בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיעור כללי

חזרה מהודאת בעל דין

מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים לגבי חזרתה מהודאת בעל דין אם יש עדים. הסברת מחלוקתם: א. אם אומרים אמת לה בממונות? ב. האם הם מסתכלים על גוף הטענה או על מה שיוצא ממנה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז כסלו התשע"ה
11 דק' קריאה 52 דק' צפיה
פתיחה
בדין חזרה מהודאת בעל דין- "מה לפיו שאינו בהכחשה"
קימ"ל כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, נעסוק היום במקרה שאדם הודה בבי"ד ואח"כ חזר בו ובשאלה האם יכול לחזור בו מהודאתו הראשונה.

האם ניתן לחזור מהודאת בעל דין
מדברי הגמרא (ב"מ) שאומרת "מה לפיו שאינו הכחשה" משמע שכיוון שהודה אינו יכול לחזור בו.
הנימוקי יוסף מסיק מכך כי אדם שהודה בבי"ד וחזר ואמר נזכרתי שהיה אחרת מכפי שטענתי בראשונה, ואף מביא עדים כדבריו השניים, למרות שעדים מסייעים לדבריו אינו יכול לחזור בו, ומקבלים רק את הודאתו הראשונה. וכן מבאר, כי בוודאי על כך מדברת הגמרא כאשר אומרת כי "הודאת בעל דין כמאה עדים", שכן לומר שנאמן שלא פרע לחברו לא צריך לימוד שהרי מתנה הוא דיהיב ליה.

הנימוקי יוסף מביא שתי ראיות לדבריו.

א'. ראיה ראשונה מהגמרא בבבא בתרא שמביאה מקרה של אחד שהלווה אומר שפרע מחצה ובאו עדים ומעידים שפרע הכל, הלוה צריך להישבע שבועת מודה במקצת שפרע מחצה ואינו נאמן לחזור בדבריו.
אם כן, מדברי הגמרא משמע שאם אדם הודה שלא פרע הכל אף כאשר יש עדים שכן פרע הכל אינו יכול לחזור בו.

ב'. ראיה שנייה מהגמרא במסכת שבועות, שמספרת על מקרה שהלווה אומר לא היו דברים מעולם והעדים מעידים כי לווה ופרע, חייב הלווה לשלם כיוון ש"כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי". כיון שהעדים נאמנים שלווה והוא מודה שלא פרע על כן צריך לשלם, אף אם חוזר בו ואומר שהעדים צודקים אינו נאמן וצריך לשלם.

מחלוקת הראשונים בחוזר בו ומביא עדים לסייעו
עוד מביא הנימוקי יוסף את דברי הרמב"ם, שאומר שאם אדם נתבע על ידי המלווה שחייב לו מנה והלווה מודה שלווה, אך אחר כך טוען שכבר פרע ומביא עדים שפרע, אומר הרמב"ם שהלווה נאמן על ידי העדים ופטור מלשלם.
זאת אומרת, שאדם יכול לחזור מהודאתו אף כאשר הודה שחייב ולומר שפרע אם מביא עדים לדבריו.

מקשים על כך הרשב"א והר"ן, הרי הודאת בעל דין כמאה עדים ואין אדם יכול לחזור מהודאתו.
הנימוקי יוסף מבאר כי הרמב"ם דיבר במקרה שהלווה חזר בו קודם שבאו עדים וטוען שאכן לווה אך נזכר שגם פרע, ע"כ העדים אינם סותרים את דבריו אלא מחזקים את דבריו שאף הוא ביאר שכבר פרע. אך במקרה שלא חזר בו אלא אחר שבאו עדים כיון שהוא טען שחייב ובאו עדים ואמרו שפטור העדים סותרים את דבריו על כן אינו יכול לחזור בו שכן כבר סתר את דברי העדים.
אם כן, מבאר הנימוקי יוסף כי ישנו הבדל בין מקרה שאדם חזר בו רק אחר שבאו עדים כיון שאז סותר הוא את העדים וע"כ אינו נאמן, ובין מקרה שחזר בו לפני שבאו עדים ואינו סותר את העדים ונאמן.

היוצא מהאמור כי ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה האם אדם יכול לחזור בו לאחר שכבר הודה.

ב"אמתלא" ו"משטה" נאמן לחזור בו
לכאורה, נקודת המחלוקת פשוטה, שכן נחלקו בשאלה האם אומרים אמתלא בממון. כלומר, האם יכול האדם לתרץ ולבאר טענתו הראשונה. למשל, אם הגיע אדם לחברו ותבעו שחייב לו כסף והשני הודה שחייב, למחרת אומר לו התובע היכן הכסף שאתה חייב לי, והשיב לו איני חייב "משטה הייתי בך" - נאמן, אך אם התובע העמיד עליו עדים והודה הלה שחייב אינו יכול לומר אחר כך "משטה הייתי בך".
דרך נוספת שאדם נאמן, הוא על פי הכלל "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו", במקרה שבא אדם לבקש ממישהו כסף ואומר לו שחייב כסף להרבה אנשים ומונה את שמותם, או שסתם מספר אדם לאחרים כי חייב כספים לבעלי חוב שונים, אחר כך מגיע אחד מבעלי החוב שהזכיר האדם בדבריו ואומר לו שלם לי את הכסף שאמרת שאתה חייב לי, ועונה לו הלה וודאי שאיני חייב לך רק אמרתי שאני חייב בשביל שלא יחשבו שאני עשיר. הדין הוא שאין זה נחשב להודאת בעל דין כיוון "שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו" כלומר אדם לא רוצה שידעו שיש לו הרבה כסף ואין בכך הודאת בעל דין.
כל הנ"ל אם בעל החוב לא היה במקום באותו זמן, אך אם הודה כך בפני אותו בעל חוב נחשב כהודאת בעל דין וחייב.

אם כן מצינו שני טעמים שיכול אדם לתת אמתלא לדבריו וכך לחזור בו מהודאתו:
א'. "משטה הייתי בך" ולא רציתי להתווכח על כן הודיתי אף שלהד"מ.
ב' "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו" ופעמים טוען שחייב לאנשים כסף אף שאינו חייב שלא יחשבו שהוא עשיר.
ונחלקו הראשונים האם אנו מרחיבים כללים אלה למקומות נוספים, או שמקרים אלה הם מקרים ספציפיים ולא ניתן להרחיב אותם לאמתלאות נוספות.
כפי שראינו, הרמב"ם מבין שיש מקרים נוספים שבהם יהיה נאמן, ואילו הר"ן והרשב"א חולקים וסוברים שאינו נאמן לחזור בו.

האם אומרים אמתלא בממון
קצות החושן 1 דן בשאלה האם יכול אדם לטעון אמתלא בממון, שכן מקור הדין של אמתלא מופיע באישה שבאו לקדשה,] ואומרת להם שהיא כבר מקודשת. ואחר כך חפצה להינשא וטוענת שמעולם לא הייתה מקודשת אלא ניסתה להתחמק מבני אדם שאינם מהוגנים לה, על כן אמרה שהיא מקודשת והדין הוא שנאמנת ויכולה להינשא למי שרוצה. כעת יש לשאול האם אומרים דין זה גם במקרה שאדם הודה שחייב לפלוני וחפץ לחזור בו על ידי אמתלא.
הקצות מביא מחלוקת הפוסקים כתב:" עיין בתשובת מוהר"ש הלוי (ח"א) [ח"מ] סימן כ' וסימן כ"א אם יכול לחזור מטענתו הראשונה על ידי אמתלא כמו שאמרו לענין איסור באשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת (כתובות כב, א), וע"ש דעת מוהר"ש הלוי דמהני גבי ממון כמו באיסור , דאם הקלו בערוה החמורה כל שכן בממון הקל..."

אם כן, הקצות מביא את תשובת מוהר"ש הלוי שסובר שאפשר לחזור בממון על ידי אמתלא ולמד זאת בק"ו מערווה, שכשם שבמקרה שאישה טענה שאשת איש היא ואחר כך אומרת פנויה אני ואומרת כי טענה שאשת היא להתחמק מבני אדם שאינם מהוגנים נאמנת שפנויה היא. ואם כך הוא לגבי איסורי עריות שהם חמורים ק"ו לממון הקל.
הקצות מביא ג"כ דעה החולקת על הנ"ל וז"ל:" ומוהר"א חסון נחלק עליו וז"ל, הגע עצמך שאדם הודה מעצמו הודאה באופן שאינו יכול לומר לא משטה ולא השבעה הנאמר שיוכל לחזור וליתן אמתלא או טענת אנוס (?) וכו', ותא חזי דאפילו במקום איסורא... כתב הרא"ה דאי אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום אמתלא דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו".

מוהר"א חסון נחלק על מוהר"ש הלוי ואומר שאי אפשר לתת אמתלא לדבריו ולחזור בו מהודאתו הראשונה (מלבד טענת, "משטה" או "השבעה"), ודוחה את הראיה שהביא מוהר"ש הלוי מאישה, שכן מבאר כי המקרה של הודאת בעל דין דומה לאישה שאמרה שמקודשת לפלוני שונה מהמקרה שהביא מוהר"ש הלוי אינה נאמנת לחזור בה אף על ידי אמתלא, וכן בממון הרי הודה לפלוני שחייב לו כסף וע"כ אינו יכול לחזור בו.

הקצות מביא את קושית מוהר"ש הלוי על מוהר"א חסון מדברי הרמב"ם:" וע"ש דברי מוהר"ש שנתחזק בדבריו ז"ל ונוראות נפלאתי לפי קוצר דעתי ותבונתי מדברי הרב שכתב דבממונא לא מהני אמתלא וכי נעלם מפני כבודו והוד שכלו מ"ש הרמב"ם 2 וז"ל: יש לטוען בב"ד לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש הטענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונה אף על פי שלא נתן אמתלא לטענתו הראשונה וכו', אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו וכו' אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אא"כ נתן אמתלא לטענה שסמך ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת. הרי בפירוש דבממונא איירי הרמב"ם וכתב דאמתלא מהני ".

הקצות נוטה לשיטת מוהר"א חסון שאומר שאינו מועיל אמתלא לחזור בו מטענתו הראשונה וז"ל:" לענ"ד נראה כדברי מוהר"א חסון דלא מהני אמתלאה בממון וכדמוכח מדברי הרא"ה דלא מהני אמתלאה כשאמרה מקודשת אני לפלוני ומשום דלא מהני אמתלאה אלא גבי איסור אבל מה שבין אדם לחבירו לא מהני".

אם כן, ישנה מחלוקת האם מהני אמתלא בממון, כפי שראינו שורש המחלוקת הינה מחלוקת ראשונים, ונחלקו בה הפוסקים למעשה. מוהר"ש הלוי סובר כשיטת הרמב"ם, ואילו הקצות ומוהר"א חסון מביאים ראיה לשיטתם מדברי הרא"ה בעניין אישה שהודתה שמקודשת לפלוני ונראה כי הם בשיטת הר"ן והרשב"א שראינו לעיל.

"השב שמעתתא" מביא בשם המהרי"ן לב שגם אם אמרה שהיא מקודשת לפלוני נאמנת לומר אמתלא לדבריה. ככלל, נראה כי סברות אלו משתנות לפי מצב הדור, על פי זה ניתן לומר כי בדור שלנו שהשכחה מתגברת יש סברא לומר שאמתלא תועיל.

חזרה קודם שבאו עדים ואחר שבאו
כתב הרשב"א בתשובה 3 :" התובע מחברו והשיב הלה איני יודע וחייבוהו ב"ד שבועה ואחר שיצא מב"ד אמר לויתי ופרעתי ברור הוא שהוא נאמן שאעפ"י שאמר שהוא אינו זכור לא אמר שלא לוה ושלא פרע ושר של שכחה שכיח ולא אמרו שאינו יכול לחזור ולטעון נזכרתי אלא לגבי עדות אבל לא בבעל דבר ".

אם כן, אומר הרשב"א שאדם יכול לחזור בו קודם שבאו עדים כאשר טען שאינו זכור אם חייב אם לאו ואחר כך כך נזכר קודם שבאו עדים, ומה שאמרו שאינו יכול לחזור אף באיני יודע אינו אלא בעדות ולא בבעל דין.

בתשובות המבי"ט, מרחיב עוד ואומר שיכול לחזור בו אף אחר שבאו עדים, ואת דברי הגמרא (שבועות) שכאשר אדם טוען שלא לווה ובאו עדים ואומרים שלווה ופרע חייב, מבאר שהטעם הוא מכיון שעומד בטענתו ולא חוזר בו וממילא מכחיש העדים וחייב, אך אם חוזר בו ואומר שהתכוון שלווה ופרע הוא פטור, אף כאשר חוזר בו אחר שבאו עדים.

וכן במסכת בבא בתרא, במקרה שאדם תובע את חברו מנה ואומר שפרע מחצה ובאו עדים ואומרים שפרע הכל צריך להישבע על החצי השני, אם חוזר בו ומודה לדברי העדים ששילם הכל פטור, אף שבתחילה הכחיש את העדים כיון שחזר בו והודה לדברי העדים נאמן ופטור כדברי העדים.
אם כן, כל מה שאמרו שאינו יכול לחזור בו כאשר אין עדים שמעידים כדבריו אך אם מעידים כדבריו נאמן.

וז'ל המבי"ט 4 :" וזו החלוק שיש בין דין זה לדין שהביא הרב ז"ל בסמוך שאמר להד"מ ובאו עדים שלוה ופרע והמלוה אומר לא נפרעתי שחייב הלוה לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והעדים מעידים אותו שפרע הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ע"כ שבדין הזה אף על גב שהעדים אומרים שפרע כיון שהוא עומד בטענת לא לויתי חייב לשלם ובדין שלמעלה אף על גב דאמר לא לויתי כיון שחזר אח"כ ואמר פרעתי והביא עדים ללטענתו זאת נאמן ...
וכמו שתרצו המפרשי' ז"ל לדעת רבינו ז"ל (הרמב"ם) בסוף פ"ז בדין נזכרתי שפרעתי לו שנאמן על פי עדים ופי"ד המלכות מלוה ולוה הביא הדין של מוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא פרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כלו נשבע הלוה ונותן מחצהוהקשו ז"ל למה אינו נאמן לחזור ולומר נזכרתי שפרעתי כלו הרי העדים מעידים ותרצו לדעתו ז"ל דהתם בעומד על דבריו הראשונים אבל אם חזר ואמר נזכרתי הרי זה יכול לטעון כיון שהעדים מסייעין אותו הא קמן דיש חלוק בין עומד בכפרנותו למי שאין עומד בכפרנותו דבעומד בכפרנותו אין מועיל לו העדות וכשאינו עומד בכפרנותו מועיל לו העדות שאומר פרעתי כשהו' בב"ד דפרעתי דלאח"כ אפילו עומד בכפרנותו מועיל לו אם הביא עדים ..."

דברי המבי"ט ברור מיללו שיכול לחזור בו אם יש עדים המסייעים לדבריו, דין זה שנוי במחלוקת והשו"ע פסק שאינו נאמן.

ובביאור דברי המבי"ט נראה שהוא מטעם אמתלא, וכיון שהביא עדים המסייעים לטענתו נאמן ששכח וכעת נזכר.
היוצא מהאמור שע"פ המבי"ט אפשר לחזור מהודאת בעל דין אם מביא עדים ומבאר את דבריו.

מהמשך דברי המבי"ט, יוצא שבמקרה שאדם טוען את חברו שחייב לו והלה כפר הכל, ואחר כך באו עדים ואומרים שלווה ופרע, אם חוזר ואומר שרצה להיפטר וע"כ טען להד"מ וכעת שיש עדים הוא טוען כמותם, ייתכן ואף במקרה כזה נאמן ופטור. אף שוודאי הכחיש את העדים במציאות שכן טען שכלל לא לווה והעדים מעידים שכן לווה, ובדרך כלל קימ"ל כי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, מדברי המבי"ט יוצא שאם מבאר שהתכוון להיפטר אכן יהיה פטור. אך דברי המבי"ט בדין זה לא ברורים כ"כ, אם כן דין זה נאמר בדרך האפשר, שאפשר שכאשר טוען שסבר שלהד"מ היא טענה טובה יותר וע"כ טען כך אך כעת שיש עדים טוען כמותם יהיה נאמן ופטור.

כיצד מתבוננים על טענות בעלי הדין
נוסיף התבוננות נוספת, ראינו לעיל מחלוקת הרשב"א והר"ן עם הרמב"ם. הרמב"ם כתב שבמקרה שטען לוויתי ואחר כך מוסיף ואמר נזכרתי שפרעתי ומביא עדים כדבריו נאמן כיון שאינו מכחיש את העדים, הראשונים האחרים חולקים ואומרים כיוון שהודה שחייב אינו יכול לחזור בו.
נראה, כי הרמב"ם מבין שהנתבע לא הודה שחייב, אלא הודה שלווה, וכעת שהעדים אומרים שלווה ופרע נאמן שכן אינו מכחיש העדים. ואילו החולקים עליו מבינים שהודה שלווה, וממילא לא פרע וע"כ חייב, וע"כ אינו יכול לתקן את דבריו ולומר פרעתי.

יוצא מהנ"ל, כי מחלוקת הראשונים נסובה סביב השאלה איך מפרשים את דברי בעל הדין, האם רואים את דבריו כמכחישים את דברי העדים או לא, והאם אדם יכול לפרש את דבריו אם לאו. ובמילים אחרות, האם אנו מסתכלים על תוכן דברי בעל הדין בלבד, או שאנו מתבוננים על הפרשנות והתוצאה המובנת מדבריו ורואים כאילו טען את טענתו עם הפרשנות שלה.

ייתכן ובמחלוקת ראשונים זו גנוזה מחלוקת יסודית בהתבוננות של בי"ד על טענות בעלי הדין, והיא האם מקבלים את דברי הטוען רק על פי הדברים היבשים שאמר ללא פרשנות כלל, או שהטענות בבי"ד מתקבלים עם הפרשנות הבסיסית היוצאת מהם. כגון, בדוגמה שלעיל שאדם טוען שלווה האם מבינים מכך שלווה ואינו ידוע בבירור האם פרע אם לאו וכל הידוע כעת הוא המציאות שלווה, או שכאשר טוען שלווה ממילא ברור שלא פרע וע"כ כאילו אמר שחייב את הכסף.

וכתב הטור 5 :" התובע את חבירו בב"ד ואמר מנה לי בידך כתב הרמב"ם שבית דין אומרים לו ברר דבריך למה חייב לך הלוית לו או הפקדת בידו שאפשר שהוא חושב שהוא חייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסבור שאינו חייב לו והוא חייב לו וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה ומיהו הכל לפי הענין להוציא דין לאמיתו שאם יראה לדיין שבאין ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע בין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו".
ייתכן להבין מדברי הטור, כי ישנה שאלה ומחלוקת האם מסתכלים על הטענות בלבד, ועל פי הטענות בי"ד הם שמחליטים מי חייב וכמה, ותפקידם של בי"ד להתמודד עם הטענות ולהחליט מי חייב. או שבי"ד מקבלים את הפרשנות של הטענות ומתוך כך פועלים ופוסקים את הדין.

אם מבינים שבי"ד מתמודדים עם הטענות בלבד, כאשר אדם טוען שלווה ובי"ד פוסקים על פי זה כי חייב לשלם, כאשר טוען שנזכר שפרע ומביא עדים לדבריו נאמן, שכן לא סתר את דבריו, שהרי קודם לכן כלל לא הודה שחייב אלא הודה שלווה, וכך דעת הרמב"ם.
אך שאר הראשונים מבינים שכאשר טען לוויתי כאילו טען חייב אני, וכאשר חוזר בו וטוען נזכרתי שפרעתי, סותר את דבריו ומכחיש את דברי העדים, וע"כ אינו יכול כלל לחזור בו כיון שכבר טען שחייב והודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
אם כן יוצא מהאמור, שישנה מחלוקת ראשונים בצורת ההתבוננות של בי"ד על טענות בעלי הדין, השאלה היא האם מקבלים את הטענות כפשוטם ללא פרשנות, או שכל טענה מתקבלת בבי"ד יחד עם הפרשנות הפשוטה כאילו טען כך בפועל.

חזרה מפטור לפטור על פי הנ"ל
וכן ניתן לומר בדין חזרה מפטור לפטור, כתב הטור שאדם שנפטר בטענה מסוימת מהחוב שתבעוהו, וחוזר בו לפטור אחר קודם שבאו עדים, כגון, שתבעו שחייב לו מנה ובתחילה אמר לא לוויתי ואחר כך אמר לוויתי ופרעתי נאמן, כל עוד טען כך קודם שבאו עדים. הוסיף הרמ"ה, שכל האמור הוא רק אם לא באו כלל עדים, אך אם באו עדים והכחישו את הטענה הראשונה אינו נאמן כלל כיון שאיבד את המיגו, ואילו הר"י מיגש חולק ואומר שאם חזר בו קודם שבאו עדים אף אם אחר כך באו עדים שסתרו את טענתו הראשונה, נאמן כיון שחזר בו מטענתו הראשונה וכבר אינו נסמך עליה עוד.

גם מחלוקת זו ניתן לבאר כפי שביארנו לעיל, האם מתבוננים בעובדות הכלולות בטענה שטען בעל הדין, או האם רואים את טענתו כאילו טען פטור או חייב. אם מבינים שטענתו היא שפטור, אין זה משנה לנו היאך פטור, וע"כ אין זה משנה האם טוען כך או כך וכל עוד חזר בו קודם שבאו עדים נאמן. אך אם מתבוננים רק בעובדות היבשות העולות מהטענות, יוצא שנאמנותו מכח המיגו וע"כ אם באו עדים והכחישו טענתו הראשונה כבר אין לו מיגו שיכל לטעון אחרת כיון שהעדים הכחישו טענה זו וע"כ אינו נאמן, בטענתו השנייה.

אם כן, ישנה שאלה כיצד מתבוננים על הטענות של הבאים לבי"ד, האם מתבוננים על העובדות העולות מטענת בעל הדין, או על התוצאה העולה מהטענה כלומר, האם פטור או חייב.
נפק"מ נוספת העולה מהחקירה הנ"ל, מובאת בקצות החושן 6 במקרה שאדם טען טענה ראשונה שחשב שפטור בה, אך באמת הייתה זו טענה מחייבת, וכעת חפץ לחזור לטענה אחרת הפוטרתו האם רשאי לחזור מטענה לטענה, וכתב הקצות בשם כנה"ג שרשאי לחזור ולטעון.
גם בשאלה זו הדבר תלוי בחקירה שראינו לעיל, שכן אם מתבוננים על העובדות היבשות העולות מהטענות אינו יכול לחזור בו שכן אין לו מיגו, מכיון שבטענה הראשונה כלל לא היה פטור. אך אם מתבוננים על התוצאה הדינית העולה מטענתו, כלומר, האם כוונתו להיפטר או להתחייב, כיון שסבור היה שפטור נאמן כדין החוזר מפטור לפטור.

מקורות:
נימוק"י ב"מ דף ב' מהא שמעינן דמי שהודה בב"ד וכו'. ע"ש כל העניין.
רמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ז ה"ז
תשובות המבי"ט ח"א תשובה ט"ז
טור ח"מ סימן ע"ה בתחילת וסימן ע"ט מחלוקת רמ"ה מהר"י מיאש
קצות החושן סימן ע"ט ס"ק א'
קצות החושן סימן פ' ס"ק א' ב' ג'.
שב שמעתתא ש"ו פי"ב ד"ה ובתשובות מהרין לב



^ 1.בסימן פ' ס"ק א'
^ 2.הלכות טוען סוף פ"ז,
^ 3.שו"ת הרשב"א חלק ו סימן רלח ציטוט זה על פי שו"ת מהרשד"ם חלק חושן משפט סימן קפ
^ 4.שו"ת מבי"ט חלק א סימן טז
^ 5.טור חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עה
^ 6.סמן פ' ס"ק ב'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il