבודד, עמ' 65-70
^ 5.דברים, לב, כה.
^ 6.שמות, לג, כ.
^ 7.משנה תורה, הלכות יסודי התורה, ה, ד.
^ 8.בתענית יח: ובבבא בתרא י:
^ 9.תהילים, מד, כג.
^ 10.תהילים, נ, ה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il