בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא

undefined

הרב שמואל אליהו

כסלו תשע"ה
13 דק' קריאה
וישב תשע"ה
בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא
נאמנות בכשרות

עד אחד נאמן באיסורים
אשה מותרת לעדות
עדות בבית-הדין צריכה שני עדים. "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". כך גם כשחותמים על שטר הלוואה או כשמעידים על קידושים ונישואין. ואולם רק עדות במשפט או עדות שקשורה לחטא ועוון צריכה שני עדים. שנאמר: "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא". בעדות על איסור והיתר, לעומת זאת, מספיק עד אחד או עדה אחת – "עד אחד נאמן באיסורים להתיר, אבל לא להחמיר" ("שולחן ערוך", יורה דעה קכז ג).
על כן אדם יכול לסמוך על אשתו שאומרת לו כי האוכל כשר, וכי הבשר הוכשר. וכן אשה יכולה לסמוך על בעלה שאומר לה כי הוא קנה את הפירות במקום שמעשרים וכד'. ולא רק אשה ובעלה, אלא כל אדם, שכל אחד הוא בחזקת כשרות (ט"ז יו"ד קיט ס"ק ב). עד שהאדם מפסיק את נאמנותו.
סתם כל אדם בחזקת כשרות
כך אומרת הגמרא בירושלמי (שביעית כב ע"ב) כי אסור לתבל שמן שקדוש בקדושת שביעית בבשמים, כיוון שהשמן נפסל בעקבות כך לאכילה: "אין מפטמין שמן של שביעית. אבל לוקח הוא שמן עֶרֶב שביעית ואינו חושש. רבי אימי סבר מימר: אפילו מן החשוד. אמר רבי יוסי: לא אמרו אלא בשאינו יודע אם חשוד אם אינו חשוד. הא דבר ברי שהוא חשוד – אסור". כלומר, מותר לקנות שמן של ערב שביעית שלא קדוש בקדושת שביעית, ולא חוששים שמא המוכר מרמה ואומר שהשמן מעֶרֶב שביעית ולא קדוש בקדושת שביעית, ובאמת הוא משנת שביעית וקדוש בקדושתה.
הגמרא מספרת שרבי אמי חשב שמותר לקנות גם ממי שחשוד על השביעית. אמר לו רבי יוסי, שכל ההיתר הוא בסתם אדם שאינו מוחזק לא בכשרות ולא בפסלות. אבל אם ברי לנו שהמוכר חשוד על איסורי שביעית – לא סומכים עליו.
כך פסק ה"שולחן ערוך": "החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם; ואם נתארח עמו – לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. אבל בסתמא – כשר". ודין זה של סמיכה על סתם אדם הוא חזק כל כך, עד שאפילו באיסורי תורה אנו סומכים על עד אחד (שו"ע יו"ד קיט וש"ך שם).
נאמנות מיוחדת לאנשי ארץ ישראל
הרמ"א כתב ב"דרכי משה" (קיט א) כי באמת המנהג הוא להחזיק כל אדם בחזקת כשרות. אמנם לדעתו לא צריך לסמוך על כל אדם ולא לקנות מוצרים שצריכים בדיקה אלא ממי שיש לו "תעודת הכשר" שהוא אדם אמין ומוחזק בכשרות. שאם אין חשד ואין היכרות חיובית "אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור".
כתב הט"ז: שהרמ"א פסק להחמיר נגד המנהג להתיר בגלל 'שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי'. מקור דברי הרמ"א הוא ברמב"ם (מאכלות אסורות ג כא) שכתב: 'וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראלי שהוחזק בכשרות, אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל – לוקחין מכל ישראלי שבה. והחָלָב לוקחין אותו מכל ישראל מכל מקום".
הנך רואה כי אף שדיני נאמנות של אדם אינם מצוות התלויות בארץ אלא באדם, עם זאת פסק הרמב"ם כי בארץ ישראל האנשים נאמנים למכור גבינה וחתיכות דג בלי שום תעודה, ואילו בחו"ל האנשים לא נאמנים אלא אם כן הוחזקו בכשרות.
מכאן למד הרמ"א לשנות את המנהג ולהורות כי אין לסמוך על כל אדם בכל מקום, אלא אם כן הוחזק בכשרות. שכן הוא ראה בדורו ובמקומו שידיעות האנשים והקפדתם אינן כדבעי. וכשהיו יושבים ישראל על אדמתם, והייתה ברובם יראת שמים טהורה והיו בקיאים בהלכה – כולם היו בחזקת כשרות גם ללא בדיקה.
ימ"ח מח"ג בסוריא
הגמרא (ע"ז ל"ט ב') אומרת כי לא כל מוצר צריך בדיקה: "תנו רבנן אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא. לא יין ולא מורייס ולא חָלָב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה. וכולן אם נתארח אצל בעל הבית – מותר".
המוצרים הללו שמוזכרים בגמרא הם מוצרים שיכולים להיות בהם חששות גדולים של כשרות. יין – יכול להיות יין שנגע בו נוכרי. מורייס – הוא רוטב שעשוי בדרך כלל ממים, מלח, תבלינים ורוטב של דגים. ויכולים להיות בו ספקות בגלל כשרות הדגים. חָלָב – שמא חלב אותו נוכרי. מלח סלקונדרית וחילתית הם דברים חריפים, ויש חשש שמא המוכר חתך את גוש המלח או את העלים החריפים בסכין לא כשרה, ונאסרו. גבינה – מפני חששות הכשרות שעירבו בה דברים טמאים.
ברור שבימינו המוצרים שצריכים הקפדה יתירה בכשרות הם הרבה יותר ממה שנאמר בגמרא. בכל כיכר לחם יכולים להיות משפרי אפייה שמורכבים משמנים מן החי. בוודאי בשוקולד או בממתקים אחרים, ואפילו בשמן וכדומה, יכולות להיות תערובות של איסור.
לא סומכים על חזקה במומחיות
הזכרנו לעיל את דעת ה"שולחן ערוך", כי לכל אדם יש חזקת כשרות עד שיתברר לנו אחרת. לעומת זאת במקום אחר ב"שולחן ערוך" (יורה דעה א' א') נפסק כי סומכים בדיעבד על חזקת כשרות של שוחט, אבל כשהוא לפנינו "צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה". וכן הדין במי ששוחט ומוכר בשר בחנותו, שמבקשים לבדוק את כשרותו (יו"ד סה יד).
הקשה הש"ך: למה צריך לבדוק שוחט ולתת לו הסמכה וכדומה? הרי ה"שולחן ערוך" פסק (בסימן קיט) כי יש לאנשים נאמנות, כל עוד לא הוכח שהם משקרים. ותירץ הש"ך, כי בחנות של בשר או בשוחט יש לצרכנים אפשרות לבחור בין חנויות בשר שונות או בין שוחטים שונים. אם כן, למה ללכת למי שלא נבדק על ידינו?
עוד הבדל יש בין חנויות הבשר והשוחטים לשאר הנושאים, כי בשחיטה ובדיקה צריך מומחיות יתירה. אמנם בשאר הדברים אנו סומכים על חזקת כשרות, אבל כדי להיות שוחט צריך הסמכה מפורשת.

מומר לדבר אחד לא מומר לתורה כולה
נאמן בביתו ואינו נאמן בחנותו
בסיום ההלכה שהוזכרה לעיל נאמר: "וכולן אם נתארח אצל בעל הבית – מותר". לומר לך כי אצל אנשים רבים יכול להיות חילוק בין כשרות הבית לכשרות בית העסק. בעסק הוא יתיר לעצמו למכור דברים שאינם כשרים. אבל אם תבוא להתארח בביתו – הוא ייתן לך לאכול רק אוכל כשר.
ולא עוד, אלא שאם המוכר הזה ישלח לך אוכל לביתך – חזקת האוכל הזה כאוכל כשר. "מאי טעמא? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא וכי משגר ליה ממאי דאכיל משדר ליה". מה הטעם? כיוון שבעל הבית לא יאכל בביתו איסור, הרי כשהוא שולח תשורה למישהו אחר – הוא שולח מהכשר ולא מהסחורה המפוקפקת שבחנותו.
כן פסק הרמב"ם על הפרשת חלה (בכורים פרק ח): "הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריא ואמר לו: 'הפרשתי חלה' – אינו צריך להפריש חלה מספק. כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על 'תרומה גדולה' כך לא נחשדו בסוריא על החלה: הלוקח בחו"ל מן הנחתום – צריך להפריש חלה מספק. אבל הלוקח מבעל הבית ואין צריך לומר המתארח אצלו – אינו צריך להפריש חלה מספק". מכאן אנו לומדים כי גם במקום שאנחנו חושדים על החלה, אם אוכל בביתו של המוכר – לא חושש על החלה. כי בביתו של אדם הוא מקפיד על עצמו יותר ממה שמקפיד בחנותו (רמ"א קיט א. ובשו"ע קיט ב).
גופו בשחרית של שבת וראשו בחנות
כדי להבין איך ייתכן מצב שאדם לא שומר כשרות בחנות ושומר כשרות בבית, אספר כי פעם נתבקשתי על-ידי אנשי הגרעין התורני באילת לדבר עם אדם אמיד שיש לו כמה וכמה חנויות שפתוחות בשבת ברחובות הראשיים בעיר אילת, דבר שגורם לכך שגם בעלי חנויות אחרות שנמצאות בסמיכות לחנויות שלו פותחים את החנות בשבת מחמת התחרות.
נפגשתי עם בעל החנויות, וכששמע שאני מצפת שמח מאוד. הוא הקדים וסיפר לי כי הוא נוסע עם חבריו כל חודש לצפת לטבול במקווה של האר"י ז"ל, וכאן הפליג בשבחו של האר"י. אחר כך הוא אמר לי כי הוא יודע מה מטרת הפגישה וכי איך צורך לשכנע אותו לשמור שבת, כיוון שהוא לא נמצא בחנויות שלו בשבת. הוא הולך לבית הכנסת, עושה קידוש עם בני ביתו, מנצל את הזמן ללימוד תורה, ורגלו לא דורכת בחנויות אלו שפתוחות בשבת מכניסת השבת עד צאתה. לא שווה לו להפסיד את קדושת השבת בשביל שום הון שבעולם.
הוא הוסיף ואמר לי, כי באופן רגיל החנויות הללו היו צריכות לעשות אותו עשיר גדול. אבל הוא יודע כי העושר ממנו והלאה. כל זה בגלל שהוא גורם לאחרים לחלל שבת. הוא לומד ויודע שהשבת שהיא "מקור הברכה" ואין לו סיכוי לצאת מהחובות, אם הוא גורם לאחרים חילול שבת. את דבריו הוא סיים ואמר, כי ברור לו לחלוטין שברגע שהוא יתגבר על היצר הרע שלו ויסגור את החנויות, ייפתחו לו שערי פרנסה טובה. "כי היא מקור הברכה". על כן אין שום צורך שאשכנע אותו לסגור בשבת, רק שאסדר לו ברכה מהרב אליהו זצוק"ל והכול יבוא על מקומו בשלום.
לא הצלחתי להשחיל יותר מדי מילים באותה שיחה, אבל קיבלתי עלי את השליחות בשמחה. ביקשתי ממו"ר אבא ז"ל ברכה, והוא חייך חיוך רחב ובירך את בעל רשת החנויות מכל לבו. האופן שבו התנהלה השיחה גרמה לי לחשוש, ולא שאלתי מה קרה עם אותו אדם. לפני זמן מה הייתי באילת, ונאמר לי שם על-ידי אחד מחברי הגרעין התורני כי אותו אדם עמד במילתו. הוא סגר בשבתות את כל החנויות שהיו בבעלותו, ובכך הוא גרם להרבה חנויות אחרות לסגור גם הם את החנות ביום השבת.
אני מזכיר את הסיפור הזה להבין את ההלכה שמוזכרת בגמרא לעיל וגם נפסקה להלכה. יש אנשים שעוברים על ההלכה בעסקיהם ושומרים על ההלכה בבתיהם. גם אנשים שנראים לנו כלפי חוץ כאנשים שרחוקים מרחק מזרח ממערב משמירת תורה ומצוות יכולים לשמור בביתם קלה כבחמורה.
החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים
ההלכה הזאת מלמדת אותנו כי הכלל האומר "מומר לדבר אחד – מומר לכל התורה כולה" אינו הלכה. כן אנו לומדים בהלכה שאנשים שמזלזלים בהלכה אחת – לא בהכרח שיזלזלו בהלכות אחרות. כך נפסק ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קיט ד): "החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים, אבל כל מה שצריך לאותו דבר, חשוד גם עליו".
הגמרא (בכורות ל) מספרת על אדם שהיה חשוד למכור חֵלֶב במקום שומן, קנס אותו רבא שלא למכור אפילו לא אגוזים. שאל אותו רב פפא: אם לדעתו הוא מומר לכל התורה כולה (כרבי יהודה) – שיאסור עליו גם מים ומלח. ואם הוא מומר רק לאותו דבר שטעה בו (כרבי שמעון) – למה הוא אוסר עליו למכור אגוזים?
וענה לו כי אותו בעל חנות שמוכר חֵלֶב משתמש באגוזים על מנת להרגיל את האנשים לקנות אצלו. במיוחד הילדים שמקבלים אגוזים על כל קנייה. ובאמצעות האגוזים הוא קונה ומוכר חֵלֶב. לכן אסרו עליו למכור גם אגוזים.
אבל בדרך כלל מי שהוא מפורסם באחת מעבירות שבתורה, נאמן בשאר איסורים (שו"ע קיט ז). זה פרט לשלושה דברים: א] עבודת כוכבים; ב] חילול שבת בפרהסיה; ג] שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל. וצריך להדגיש חילול שבת בפרהסיה, כי יש רבים שנוסעים בשבת אבל מתביישים אם מישהו דתי או רב רואה אותם. במקרה כזה אין הדבר נקרא פרהסיה ועזות פנים, אלא חוטא ומתבייש – שגם הוא חוטא, אבל לא נקרא "מומר לכל התורה כולה".


אין אדם חוטא ולא לו
אימת האיסורים על הרשעים ואין אימת הממון עליהן
אמרנו לעיל, כי מי שחוטא בדבר אחד, באותו דבר הוא לא נאמן כלל. עם זאת יש סיוג שאומר כי "אין אדם חוטא ולא לו" (ב"מ ה ע"ב). לכן נפסק ב"שולחן ערוך" כי החוטא בדבר אחד נאמן בשל אחרים לומר "כשר". כי למה לו לשקר?
כך פוסק הרמב"ם (עדות יא ח): "החשוד על דבר – יש לו לדון בו ולהעיד בו לאחרים, חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים. כיצד? נאמן עם הארץ לומר: 'פירות פלוני מתוקנים הם'. ונאמן הנחשד למכור בשר בכור, לומר: 'בשר זה שמוכר פלוני – חולין הוא'. וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין, לפי שאימת האיסורים על הרשעים ואין אימת הממון עליהן".
לא משקרים בשבתות וחגים
המשנה (דמאי פ"ד) מלמדת שיש על הרשעים עוד אימה: "הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בַשַּׁבָּת – יֹאכַל עַל פִּיו. חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת – לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר". ומפני מה ההבדל בין שבת שהאנשים נאמנים לבין מוצאי שבת שהאנשים לא נאמנים? הסביר הרמב"ם כי לעמי הארצות יש פחד מקדושת השבת, ולכן הם לא משקרים בשבת.
גם כאן אנו רואים שהעולם לא מתחלק בין דתיים לחילונים. בין שומרי מצוות לשאינם כך. כי גם אלו שנחשבים עמי ארצות נזהרים לא לשקר בשבת. אע"פ שאולי אינם שומרים את השבת בצנעה בתוך ביתם כדבעי, הם לא ישקרו בשבת.
חמותו בערה בו
פעמים רבות נשאלים אנשים על נאמנות של פועלים במטבח או עובדים זרים. גם כאן התשובה היא "אין אדם חוטא ולא לו", ולכן נפסק ב"שולחן ערוך" (קיט ג) כי "מותר ליתן משלו לחשוד לאכול דברים האסורים, כדי שיתקן או יבשל לו, ולא חיישינן שמא יחליפנו, כיון שאינו חשוד על הגזל".
אמנם אסור לתת למי שלא מקפיד על כשרות להכשיר בשר, כי יש חשש שיתעצל ולא יכשיר את הבשר, ובזה הוא חוטא לצורך מנוחת עצמו. וכן בטבח שעובד במטבח לפרנסתו ולא מרוויח ממכירה יתירה של האוכל. עם זאת, יש לו אינטרס שהאוכל יצא טעים כדי שישבחוהו, ולכן הוא צריך בדיקה לראות שלא מערבב דברים אחרים בתוך האוכל.
הדוגמה שמופיעה בהלכה היא חמותו של אדם שאינה מקפידה על כשרות, וכגון שנתן לה בשר לבשל, ומרוב אהבה לבִתה ולחתנה היא עלולה להחליף את הבשר שנתן לה בבשר אחר כדי שהאוכל יהיה יותר טעים וכד'.


חומרות והידורים

מכינים כלים לאחוות ספרדים ואשכנזים
מרן הרב זצ"ל היה אומר, כי אע"פ שיש קהילות שונות ומנהגים שונים, צריכים לנהוג בכבוד זה בזה ולא לומר על אחרים שהם אוכלי טרפות וכד'. אם אדם הכין תה בשבת על דעת הרמ"א – מותר לספרדי לשתותו.
גם כלים שנתבשל בהם דבר שלפי הספרדים הוא מותר ולפי האשכנזים אסור, כמו קטניות בפסח – מותר לאשכנזים לאכול בכלים אלו. וכן להפך, שבישלו בכלי בשר שהספרדים לא אוכלים אותו בגלל סירכות – אין הכלים נאסרים. שלא קיבלו עליהם לאסור סירכות באופן שנחשב ממש טרפות לאסור הסירים (ארץ החיים סתהון).
חֵלֶב של בני ארץ ישראל – סותם בבבל
מקור הדברים בגמרא (חולין מט ע"ב) שדיברה על חֵלֶב של היֵתֵר שבקיבה. יושבי ארץ ישראל נהגו בו היתר והחשיבו אותו כמו שומן. יושבי בבל נהגו בו איסור והחשיבו אותו כמו חֵלֶב. עוד יש הלכה, שנקב בקיבת הבהמה מחשיב אותה לטריפה, ונקב שנסתם בשומן – לא נחשב נקב.
נשאלה שאלה אצל בני בבל שלא אוכלים את החֵלֶב הזה, מה הדין בנקב שנסתם בחֵלֶב שעל היֵתֵר שבקיבה? האם נחשיב אותו כחֵלֶב ממש שלא סותם נקב בקיבה? האם המחלוקת היא כל כך קוטבית להחזיק את יושבי ארץ ישראל כטועים לגמרי, שהם מחשיבים אותו כשומן ואנחנו נחשיב אותם כאוכלי טרפות?
ענה רב נחמן ואמר: "אינהו מיכל אכלי, ולדידן מיסתם נמי לא סתים?". בני ארץ ישראל מקלים להחשיב אותו כמו שומן ואוכלים אותו, ואנחנו נחמיר כל כך ולא נאמר שהוא סותם את הנקב? האם המחלוקת בינינו היא כל כך קוטבית? זו שאלה שתשובתה בצִדה – המחלוקת היא לא קוטבית על כדי כך שאנחנו לא נחשיב את החֵלֶב ההוא כמי שאינו.
חֵלֶב של בני ריינוס – מתירים את הכלים ואת התבשיל
ב"שולחן ערוך" (יורה דעה הלכות חֵלֶב סימן סד סעיף ט) נפסק הלכה למעשה בנושא זה: "חֵלֶב הדבוק לכרס שתחת הפריסה – אסור". הרמ"א מביא את מנהגם של בני עיר אחת שקראו לה "ריינוס", שנהגו להחשיב את החֵלֶב הזה כמו שומן ולאכול אותו. ואומר הרמ"א כי שאר האנשים הגרים במקומות אחרים שבאים להתארח בריינוס אוכלים בכלים שלהם, ולא מחשיבים את הכלים האלה כמו טרף.
ה"שולחן ערוך" כתב כי אפילו את התבשיל עצמו היו אוכלים תושבי שאר הערים. אבל לא את החֵלֶב עצמו. ואע"פ שהחֵלֶב לא בטל בשישים בתבשיל זה (ש"ך ס"ד יב. ט"ז ס"ק ט. כרתי ס"ק יב. פלתי ס"קיד). וכן כתב הש"ך בסימן קיט (ס"ק כ). כל זאת בגלל שכאשר קיבלו עליהם בני שאר המקומות לאסור חֵלֶב של בני ריינוס, לא אסרו גם את הכלים שנבלע בהם.
מי שלא מחמיר בדבר אחד – נאמן לאחרים שמחמירים בו
הדין הזה נכון גם לגבי נאמנות. כי מי שלא נוהג בחומרה מסוימת – יכול להיות משגיח על אחרים שנוהגים בחומרה זו, והוא לא נפסל בגלל דבר זה אפילו בדבר שמקל. כך נפסק ב"שולחן ערוך": "מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור". "דודאי א'לפני עור לא תתן מכשול' – לא עברי" (ש"ך יורה דעה סימן קיט ס"ק כ).

בעל חנות שטעה
מוכר טרף לרבים – מנדים אותו ומשמטים אותו
"המוכר דברים האסורים – מעבירים אותו ומשמתים אותו; ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב, או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב, שוודאי עשה תשובה בלא הערמה, כיון שאינו חס על ממונו" (שו"ע יו"ד קיט טו).
אם מוכר הכשיל את הציבור ומכר טרפות – מעבירים אותו מתפקידו ומנדים אותו נידוי חמור. וגם אם הוא לובש שחורים ומתעטף שחורים, אין זה נחשב תשובה עד שיגלה ממקומו, ויבוא לידי ניסיון האם להעדיף את כספו או את דבר ה'. כגון שמצא מציאה יקרה ויכול לקחת לעצמו, ובמקום זה החזירה. הוכח שחזר בתשובה והממון לא מעביר אותו על דעת קונו.
מוכר טרף בשגגה – יש לו תקנה
שוחט ששחט ויצאה טריפה מתחת ידו והכשיר אותה, "אין לו התנצלות לומר: שוגג הייתי". אמנם אם באמת מסתבר שהאדם טעה "מחמת שאינו בקי" – יש לו תקנה שילמד ויחכם. אמנם אם זה שטעה בשוגג מחמת שלא ידע חזר על טעותו, לא נקרא שוגג אלא מזיד. "ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות פרק ד יג).
חותמות כשרות
ב"שולחן ערוך" (קיח סעיף א) מובא כי צריך לסמן מוצרים כשרים בחותמת אחת או שתיים. "יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד עובד כוכבים, צריך שני חותמות. אבל יין מבושל ושכר, או יין שעירבו בו דברים אחרים, כגון דבש, וכן החומץ וחלב ומורייס ופת וגבינה וכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד עובד כוכבים – מותר בחותם אחד".
החשוד אינו נאמן, אפילו בשבועה
לפעמים אין משגיח בחנות, או שיש משגיח והוא לא נראה אמין, או יש חשש מסיבות אחרות, ובעל החנות נשבע שהכול כשר, ושרב חשוב אוכל באותה מסעדה או מלון וכיוצא בזה. על זה נאמר ב"שולחן ערוך" שם: "החשוד על הדבר אינו נאמן עליו, אפילו בשבועה".
ויהי רצון שהקב"ה יצילנו מכל כישלונות בדברים אלו של כשרות, ושדקדוק הלכה זה לא יביאנו להיכשל במצוות שבין אדם לחברו. ונזכה להפך מה שנאמר על מאכלות אסורות "ונטמטם בם", שמטמטמים מוחו של אדם, כך שבזכות מאכלות קודש יתקיים בנו: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". אמן.


אשה נאמנת

פעם ביקר הרב בביתו של שופט דתי. השופט הגיש לרב תה ועוגות, והרב לא טעם מהם. כשבאה אשתו של השופט ואמרה לרב כי היא בעצמה ניפתה את הקמח ואפתה את העוגות כהלכה, חרג הרב ממנהגו, טעם מהעוגה ואמר לשופט: הנה, לה אני מאמין, "עד אחד נאמן באיסורים", ואפילו אשה, ולא לך האיש השופט. לימים נכח הרב בכנס שהשתתפו בו שופטים רבים והחלו שם ליטפל לרב, אתם דתיים לא מאמינים לעדותה של אשה וכדומה, וסיפר להם הרב בתשובה מה היה אצל אותו השופט.
(מתוך "באור פניך", הרב חיים בן שושן)

זכות תמורת חביתה
פעם נסע הרב זצ"ל לתל-אביב להעביר שיעורי תורה בכמה מקומות, ולא הספיק לאכול בביתו לפני שיצא לדרך. אחרי כמה שיעורים הוא הרגיש קצת חלש ורצה לאכול, אבל לא מצא מקום עם הכשר טוב.
הרב נכנס למזנון שהיה בו מישהו עם חזות אחראית, ושאל אותו האם הוא יכול לטגן לעצמו חביתה עם שתי ביצים. "אני אשטוף ואנקה את המחבת. אחליף שמן, אשלם לך גם על הביצים, גם על השמן וגם על הטרחה", אמר הרב. בעל המזנון הסכים לבקשה המוזרה. הרב ניגש למטבח של המזנון, שטף את המחבת משאריות השמן, חימם אותה כדי להכשירה. אחר כך בדק שתי ביצים מדם וטיגן לעצמו.
כשהאוכל היה מוכן הוא נטל את ידיו, בירך בכוונה וניגב. אחר כך הוא בירך על הלחם ואכל את החביתה. סיים לאכול, עשה מים אחרונים ובירך ברכת המזון בכוונה. כל העת הזאת הביט בעל המזנון על הרב בדבקות. הוא מעולם לא ראה אדם אוכל כל כך בקדושה.
כשהרב סיים לברך ברכת המזון, הוא ניגש לבעל המקום לשלם לו על החביתה, על השמן ועל הטרחה. "בשום פנים ואופן, לא אקח ממך דבר!", אמר בעל המקום. "יש לי כזאת זכות שאכלת אצלי, ולא אמכור את הזכות הזאת בעבור שום כסף שבעולם".


כלים שנתבשל בהם דבר שלפי הספרדים הוא מותר ולפי האשכנזים אסור, כמו קטניות בפסח, מותר לאשכנזים לאכול בכלים אלו. וכן להפך
אדם יכול לסמוך על אשתו שאומרת לו כי האוכל כשר, וכי הבשר הוכשר. וכן אשה יכולה לסמוך על בעלה שאומר לה כי הוא קנה את הפירות במקום שמעשרים וכדומה


בד"ץ העדה הספרדית . כאשר אין אפשרות לדעת מה כשרות האוכל ומשגיח הכשרות אומר שזה בד"ץ העדה החרדית, האם מדברי הרב לספרדים זה אסור?
מותר.

בושל ביום חול . האם נכון הוא שלירא שמים ראוי להחמיר ולא לאכול דבר שבושל ביום חול על-ידי מחלל שבת, בכלים כשרים, אלא ע"י היכר של הדלקת אש כמו בישול גוי?
מותר לאכול מבישול חול של מחלל שבת.

בערות בשגגה . מי שלא ביער יין שביעית משמיטה קודמת, מה דין היין?
אם לא ביערו בשוגג – אסור לבעלים ומותר לאחרים.

כבולעו כן פולטו . אני עושה קורס טבחות וצריך לטעום בשר לא חלק וחמאה בדגים. האם מותר?
אם אין ברירה, אפשר לטעום ולפלוט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il