איך התבצע קניין הבכורה?
קראנו השבת את פרשת תולדות, ואני רוצה שתחילה נעסוק בדברי "אור החיים" כאן, בנקודה הלכתית שהוא נוגע בה.
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (בראשית כה, לא). שואל "אור החיים", הרי מספיק לומר 'מכרה את בכורתך לי', מה המשמעות של המילה "כיום"? והוא משיב שבכורה היא לא דבר שפשוט לקנות אותו, היא דבר שלא בא לעולם והגמרא בבבא מציעא בפרק ראשון (טז, א) אומרת שאדם לא יכול למכור דבר שלא בא לעולם, ולכן יעקב התחכם ואמר "היום", כדי שהמכירה תתקיים. זאת על פי מה שאמרה שם הגמרא, שצייד עני שאין לו מה לאכול, יכול למכור מראש את הצידה שהוא יצליח לצוד באותו היום , למרות שזה דבר שלא בא לעולם. לשון הגמרא הוא "מה שיעלה במצודתי היום מכור לך". מדובר על אדם שאין לו מה לאכול ובוודאי שהוא מתכוון להקנות, החיסרון בקניין של דבר שלא בא לעולם הוא שאין גמירות דעת, כי כשאדם מוכר דבר שרק בעתיד יגיע לידו הוא לא מתכוון ברצינות כי מי יודע אם בכלל הדבר יגיע לידיו. ולכן יעקב אמר "מכרה כיום את בכורתך לי", את המזון אתה רוצה מאוד מאוד ולכן תהיה פה גמירות דעת. ואולם יעקב אומר לעשיו גם להישבע, בנוסף לקניין:
טעם שהוצרך לשבועה. להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש.
יש כאן שתי בעיות. הראשונה היא שהמכירה היא של דבר שלא בא לעולם, והשנייה היא שזאת מכירה של דבר שאין בו ממש. מה זה למכור את הבכורה? למכור את המעמד, את המציאות הרוחנית - זה דבר שאין בו ממש. למדנו במסכת נדרים (יג, ב) ששבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש, ולכן יעקב אמר לעשיו גם להישבע כדי לפתור גם את העניין של דבר שאין בו ממש, וכך מכירת הבכורה ליעקב תהיה קניין גמור. הוא מוסיף ואומר:
שוב בא לידי ספר הריב"ש סימן שכ"ח וז"ל: כתבת שראית ר"י בן הרא"ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו' וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב "השבעה לי".
יוצא שבשבועה אפשר לקנות גם דבר שלא בא לעולם. "אור החיים" לא מסכים עם זה, משום ששבועה מועילה לדבר שאין בו ממש, אך לא לדבר שלא בא לעולם. הוא מראה שאין ראיה מדברי רבי יעקב בן הרא"ש, בעל הטורים:
לא הרא"ש ולא רבי יעקב בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו, שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע.
והם דברינו עצמן, אלא שהריב"ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי.
אי אפשר להביא משם ראיה, וצריך לבאר בדרך שביאר "אור החיים", שהיה צורך בשני הדברים כדי שיהיה קניין על דבר שלא בא לעולם וגם על דבר שאין בו ממש, גם "כיום" וגם שבועה.
עוד אומר "אור החיים" בפרשה שלנו, על הפסוק: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (בראשית כו, ב-ג):
ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים רמב"ן, ואומרו "לך" הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו'" (פסוק יב). עוד נתכוון לומר לו שיזכה הוא בה לזרע, ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה והוא החזיק בה בחזקה מעולה.
עוד נתכוין להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם זולת ליצחק לבד והוא אומרו "לך".
לפרסם את הדברים, הארץ הזאת לא שייכת לבני ישמעאל אלא אך ורק "לך".

רעב גשמי ורעב רוחני
כעת, נעבור לעניין אחר. "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" (שם א). אומר "אור המאיר" שיש שני סוגי רעב, יש רעב ללחם - לאדם אין מזון, חסר לו אכול. יש גם רעב רוחני - לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' (עפ"י עמוס ח, יא). ברוך ה' שלא נפגשנו עם מציאות של רעב ללחם, אבל יש גם רעב גשמי. אדם מרגיש רעבון ואין לו מה לאכול, הוא כבר לא אכל כמה ימים ונפשו כמהה לאכול, לשתות, הוא מרגיש בצרה איומה ונוראה. אדם כזה ירוץ וידפוק על הפתחים, יחפש בכל כוחו מישהו שייתן לו משהו לאכול כדי להחיות את נפשו. כך מרגיש אדם כשהוא רעב - ואותו הדבר נמצא באנשי התורה, תלמידי החכמים, כשחסר להם משהו מהמזון הרוחני שלהם, חסר להם משהו בידיעת התורה בידיעת ההלכה בידיעת דבר ד', הם מרגישים רעב גדול, צימאון לדבר ה'. יש משקה ומזון רוחניים. כל בן תורה צריך להרגיש את התחושה העמוקה הזאת, את הרעבון לדעת ולהבין את רצון ריבונו של עולם כדי למלא את נפשו ולהשביע אותה, שלא יהיה מצב שהוא לא יודע חלקים מהתורה והאמונה. הנפש ממש צמאה "הוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א, ד), ככה הורו לנו חכמים, צריך להרגיש צימאון ולשתות.
כבר סיפרתי כמה פעמים שבימי השבעה של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, אחד המספידים היה בנו של הרב חרל"פ, ר' יוסף חרל"פ. הוא סיפר שבמשך חמש עשרה שנה הרב צבי יהודה עסק בכתבי הרב, שקע בהם והתרכז בהם, והוא התבטא בלשון כזאת: "הוא שתה ושתה ושתה ושתה ושתה את דברי הרב". יש רעב ללחם ויש רעב לרוחניות.
יש לכך אולי רמז בפסוק, "מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם", יש עוד רעב, יש רעב רוחני מלבד הרעב הגשמי. "אור המאיר" דורש מהמילה "ויהי ", "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ", כשהרעב הוא רק גשמי אז "ויהי ", לשון צרה, כשאדם מרגיש רק רעב גשמי ולא רעב רוחני אז " ויהי" זאת צרה.

הקשר הפנימי למצוות
מדבריו אנחנו עוברים לדברי "המאור עיניים", ר' נחום מצ'רנוביל, מהתלמידים הראשונים של המגיד ממזעריטש, והוא מדבר על הפסוק: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ה). הוא שואל, איך אברהם ידע את התורה, הרי עוד לא ניתנה התורה! יש שתי דעות בחז"ל, דעה אחת ששתי כליותיו של אברהם אבינו היו נובעות חכמה, והדעה השנייה היא שהוא למד מעצמו (בראשית רבה צה, ג). צריך להבין מה זה 'מעצמו' ומה זה 'שתי כליותיו נעשו כשני רבנים' ולימדו אותו תורה.
יש לאדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ובתורה יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. האם רמ"ח איברים שבאדם הם כנגד רמ"ח מצוות - או שרמ"ח מצוות הם כנגד רמ"ח איברים? אומר "המאור עיניים" שכשהקב"ה ברא את האדם קודם כל כתוב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב, ז) ואחר כך כתוב: "ויעש ה' את האדם במעשה". "וייצר" זה לשון ציור, כשיש רצון לברוא איזו בריאה, קודם כל הוא מתכנן איך זה יראה ומה הוא רוצה לעשות. כשרוצים לבנות בית מתכננים קודם כל תכנית אדריכלית, איך תהיה צורת הבית, ואחר כך את הצורה הדמיוניות הזאת מבצעים בפועל. כך אותו הדבר כשהקב"ה ברא את האדם, בהתחלה היה הצד הרוחני והפנימי, הרעיון, ומתוך כך התגשם הרעיון והופיע בפועל באדם. זאת אומרת שהשורש של האדם הוא נשמה אלוקית שיש בה תוכן רוחני פנימי של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. זאת המהות הנשמתית של האדם. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, התורה היא נשמתו של האדם מישראל. זה התוכן הרוחני של האדם, והתוכן התגשם במציאות של רמ"ח איברים ושס"ה גידים של בשר ועצמות. לצורה הזאת יש תוכן רוחני, משמעות אלוקית עליונה ופנימית. כשיודעים להתעמק בפנימיות האיברים של האדם, אז: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו), האדם יכול מכך וכך איברים להבין כך וכך תכנים ועומק, לכל איבר יש תפקיד מסוים ויש משמעות פנימית ורוחנית לתפקיד הזה. בהעמקה פנימית, כשהאדם לא מתעסק בגשמיות שלו אלא מחפש את המשמעות הפנים פנימית שלו, הוא יכול מתוך תוכו להגיע להכרת רצונו של הקב"ה ולמצוות, כי המצוות נמצאות בעצם בשורש עניינו. זה מה שאמרו חז"ל, שאברהם מעצמו למד תורה, אברהם התבונן בעצמו, בתוכן הפנימי שלו. יש מערכות שלמות של איברים ובהן יש איברים עיקריים יותר ועיקריים פחות, וכך אותו הדבר בהסתכלות הרוחנית, אברהם למד תורה מעצמו. זה מה שכתוב: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד), כשאדם ממית את הצד החיצוני שלו ועוסק בפן הפנימי, אז הוא יכול לזכות לתורה. האבות הגיעו למדרגה כזאת שמתוך עצמם הם למדו תורה, "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי".
יש לאדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, אבל יש לאדם גם שערות, מה הן מסמלות? התפקיד של השערות הוא להגן על הגוף, לשמור על החום ולהגן עליו ממכות. יש הגנה גם לרמ"ח המצוות, והן תקנות חכמים. חכמים עשו משמרת למצוות, וזה מה שאמרו חז"ל שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין, שהם חיוב מדרבנן (יומא כח, ב). אברהם קיים אפילו את המשמרת, את תקנות חכמים, והוא למד זאת מהמשמרת שיש לגוף, ומתוך כך הוא הבין שיש משמרת גם למצוות. כשאדם מזכך את עצמו מאוד, מחפש את התוכן הפנימי שלו, ואת הסיבה האמיתית שבגללה הוא נמצא בעולם, ולמה הוא נברא - הוא מזדכך ונטהר, ולאט לאט הוא יכול להבין יותר ויותר.
ר' מנחם מנדל מויטבסק מוסיף על הדברים וכותב שאפשר להבין שאת המצוות ואת המשפטים אברהם קיים, אך החוקים הם דברים לא מובנים, ואיך אדם מעצמו יכול להגיע לקיים החוקים? חוקים הם גזרות, איך אדם יכול להגיע מעצמו למצוות פרה אדומה? והתשובה, שלחוקות אין טעם בהשוואה למצוות ולמשפטים שלהם יש הסבר. אבל כשעולים למדרגות העליונות מבינים שאין דבר שאין לו טעם, אין מצווה שניתנה ככה סתם בלי סיבה. יש סיבה אלוקית, יש טעם אלא שהוא עמוק ונישא מאוד. במדרגות העליונות ביותר גם החוקים ברורים וניתן להכיר את הטעם שלהם.

גדלותו של הירא
בשבועות הקודמים, בשיחות על פרשת השבוע דיברנו על אברהם אבינו המאמין הגדול, על אברהם אבינו האוהב הגדול, וכעת אנחנו בפרשה העוסקת ביצחק אבינו. בפעם הקודמת כבר דיברנו על כך שאברהם פעיל ויוזם ואילו יצחק פועל בצורה אחרת, גם הוא משפיע על העולם אך בדרך אחרת, בדרך פנימית ומסוגרת. המדרגה המיוחדת המבטאת את מעלתו של יצחק היא עקדת יצחק על גבי המזבח, יצחק מוסר את נפשו על קידוש ה', על רצונו של הקב"ה. מידתו של יצחק היא מידת היראה, "פַחַד יִצְחָק" (בראשית לא, מב). נתבונן קצת במידה הזאת. באופן חיצוני נדמה שאדם הירא מסתגר ומפחד, הוא רואה את הגדלות האלוקית, מרגיש כל כך קטן וטפל ביחס אליה וזה עוצר את הכוחות שלו מלפעול. איך הוא יפעל בעולם באופן הנכון? האדם מרגיש את הקטנות שלו לעומת הגדלות של ריבונו של עולם. זה השלב הראשון של היראה. אבל המדרגה העמוקה והאמיתית של היראה היא ביטול גמור כלפי ריבונו של עולם. לשונו של המהר"ל במידת היראה היא שהירא יודע שהוא עלול לעילה (פרק א), תלוי כל הזמן בריבונו של עולם וכל כולו נובע מהמקור האלוקי. הידיעה והתחושה הזאת, שמלוא כל הארץ כבודו ואני לכשעצמי רק בריה של ריבונו של עולם - מוציאה את האדם מהדיכאון. כשאדם עומד מול ריבונו של עולם כשהוא קטן מאוד והגדולה האלוקית אדירה ועצומה - הוא מרגיש קטנות, אבל אם הוא חושב שהוא כלום והכול ממנו יתברך - הוא לא נפרד מהגדולה האלוקית אלא הוא ההופעה של הגדולה האלוקית, והוא מקבל עוצמות עצומות. מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו, ב), למה דבריו נשמעים? להפך, כשרואים מישהו כפוף כזה אומרים שהוא ירא שמים, הוא מפחד, הוא לא אחד ששומעים את דבריו! אך חז"ל אומרים לא כך, יראים ממנו מפני שהוא בטל כלפי הגדולה האלוקית, הוא נהיה חלק ממנה, יש לו עוצמות שהן לא שלו, זו הגדולה האלוקית שממלאה אותו. הוא לכשעצמו לא כלום, הוא כל כך ירא מהקב"ה עד שהוא מדבר כאילו בשם ה'. אם כן, מכיוון שהוא מקבל את הגדולה האלוקית דבריו נשמעים.
הרב צבי יהודה היה מוסיף ואומר, שכוונת הגמרא "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" - הכוונה היא שהדברים נשמעים לעצמו, בראש ובראשונה הוא שולט על הכוחות שלו, יראת השמים גורמת שכל הרצונות והמחשבות שלו ממושמעים, ומכיוון שדבריו של האדם נשמעים לעצמו הם נשמעים גם לאחרים. זה התנאי, אדם מנהיג צריך בראש ובראשונה להיות מנהיג של עצמו, ואם הוא יודע להנהיג את עצמו ממילא הוא גם מנהיג אחרים. מי שיש לו שליטה עצמית גדולה מאוד הוא השולט, "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד, א), קודם הוא גיבור בעצמו ואז הוא גיבור גם על אחרים, הוא משפיע על אחרים, אנחנו מדברים על גבורה רוחנית. המהר"ל בנתיב יראת ה' (פרק א) מביא כמה וכמה פסוקים המראים שהיראה באמת מביאה את האדם לגדלות מיוחדת: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י, כז), במבט החיצוני אפשר להסביר את פסוק ולומר שמגיעה ברכה למי שיש בו יראת ה' ולכן הוא יוסיף חיים ולעומת זאת שנות הרשעים יתקצרו - מעין שכר על המידה הטובה שיש לו. אך המהר"ל מסביר שאריכות החיים היא לא שכר אלא תוצאה טבעית. אדם שירא דבוק בריבונו של עולם, דבוק במקור החיים וממילא נמשכים לו חיים. מי שיש בו יראת ה' ירא ובטל כלפי ריבונו של עולם, מי שמרגיש עלול לפני העילה הוא נמשך ממנה ושייך למקור החיים ויתווספו לו חיים, ואילו למי שמנתק את עצמו יתקצרו החיים.
על הפסוק: "יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ" (שם כד, כא) אומר מדרש תנחומא שכל מי שירא מהקב"ה סופו להעשות מלך (פרשת בהעלותך, טז):
ממי אתה למד? מאברהם, על ידי שנתיירא מן הקדוש ברוך הוא נעשה מלך, שנאמר: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (בראשית כב יב). ומניין שנעשה מלך? אמר ר' ברכיה הכהן ברבי בשם ר' חלבו: כתיב: "אל עמק שוה הוא עמק המלך" (שם יד יז). מהו עמק שוה? שהושוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבו אותו עליהם מלך. ולא תאמר אברהם בלבד, אלא משה שנתיירא מן הקדוש ברוך הוא נעשה מלך. ומניין שירא? שנאמר: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" (שמות ג ו), ומניין שנעשה מלך "שנאמר ויהי בישרון מלך" (דברים לג ה).
כפי שאמרנו שיראת ה' מגדילה ומעצימה את הכוחות של האדם, מהטעם העמוק שהסברנו. מי שירא את ה' עלול לריבונו של עולם, הוא שייך למלכות האלוקית ואז הוא נעשה מלך, הוא שייך למקור החיים וממילא נמשכים אליו חיים, הוא שייך לגבורה האלוקית ואז דבריו נשמעים.

מידת היראה
צריך להסביר את העומק של מידת היראה. משה רבנו אומר: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י, יב), חז"ל שואלים על הפסוק, "וכי יראה מילתא זוטרתא היא?!" (ברכות לג, ב), ומבארים שכשיש לאדם כלי ומבקשים אותו ממנו, אין לו בעיה לתת את הכלי כי זה לא נראה לו דבר חשוב. רק מה שחסר לאדם נראה לו כחיסרון עצום. ומסביר המהר"ל שהדברים הבסיסיים אם הם חסרים זה נורא ואיום, וכשהם נמצאים הם לא נחשבים. אדם שחסר לו לחם והוא רעב זה איום ונורא, וכשיש למישהו לחם הוא לא שם לב לזה באופן מיוחד. אוויר, מים ולחם הם הדברים הבסיסיים שלא שמים לב אליהם כשהם קיימים, אבל אם אין אותם זה איום ונורא. כך זה יראת ה', בלעדיה אין כלום והיא דבר עצום למי שאין אותה, ואילו למי שיש אותה היא נראית הדבר הבסיסי והמינימלי, נראה שאין בזה משהו מיוחד אלא רק מונע את השלילה. יראת ה' היא הבסיס לדבקות וצריך למלא את הבסיס הזה בהרבה תוכן, בדבקות של תורה ומצוות, דבקות של מחשבות, דבקות של מעשים. המידה הזאת היא המידה שמחזיקה את כל התכנים החשובים - ובלעדיה אי אפשר להחזיק שום דבר. לכשעצמה אין לה מהות עצמית, היא כמו כלי שתפקידו להחזיק את כל התוכן. "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (ישעיהו לג, ו), למי שיש אוצר ואין לו מה להכניס בפנים, מה שווה האוצר, וגם מי שיש לו הרבה כלים אך אין לו אוצר לשמור בו, הכול לא שווה כלום. כך היא מידת היראה, בלעדיה אי אפשר וכשהיא קיימת צריכים להוסיף עוד ועוד ועוד. לכן משה רבנו מתבטא כך, לו יש מידת היראה ולכן הוא אומר ושואל 'מה הבעיה, מה כבר ה' דורש ממך כי אם ליראה את ה' - רק למי שאין לו יראה זה נראה דרישה עצומה.
היראה והאהבה הן שתי מידות שאי אפשר להסתפק באחת מהן, בעל התניא אומר שזה כמו שתי כנפיים של ציפור, ואי אפשר לעופף עם כנף אחת בלבד. גם מידת האהבה לבדה, הכנף הימנית, אמנם היא חזקה יותר מהכנף השנייה אבל איתה לבד אי אפשר לעוף, חייבים את שתיהן. אדם צריך להיות מלא באהבת ה' וביראת ה', אלו הבסיסים שעל גביהם אפשר לבנות את הקומות הרוחניות הגדולות. עניינו של יצחק היא מידת היראה, מידת הגבורה.
אנחנו עכשיו במוצאי שבת קודש, נכנסים לחודש כסלו, חודש שנעשו בו ניסים לישראל בארץ ישראל, נס חנוכה. אנו בתקופה של מאבק על השליטה בהר הבית, זה עניינו של החודש הזה. שנזכה בעזרת ה' שהקב"ה יחדש ימינו כקדם, שלא נצטרך לחכות עד כ"ה בכסלו, שהקב"ה יזרז את הזכויות שלנו בירושלים ובהר הבית. הייסורים שעברנו השבוע הם חלק מהקניין של ארץ ישראל, חלק מהקניין של ירושלים ושל מקום מקדשנו. צריך להעצים את המעשים כדי שיהיה ברור לכל העולם כולו שחזרנו הביתה, והבית שלנו זה בית ה', בית המקדש, לשם חזרנו ומתוך שם חזרנו לכל ארץ ישראל. בקדושת ארץ ישראל יש שני צדדים, צד אחד של קדושה מצד עצמה, וצד נוסף ופנימי יותר של קדושה הנובעת מכוח קדושת המקדש, וקדושת ירושלים מתפשטת לכל ארץ ישראל. "עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם" (כלים פרק א, משנה ו), המיוחד בארץ ישראל הוא שמביאים ממנה ביכורים, קדושת ארץ ישראל היא הקשר שלה עם בית המקדש.
שנזכה בעזרת ה' לבניין בית המקדש, לקיבוץ הגלויות ולגאולה שלמה, ואנחנו נשתדל לעשות את חלקנו כמה שיותר, בעזרת ה'.

---