בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

את ה' האמרת היום

הכוונה והשמחה והכבוד שאדם נותן לתורה והמצוות הם עיקר העבודה ובזה אנו זוכים לקיים את הברית, והקב"ה יקיים את חלקו בברית.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ב
5 דק' קריאה
בפרשתנו מסופר על כריתת הברית בערבות מואב (דברים פרק כח) " אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב ". יש יתרון לברית הזאת על קודמתה בחורב, בכך שכאן הם קבלו על עצמם את הערבות זה לזה, אומנם, לדברי ר' יהודה, הם לא נענשו על אותה ערבות עד שעברו את הירדן, (ילקוט שמעוני יהושע רמז יח):
"שנאמר הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, למה נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' ש"בעד", מלמד שלא נענשו על הנסתרות עד שעברו את הירדן, דברי רבי יהודה"

נוסף לכך, כאן הם נצטוו לכתוב את התורה על האבנים בכניסתם לארץ, ללמד על גודל החיוב שהם מתחייבים בשמירת התורה עם כניסתם לארץ, משל לאדם שבונה לו בית שמצווה לכתוב לו מזוזה על פתחו, כך ישראל בכניסתם לארץ נצטוו לכתוב את התורה על האבנים בפתחה של ארץ ישראל.

כל האירוע הזה של קבלת הברית הנראה בהשקפה ראשונה כאירוע נורא ומפחיד, נחשב בתורה לאירוע משמח, וכך נצטווינו בתורה שכאשר נקבל את הברית בהר גריזים והר עיבל, נשמח שם לפני ה', שנאמר: (דברים פכ"ז, פ"ז) " וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך ". ומכאן למדו חז"ל בגזירה שווה את גדרי השמחה בחגים (מסכת פסחים ק"ט.):
"תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר דברים כז וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר תהלים קד ויין ישמח לבב אנוש".

משמע שהשמחה בכריתת הברית כאן שווה לשמחת הרגל, מפני שישראל שמחים בקבלם עליהם עול תורה ומצוות. בהקשר לכך נאמר (דברים פרק כו):
"את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמע בקלו: וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצוותיו: ".

ופרשו חז"ל שכאן בחרו ישראל בה', והם נבחרו להיות עם ה'. (חגיגה דף ג עמוד א)
"ועוד דרש: דברים כ"ו את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם - אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב דברים ו' שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר:דברי הימים א' י"ז ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

וכל זאת, מפני שכאן ישראל הגיעו לשיא של כריתת ברית עם ה', שקבלו עליהם את הערבות זה לזה, ונכנסו לארץ.

המפרשים התחבטו להסביר את המילה "האמרת" (עיין רש"י רמב"ן ועוד), והנה אבן עזרא מפרש "אמירה" כפשוטו. וז"ל:
"ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ"ע, כי המלה מגזרת 'ויאמר', והטעם - כי עשית הישר, עד שיאמר שהוא יהיה אלוקיך. גם הוא עושה לך, עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה, ויפה פירש".

רצונו לומר, שישראל עשו מעשים טובים עד שכביכול עשו להקב"ה רצון לקחת אותנו לו לעם. וכן הקב"ה עשה לנו טובות רבות עד שעשה לנו רצון להיות לו לעם סגולה 1 .

לפי זה מובן הקשר וסמיכות הפרשיות לבכורים, שבהם אנו מודים לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו, באים אל המקדש ומשתחוים לו, ומקבלים עלינו אלוקותו. ההדדיות הזאת של האמירה של ישראל לקב"ה והאמירה של הקב"ה לישראל מזכירה את המיוחד בחודש אלול "אני לדודי ודודי לי", השפת אמת העמיק בזה עוד ואמר, שהאמירה שלנו נעשה ונשמע הביאה לאמירה של הקב"ה "אנכי ה' אלוקיך", וכך מעגלים של אמירות, אמירות של חידושי תורה, ואמירת הקב"ה שהדברים מקובלים להלכה, "וחיי עולם נטע בתוכנו". וזה עומק הברית שיש בה הדדיות וחיבור. הגר"א אומר שכמו כורתי ברית שנותנים אחד לשני חלק יקר ערך מעצמם, (מלשון כריתה, היינו כריתת חלק עצמי ונתינה לשני), כך הקב"ה נתן לנו כביכול מעצמיותו, "אנכי - נוטריקון - אנא נפשי כתבית יהבית", וכשנתן לנו תורה "כביכול נמכרתי עמה", וכך עלינו לתת מעצמיותנו למענו יתברך.

בעל הטורים, מוצא בפסוקים הללו רמז לאמירת קריאת שמע שבה אנו מיחדים את ה' וכן מוזכר בפסוקים "בכל לבבך ובכל נפשך". וכנגד זה הקב"ה מיחד אותנו לו לעם, ותפילין דמרי עלמא כתיב בהו "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וגם בפסוקים האלו נאמר "ולתתך עליון על כל עמי הארץ". ולפי זה מובנת הדרישה בפרשה (דברים פרק כח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", היינו, אפילו עבדת את ה' אבל זה לא היה בשמחה ובטוב לבב, יש בעבודה זו חסרון גדול, שאין זה מה שה' באמת רוצה מאתנו, שבגלל זה "האמיר" אותנו להיות לו לעם.

עוד נאמר בברית הזאת (דברים פרק כז) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן". מהו הלשון "אשר יקים", היה צריך לומר אשר יעשה? ומתרץ הרמב"ן ע"פ הירושלמי:
"ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי, אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר: זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור".

וזה קרוב לעניין שפירשנו:
ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד), וכן נוהגין". כלומר הברית היא לא על קיום הדברים כפשוטם, אלא לראות שהתורה חלילה לא תפול בעיני אנשים, אלא תתכבד ותתרומם בעיניהם.

בסיום מסכת מגילה (דף לב עמוד א), יש שלוש מימרות שיש בהן צד משותף:
א.
"דאמר רבי יהושע בן לוי: עשרה שקראו בתורה - הגולל ספר תורה קיבל שכר כולן. שכר כולן סלקא דעתך? אלא אימא: קיבל שכר כנגד כולן".

לכאורה תמוה שמי שאינו קורא בתורה ואינו ממנין הקרואים יחשב כנוטל שכר כולם? אלא הדברים מבוארים לפי הרמב"ן דלעיל, שהגולל מכבד את ס"ת בעיני הרואים, ולכן חשיבות פעולתו עולה על אלו שקוראים בתורה.

ב.
"אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר יחזקאל כ' וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו'. מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא יחזקאל כ' משפטים לא יחיו בהם קרית ביה? אלא כדרב משרשיא, דאמר: שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה - עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". למוד התורה בנעימה בשמחה ובטוב לבב, הוא עיקר בלימוד התורה, ובכלל זה ת"ח הנוחים זה לזה בהלכה, ואם זה חסר אין זה תורת חיים אלא בבחינת "אני נתתי להם חוקים לא טובים".

ג.
"אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. - ערום סלקא דעתך? אלא אימא: נקבר ערום בלא מצות. - בלא מצות סלקא דעתך? - אלא אמר אביי: נקבר ערום בלא אותה מצוה".

אוחז בס"ת ערום אינו מכבד את ס"ת, וממילא גם עם לומד בה, הפסיד את כל המצווה.

מכל זה למדנו, שהכוונה והשמחה והכבוד שאדם נותן לתורה והמצוות הם עיקר העבודה ובזה אנו זוכים לקיים את הברית, והקב"ה יקיים את חלקו בברית "לתתך עליון על כל עמי הארץ".


^ 1 כעין זה פירש המגיד ממזריטש "בעבור אבות שעשו רצונך", היינו האבות עשו לקב"ה רצון לעשות לטוב לישראל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il