בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הזכרת גשמים
לחץ להקדשת שיעור זה
מהלכות שאילת גשמים

אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם

undefined

הרב שמואל אליהו

תשרי תשע"ה
13 דק' קריאה
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה
גשם של חיים
בשבוע שעבר התחלנו לומר הודאה על גשמים. "משיב הרוח ומוריד הגשם". בז' בחשוון, נתחיל להתפלל ולבקש גשמים בכל תפילת י"ח במילים "ותן טל ומטר לברכה". אם אדם לא אמר הודאה על הגשם או לא אמר בקשה כלל על גשמים וגם לא הזכיר מוריד הטל – לא יצא ידי חובת תפילה וצריך לחזור ולהתפלל כדלקמן.
ולמה צריך לחזור ולהתפלל? כיוון שתפילה בלי הודאה ובקשה בימות הגשמים היא תפילה חסרה, שהעיקר חסר מתוכה. כיוון שהגשמים הם יסוד החיים בעולם, ודרכם מביא הקב"ה לעולם את שפע החיים. ומי שלא מתפלל או מודה עליהם – החסיר עיקר מן התפילה.

הופעת ה' בעולם – כְּקוֹל מַיִם רַבִּים
הגשמים הם לא רק להשקות את העולם במים. בפרשת "נח" אנו קוראים כי אלוקים ניקה את העולם מהרשע באמצעות מבול של מים. כך גם בקריעת ים סוף, אלוקים העניש את המצרים באמצעות מי ים סוף. אליהו הנביא מנסה לעקור את העבודה הזרה מליבותיהם של ישראל באמצעות הגשמים.
הטעם רמוז בדברי דוד המלך, שלימד אותנו בכמה מקומות שגדלותו של ה' ניכרת באמצעות המים. "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'" (תהילים צג). וכן "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, ה' עַל מַיִם רַבִּים" (תהילים כט ג). הנביא יחזקאל מסביר למה האדירות של המים הרבים מלמדת אותנו על גדלות ה'.
הנביא יחזקאל (א כד) מסביר כי הקול המתלווה להופעת האופנים הוא קול מים רבים (א כד): "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁ-דַּי". ובסוף הספר (מג ב) מתאר הנביא את קול הופעת ה' בעולם "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (אולי מהסיבה הזאת בני-אדם נוסעים שעות רבות בשביל לראות או לשומע זרימת מפלי מים).

מבול של רחמים בדרך למשיח
גם לעתיד לבוא יכירו כל יושבי תבל את ה' באמצעות המים. כך מסביר מצודות דוד את המילים בתהילים (כט י) "ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם" – "כמו בעת שהיה המבול ישב ה' לבדו, כי הכל נשטף ונודע אז שהוא המושל בכל". כך יהיה לעתיד לבוא, בימות המשיח, "ישב הוא לבדו למלך לעולם, אזי כולם יכירו כי הוא בורא עולם".
ההיכרות של ימות המשיח תהיה בלי שיטפון של מבול שנשבע ה' שלא יביא יותר לעולם. זה מה שנאמר בתהילים "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט". מלכות ה' תיראה, אבל בניגוד לימי המבול, העולם לא יתמוטט, אלא ייבנה עולם טוב יותר.

הודאה על גשמים
חובת ההודאה על גשמים
אנו חייבים להודות על הגשמים. אבל ההודאה היא לפי הכרת הצורך על ידינו, ולא רק לפי התועלת האמיתית של השפעת השפע. כי כשיש שפע מתמיד של גשמים ההודאה המתחייבת היא פחותה מאשר בשנה שבה יש עצירת גשמים. כאשר יש עצירה של גשמים אנו יודעים טוב יותר מי באמת אחראי על שפע החיים שלנו. על כן יש שלוש הודאות על גשמים:
א] אם לא הייתה עצירת גשמים כלל – אנו מודים בתפילה ב"משיב הרוח ומוריד הגשם". חובה זו היא חשובה מאוד. שאם אדם לא אמר בתפילה לא "משיב הרוח ומוריד הגשם" וגם לא "מוריד הטל" ונזכר רק אחרי התפילה, תפילתו חסרה באופן מהותי עד כדי כך שהוא צריך לחזור ולהתפלל את כל התפילה כולה. אמנם אם הודה ואמר "מוריד הטל" לא צריך לחזור אפילו בימות הגשמים.
ב] אם הייתה עצירה וירדו גשמים ולא עשו תענית – מודים על כך בתפילה מיוחדת. כך אומרת הגמרא (ברכות נד ע"א) "מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. מַאי מְבָרְכִין? אָמַר רַב יְהוּדָה, 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ'. וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּם בָּהּ הָכִי: 'אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וְכוּ'', ואומר את כל 'נשמת כל חי', עד 'אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ עַד תִּשְׁתַּחֲוֶה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', רֹב הַהוֹדָאוֹת'".
ג] אם הייתה עצירה ארוכה, התענו וירדו גשמים – יש לומר "הלל הגדול" בירידתם . ב"שולחן ערוך" כתוב: "היו מתענים על הגשמים ונענו, כמה ירדו ויהיו פוסקין מן התענית? משיכנסו בעומק הארץ החרבה – טפח" ובאדמה בינונית – שייכנסו המים שני טפחים. ובאדמה עבודה וחרושה – שייכנסו המים שלושה טפחים. אם ירדו כל כך הרבה גשמים – מפסיקים את התענית (ע"פ אורח חיים סימן תקעה).
אם התחילו הגשמים לרדת רק אחר חצות היום – ישלימו אותו היום בתענית. אם התחילו הגשמים לרדת קודם חצות היום – יפסיקו לצום. ויאכלו וישתו ויעשו יום טוב ולערב יתקבצו ויאמרו "הלל הגדול". שהוא מזמור "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" שיש בו כ"ו פסוקים.

"שהחיינו" על הגשם
ברמב"ם (בפ"י מהלכות ברכות) לא הזכיר את חובת ההודאה דווקא במקרים שבהם הייתה עצירה והיו בצער. וכך הוא כותב: "ירדו גשמים רבים – אם יש לו שדה מברך 'שהחיינו'. ואם היתה שלו ושל אחרים – מברך 'הטוב והמטיב'. ואם אין לו שדה – מברך 'מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא כו' עד הן הם יודו וישבחו ויברכו את שמך מלכנו ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות והתשבחות'. מאימתי מברכין על הגשמים? משירבה המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים וילכו האבעבועות זה לקראת זה".
אפשר לומר שבארץ ישראל, גם אם לא הייתה עצירת גשמים, הרי שעצם העובדה שהם באים פעם ראשונה אחרי הקיץ – זו שמחה גדולה ומברכים על כך. כי בארץ ישראל "כל אחד מצפה וממתין על עת הגשמים ומצטער על העדרו ושמח מאד בירידתו".
לזה נוטה דעת ה"משנה ברורה" שכתב כי בארץ ישראל, שמצוי בה יובש גדול, "בודאי יש שמחה רבה כשיורד מטר וצריכין להודות" אפילו אין עצירת גשמים. כשם שמברכים "שהחיינו" כל שנה על פרי חדש, אפילו שלא נעצר אלא בא בעונתו, "כך יש לברך על גשמים פעם ראשונה מרוב שמחה". למסקנה כותב הרב "ועל כן נראה שיברך בלא שם ומלכות" כיוון שיש דעות שחולקים על כך. וספק ברכות להקל.

הודאה שהיא גם תפילה
בגמרא (תענית כד ע"א) מובאים כמה מקרים שבהם כאשר המתפלל אמר "משיב הרוח" נשבה הרוח. כשאמר "מוריד הגשם", ירד הגשם. ולכאורה זה פלא, כיוון ש"משיב הרוח ומוריד הגשם" הנאמר בברכת "מחיה המתים" הוא הודאה ולא בקשה, ולכן אם אדם שכח לומר אותה בברכה השנייה הוא לא יכול לומר אותה בברכת "שומע תפילה". שהרי "שומע תפילה" היא ברכה המיועדת לבקשות, ואילו "משיב הרוח" היא הודאה. ממש כמו "מי כמוך אב הרחמן", שמי ששכח לומר לא יכול לומר אותו ב"שומע תפילה" מאותה סיבה.
אם כן, למה אמירת "משיב הרוח" הספיקה להוריד גשמים במעשים המופיעים בגמרא? אלא שיש אנשים שההודאה שלהם מספיקה בבחינת "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה פרק סה כד). זאת אומנם בחינה של התפילה בימות המשיח, אבל יש צדיקים שכבר עכשיו כך ה' מתייחס לתפילתם.

בקשה על גשמים
אחרון חביב
"ברך עלינו" היא בקשה על גשמים. האשכנזים לא מבדילים בפתיחת הברכה בין "ברכנו" ל"ברך עלינו", אלא שבחורף הם אומרים "ותן טל ומטר לברכה", מה שלא נאמר בימות החמה. והעיקר לפי כל השיטות הוא, ש"ברכנו" או "ברך עלינו" בימות הגשמים היא בקשה על גשמים.
הגמרא (תענית י ע"א) אומרת שדוחים את תפילת הגשם לז' חשוון כדי לצרף אלינו את תפילת האחרון שבישראל. וזה לשון הגמרא: "בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". והלכה כרבן גמליאל. החזון אי"ש מסביר כי גם הסיבה של תנא קמא שאומר כי שואלים גשמים בג' במרחשוון, היא מאותה סיבה "שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת", אלא שנחלקו האם מדובר על האחרון או על האחרון שבאחרונים. והלכה היא שהולכים לפי המאוחר ביותר.
יש כאן התחשבות בתפילת יחיד, עובר דרכים, שלא ירדו עליו גשמים כל עוד הוא בדרך. בגללו קבעו חכמי ישראל את זמן בקשת הגשמים בז' בחשוון לכל עם ישראל. הכול בגלל ה"אחרון שבישראל" שלא רוצה גשם עד שיגיע לביתו.

תיכנס לפניך תפילת העולה לרגל
לכאורה זה סותר את תפילת הכוהן הגדול בבית המקדש בקודש הקודשים ביום כיפור, שהיה אומר: "ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים בענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו". וצריך לומר שההסבר הוא בסיבתו של הולך הדרכים. אם זה יחיד שטובתו מתנגשת בטובת הכלל, "שלא תיכנס תפילתו". אבל אם הוא עולה לרגל, חכמי ישראל מתקנים תקנה למענו.

עולה פרטי לצורך הכלל
סימן לדבר הוא רבי חנינא בן דוסא, שהגמרא מביאה את המעשה שלו מיד אחר כך: "רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא הֲוַה קָאֲזִיל בְּאוֹרְחָא, שָׁדָא מִטְרָא עֲלֵיהּ (היה הולך בדרך וירד עליו גשם). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְנַחַת, וַחֲנִינָא בְצַעַר?! פָּסַק מִטְרָא (פסק הגשם). כִּי אֲתָא לְבֵיתֵיהּ (כשבא לביתו) אָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְצַעַר, וַחֲנִינָא בְנַחַת?! אֲתָא מִטְרָא (חזר הגשם). אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ דְּכַהֲנָא רַבָּא לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא?" (מה הועילה תפילתו של הכוהן הגדול לגבי תפילתו של רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא?).
לרבי חנינא בן דוסא לא היה משלו כלום. הוא היה הסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. כשהוא הולך בדרך, הוא הולך לצורכי כלל ישראל ולא לעסקיו הפרטיים. גם כשהוא מגדל בעלי-חיים זה לצורך השבת אבידה של מישהו פרטי. הגמרא אומרת שהייתה בת-קול יוצאת ואומרת שבזכותו של רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא העולם ניזון. ממש כמו שהיה צריך להיות הכוהן הגדול. דואג גם לכלל וגם לפרט. וכן גם פה, העולה לרגל הזה לא הלך לצורך פרטי שלו. הוא עלה לרגל לירושלים להתפלל יחד עם כולם על כלל ישראל. לכן כולם מחכים לו עד היום.

עלייה לרגל בימינו
על-פי הגמרא (תענית ב' ע"א) אומר הר"ן כי בימינו, שאין לנו בית המקדש, היה ראוי לשאול ולבקש גשמים ביחד עם הזכרת השבח שלהם מיד אחרי סוכות. ובאמת היום למעשה היו צריכים לקבוע שלושה זמנים: בארץ ישראל – מיד אחרי החג. אם יש פירות בשדות וסיבות מיוחדות לדחיית הבקשה – יבקשו בז' מרחשוון. בחוץ לארץ – שואלים ומבקשים גשמים שישים יום לתקופת תשרי.
ואומר הר"ן שזהו הדרך המחוור בעיניו, וכך צריך לנהוג, אלא שאין כוח בידיו לשנות נגד דעת הרי"ף והרמב"ם (בפ"ב מהלכות תפלה) שקבעו רק שני זמנים, והם ז' מרחשוון ושישים יום לתקופת תשרי ותו לא, ולמעשה אינו יכול לחלוק עליהם.
ומוסיף הר"ן, שהוא שמע שגם בימינו עולים לרגל אף-על-פי שאין בית המקדש, כמו שהיו עולים בזמן בית המקדש. ואם כן, יש הצדקה למנהג שגם בימינו ממתינים לז' מרחשוון, שהוא הזמן שייקח לאחרון העולים בימינו לרגל, שיגיע חזרה לבבל.
בפועל משתמשים בדעת הר"ן במקרה של טעות. אם אדם אמר "ברך עלינו" ושאל בגשמים בתקופה שבין שמיני עצרת לז' בחשוון – אף שזאת טעות, לא יחזור, הואיל ומעיקרא זה זמן שאילת גשמים ומה שאין אנו שואלים זה משום עולי רגלים.

השוכח או המסתפק
בקי בחזרת הש"ץ
הגמרא (ברכות כט ע"א) אומרת שאם אדם שכח לומר ברכה שבגינה צריך לחזור על התפילה, הוא יכול לצאת בתפילת שליח הציבור, בחזרת הש"ץ. ובמשנה (ראש השנה לג ע"ב) יש מחלוקת תנאים האם אדם שיודע להתפלל יכול מלכתחילה לסמוך על שמיעת חזרת הש"ץ.
לדעת חכמים, רק מי שאינו בקי יכול לסמוך על שמיעת חזרת הש"ץ במקום תפילת שמונה עשרה. ולדעת רבן גמליאל, גם הבקי יכול לכתחילה לצאת ידי חובת תפילה בשמיעת חזרת הש"ץ. ו"כשם שמוציא ש"ץ את אינו בקי, כך מוציא את הבקי" (גמרא דף ל"ד התוס' שם ד"ה כך וכן התוס' בברכות כט ד"ה טעה). הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ח הלכה ט) פסק כחכמים. ב"שולחן ערוך" (קכד סעיף י') פסק כמותו שלכתחילה אדם לא יכול לסמוך על חזרת הש"ץ במקום תפילת י"ח של יחיד.

טעה כאינו בקי
ואולם אם טעה, הדין שונה. כך נפסק ב"שולחן ערוך" (רסח), שאם אדם שכח וטעה והתפלל תפילת חול בשבת, יכול לשמוע חזרה "מעין שבע", ומועיל במקום תפילה. כן פסק גם ה"שולחן ערוך" (בסימן קכד) שאם שכח "יעלה ויבוא" – יכול לשמוע תפילת הש"ץ.
מקשה ה"בית יוסף", שהרי לכאורה הדין שאפשר לשמוע מש"ץ רק באינו יודע להתפלל, כי הלכה כדעת חכמים שמוציא רק את מי שאינו בקי, ולא כרבן גמליאל. ותירץ ה"בית יוסף", שכיוון שכבר התפלל ורק בא לתקן מה ששכח "יעלה ויבוא" – הוי כאינו בקי. וזה כמו "עם שבשדות" שניכר רצונם לקבל ברכה, ולכן גם אם הם עומדים אחרי גבם של הכוהנים – הם נכללים בברכה. לעומת מתפלל שנמצא בבית הכנסת ועומד אחרי גבם של הכוהנים, שניכר שלא חפץ בברכה והברכה לא כוללת אותו.
ולכן כשאדם לא מזלזל בתפילה חלילה, שהרי התפלל, רק שטעה, מספיק שישמע את הש"ץ כאילו הוא "אינו בקי". אבל מי שבקי ולא רוצה להתפלל אלא לצאת מתפילת הש"ץ – הרי זה כמי שאינו בא לפני הכוהנים, שאינו מתברך. ע"כ פסק ב"שולחן ערוך" (קכ"ד סע' י'): "דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר אע"פ שהוא בקי שליח צבור מוציאו".

שמיעה בלי כוונה
כתב הרא"ש (כלל ד' יט הובא בטור נט) שמתחילת "יוצר אור" עד שמונה עשרה לכתחילה היה יכול כל אדם לסמוך על תפילת הש"ץ, אם לא שיש חשש שלא יכוון דעתו. "כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"צ בשתיקה. וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתא. אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם קורא מקצתה בלא כוונה – יצא".
ה"בית יוסף" הסביר את דבריו וגם הקשה עליהם: "ומכל מקום קשה לי על תשובת הרא"ש דשמע מינה שאם לא היה חושש שמא יפנה לבו לדברים אחרים לא היה מברך בפיו כלל אלא היה סומך לצאת בשמיעתו משליח ציבור, ואמאי. הא אסיקנא בסוף ראש השנה (דף לה.) דאין שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בברכות ראש השנה ויום הכיפורים בלבד (או למי שאינו בקי). ושמא יש לומר דהיינו דווקא בברכות דתפלה ד'רחמי נינהו' (שהן בקשה ויותר מתעורר האדם שאומרם בפיו), אבל בברכות דק"ש וכיוצא בהן, בשומע משליח ציבור יוצא "והוא שיכוין לכל דבריו".
אמנם כבר כתב הרא"ש שאין לעשת כן כיוון שיש חשש לאיבוד הכוונה. וכתב הט"ז שבימינו המצב קשה עוד יותר, כי יש גם כאלה שבאמצע החזרה לא שמים לב ולא מכוונים. ולכן כתבו הב"ח והמהרש"ל שהיום לכתחילה לא תועיל שמיעה מהחזן (ועיין מש"ב בסי' קכ"ד ס"ק מ' וכה"ח שם ס"ק נ"ו), אלא לאינו בקי או למי שכבר התפלל.

הסתפק אחרי התפילה אם הזכיר גשם
אדם התפלל מנחה בתוך 30 יום, כך שעדיין לא אמר 90 פעם "ברך עלינו", ובלילה לפני ערבית או לאחריה התעורר אצלו ספק האם אמר במנחה "ברכנו" או "ברך עלינו", או בנוסח האשכנזים האם אמר "ותן ברכה" או "ותן טל ומטר לברכה" – חוזר.
אומר הרב "כף החיים", שהדין של "ספק" שחוזר זה דווקא בסמוך לתפילה. אבל אם הספק התעורר לאחר זמן רב, אין זה "ספק" ואינו חוזר. ואפילו אם התעורר הספק בסוף אותה תפילה, לא חוזר. והטעם הוא, שאם הסתפק אחר זמן, היינו בסיום כל התפילה, ייתכן שאמר כדין ועתה לאחר זמן הוא מסתפק ועל כן לא חוזר (כה"ח מח).
לפי המשנה ברורה (ס"ק ל"ח), אם אדם זוכר שחשב על כך לפני התפילה – אינו צריך לחזור, אך אם לא חשב על כך – יחזור אפילו אם הספק התעורר לאחר זמן רב. למעשה מדין ספק ברכות להקל יש לנהוג כ"כף החיים", שלא לחזור אך יכול לומר תפילת נדבה.

נזכר לפני שהתחיל את הברכה הבאה
בעניין אדם שנזכר בטעותו בתוך התפילה כתב מרן ה"שולחן ערוך" (קי"ד ה'): "אם בימות הגשמים לא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל – חוזר". ובסעיף ו' כתב: "במה דברים אמורים שמחזירין אותו, כשלא אמר בימות הגשמים 'מוריד הגשם' ולא אמר 'מוריד הטל', היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה ואז חוזר לראש התפילה" וכו'. "ואפילו אם סיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם בלא חתימה".
יש מחלוקת יסודית בין רבנו יונה לראבי"ה בעניין אדם שסיים את הברכה, ואמר "ברוך אתה ה' מחיה המתים" ונזכר שלא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", האם יאמר כאן או שיחזור לראש הברכה. לפי הראבי"ה, אם סיים ברכה ולא התחיל את הברכה הבאה הרי זה כאילו עדיין לא סיים את הברכה הקודמת ויכול לתקן עכשיו בדבר שחייב לחזור. רבנו יונה סובר, שאם סיים את הברכה, אף שלא התחיל את הברכה הבאה אינו יכול לתקן בין הברכות וחוזר לראש.
מרן ה"שולחן ערוך" פסק כמו הראבי"ה, שרק אם התחיל את הברכה הבאה הרי הוא חוזר לראש, אבל אם סיים את "מחיה המתים" ולא התחיל את "אתה קדוש" – יכול לתקן במקום. ויש לזה השלכות להלכות נוספות.

דעת המשנה ברורה
המשנה ברורה בבאור הלכה (קי"ד ד"ה "בלא חתימה") כתב את המחלוקת הזאת והוא נוטה לומר שלא פוסקים כ"שולחן ערוך" שפסק כהראבי"ה, אלא פוסקים כרבנו יונה, וכתב שמשמע מהגאון בבאור הגר"א שפוסק גם כן כרבנו יונה, ועיין בדבריו "להכריע נגד השולחן ערוך קשה מאד והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע".
כגון מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" בראש חודש ונזכר לאחר שסיים את ברכת "המחזיר שכינתו לציון", שלפי הראבי"ה יאמר שם "יעלה ויבוא" וגם המשנב"ר יודה בזה שכך צריך לעשות. אבל בשאילת גשמים, אם אדם סיים את ברכת השנים ואמר "ברוך אתה ה' מברך השנים", ונזכר שלא אמר "ותן טל ומטר לברכה", אינו מתקן במקום הואיל ויכול לתקן ב"שומע תפילה".
כל זה לדעת ה"משנה ברורה". אבל אנו לא זזים מדעת ה"שולחן ערוך" שפסק כהראבי"ה שאם סיים ברכה ולא התחיל את הברכה הבאה, יכול לתקן במקום גם בברכת השנים. לכן, אם אמר "מחיה מתים" ולא הזכיר גשמים וגם לא הזכיר טל ונזכר שם – יתקן במקום ויאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" לפני שיתחיל "אתה קדוש". וכן אם אמר "ברכנו" במקום "ברך עלינו" ונזכר לאחר שאמר "מברך השנים" – מתקן במקום לפני "תקע בשופר". ואם אמר "המחזיר שכינתו לציון" ולא הזכיר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית ובמנחה, יאמר שם "יעלה ויבוא".

ברכות גשמים לעתיד לבוא
ויהי רצון שיתקיימו בנו הברכות האמורות בפרשת "בחוקותי" (ויקרא כו), המתחילות בגשמים והולכות ועולות בהשראת שכינה ובהולכת עם ישראל קוממיות. "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם:
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת". אכי"ר.

מקווה ישראל ה'
פעם היה הרב זצ"ל בביקור ליד קברו של רבי אלעזר פאפו זצוק"ל, בעל הפלא יועץ, וחיפש מקווה לטבול בו. לפי דעת הפלא יועץ צריך אדם לטבול לפני שהולך לקברי צדיקים. שאל את אנשי המקום ואמרו לו שיש מקווה במרחק של כמה עשרות קילומטרים משם. שאל אותם הרב: למה לא תעשו מקווה אצלכם? אמרו לו: זה מסובך ביותר. אמר להם הרב: לא מסובך. תמצאו בור ריק, תיצקו בתוכו בטון שיכיל בערך קוב מים, לידו תעשו עוד בור אחד שיהיה להשקה ולזריעה.
יהודי אחד מבני המקום היה שם ואמר לרב: בשבילך זה פשוט, כבוד הרב, אבל לנו זה מסובך. אני מוכן לעשות הכול מיד עכשיו, ובלבד שתעמוד לידי ותראה לי בדיוק איך עושים. הסכים מו"ר הרב. מיד הביא אותו יהודי פועלים וכלי עבודה. בנו תבנית מקרשים, יצקו בטון, והכול בפיקוח הרב ובהנחייתו.
כשסיימו את המלאכה, רצה אותו האיש להביא צינור מים ולמלא את המקווה, אך הסביר לו הרב שאת המקווה צריך למלא במי גשמים או במי מעיין. התעצב האיש אל לבו ואמר: עד שיבואו גשמים למלא מקווה ייקח כמה חודשים, חשבתי שנוכל לטבול היום. אמר לו הרב: נתפלל. אתה עשית את שלך – תן להקב"ה שיעשה את שלו. עמד אותו יהודי ואמר: "רבנו אלעזר פאפו! עשינו את המקווה הזה לכבודך, לפי פסק ההלכה שלך. תבקש מהקב"ה שיוריד לנו גשם כדי שיתמלא המקווה שבנינו".
והוסיף אותו יהודי פשוט: "אנא ה', אבינו שבשמים, בנינו מקווה לכבוד הצדיק. אנחנו עשינו את שלנו מיד כשביקש מאתנו הרב. בבקשה תעשה את שלך, ותן לנו גשמי ברכה למלא את המקווה הזה". סיפר הרב, שהיה זה פלא, שכן מיד אחרי התפילה של אותו יהודי פשוט, נתקשרו שמים בעבים והחל לרדת גשם כבד עד שהמקווה התמלא עד גדותיו.

בפרשת "נח" אנו קוראים כי אלוקים ניקה את העולם מהרשע באמצעות מבול של מים. כך גם בקריעת ים סוף, אלוקים העניש את המצרים באמצעות מי ים סוף

לעתיד לבוא יכירו כל יושבי תבל את ה' באמצעות המים. מלכות ה' תיראה, אבל בניגוד לימי המבול, העולם לא יתמוטט, אלא ייבנה עולם טוב יותר

שמש בשבת תענוג . שמעתי בשם הרב שיש בעיה בפתיחת המים החמים בשבת אם הוחמו על-ידי דוד שמש, והרי זה פסיק רישה בדרבנן.
פתיחת הברז מביאה מים קרים לתוך הקולטים. וזה ממש בידיים חימום מים בתולדות חמה. אמנם המים שהוחמו על-ידי דוד שמש מותרים בשימוש בשבת כשאין שמש. כגון בליל שבת.

מים ראשונים ואחרונים . מה הדין בעניין ברכה ראשונה ואחרונה בשתייה מבקבוק בלגימות קטנות במהלך היום במקום קבוע בבית המדרש, אם אני יוצא ונכנס?
לברך כל פעם לפני ואחרי השתייה.

לא יבוא . ראש חודש שחל בשבת, והסעודה השלישית ממשיכה אחרי השקיעה, האם אומרים "יעלה ויבוא"?
לא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il