בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מסילת ישרים
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ד טבת התשע"ה

פרק כ"ו חלק נ"ד

undefined

בשביל הנשמה

י"ד טבת התשע"ה
4 דק' קריאה
ההבדל בין ה'טהור' ל'קדוש'
וְתִרְאֶה עַתָּה הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין הַטָּהוֹר לַקָּדוֹשׁ. הַטָּהוֹר – מַעֲשָׂיו הַחָמְרִיִּים אֵינָם לוֹ אֶלָּא הֶכְרֵחִיִּים וְהוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בָּהֶם אֶלָּא עַל צַד הַהֶכְרֵחַ,* וְנִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוֹצְאִים מִסּוּג הָרָע שֶׁבַּחָמְרִיּוּת וְנִשְׁאָרִים טְהוֹרִים, אַךְ לִכְלַל קְדֻשָּׁה לֹא בָאוּ, כִּי אִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר בִּלְתָּם כְּבָר הָיָה יוֹתֵר טוֹב.
אַךְ הַקָּדוֹשׁ, הַדָּבֵק תָּמִיד לֵאלֹהָיו וְנַפְשׁוֹ מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת בְּאַהֲבַת בּוֹרְאוֹ וְיִרְאָתוֹ, הִנֵּה נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים עוֹדֶנּוּ פֹה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהִנֵּה אִישׁ כָּזֶה הוּא עַצְמוֹ נֶחְשָׁב כַּמִּשְׁכָּן, כַּמִּקְדָּשׁ וּכַמִּזְבֵּחַ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פב, ו), "וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים" (בראשית לה, יג) – "הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה",* וְכֵן אָמְרוּ (עיין רש"י בראשית יז, כב), "הַצַּדִּיקִים הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה", כִּי הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בַמִּקְדָּשׁ. וּמֵעַתָּה – הַמַּאֲכָל שֶׁהֵם אוֹכְלִים הוּא כְקָרְבָּן שֶׁעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, כִּי וַדַּאי הוּא שֶׁהָיָה נֶחְשָׁב לְעִלּוּי גָדוֹל אֶל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ עוֹלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ נִקְרָבִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְכָּל כָּךְ יִתְרוֹן הָיָה לָהֶם בָּזֶה עַד שֶׁהָיָה כָּל מִינָם מִתְבָּרֵךְ בְּכָל הָעוֹלָם, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא תצוה יג), כֵּן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁהָאִישׁ הַקָּדוֹשׁ אוֹכֵל עִלּוּי הוּא לַמַּאֲכָל הַהוּא וּלַמִּשְׁתֶּה הַהוּא כְאִלּוּ נִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מַמָּשׁ. וְהוּא הָעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ עָלָיו זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קה ע"ב), "כָּל הַמֵּבִיא דוֹרוֹן לְתַּלְמִיד-חָכָם כְּאִלּוּ הִקְרִיב בִּכּוּרִים" וְכֵן אָמְרוּ (יומא עא ע"א), "יְמַלֵּא גְרוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים יַיִן" בִּמְקוֹם נְסָכִים.

שימוש ע"י ה'קדוש' - מעלה הדבר הגשמי לרוחניות
וְאֵין הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁיִּהְיוּ הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים לְהוּטִים אֲחֲרֵי הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, חַס וְחָלִילָה, שֶׁיְּמַלֵּא גְרוֹנָם כְּמַלְעִיט אֶת הַגַּרְגְּרָן, אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא לְפִי הַכַּוָּנָה שֶׁזָּכַרְתִּי, כִּי הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים הַקְּדוֹשִׁים בְּדַרְכֵיהֶם וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם הִנֵּה הֵם מַמָּשׁ כַּמִּקְדָּשׁ וּכַמִּזְבֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ מַמָּשׁ. וְהִנֵּה הַנִּקְרָב לָהֶם כַּנִּקְרָב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּמִלּוּי גְּרוֹנָם תַּחַת מִלּוּי הַסְּפָלִים, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה כָּל תַּשְׁמִישׁ שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ מִדִּבְרֵי הָעוֹלָם אַחֲרֵי הֱיוֹתָם כְּבָר דְּבוּקִים לִקְדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ הִנֵּה עִלּוּי וְיִתְרוֹן הוּא לַדָּבָר הַהוּא שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת תַּשְׁמִישׁ לַצַּדִּיק, וּכְבָר הִזְכִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן אַבְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב וְשָׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו (חולין צא ע"ב), "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּן וְהָיְתָה כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת, עָלַי יַנוּחַ צַדִּיק רֹאשׁוֹ".
___________________________________
צַד הַהֶכְרֵחַ – לשם קיומו החיוני. הַמֶּרְכָּבָה – עיין בספר נפש החיים, שער א', פרק ו'.


ביאורים
הקדושה מצטיירת בעינינו כמשהו מאוד עליון ורוחני, נבדל ורחוק מהעולם הזה כרחוק מזרח ממערב. יש בהסתכלות זו משהו מן האמת, אבל היא לא שלמה. אם נשים לב נראה שדוגמאות רבות אותן מונה הרמח"ל הן דווקא בחיבור בין עולם הקודש לבין עולם המעשה, בכל התחומים. הדבר מתבטא ביצירת תרבות, בבניית עולם מוסרי, ועובר דרך כל מגוון תחומי החיים, עד שמגיע אפילו לאכילה שהיא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. הרמח"ל מציין שזהו ההבדל שיש בין מידת הטהרה עליה למדנו לפני כמה פרקים לבין מידת הקדושה. מי שהגיע למידת הטהרה נמצא במדרגה גבוהה מאוד, אך בכל זאת עולם החול נראה בעיניו כאילו הוא מונע ממנו להתקרב לקב"ה. במקום לעסוק בתורה ובעניינים רוחניים שמימיים, עליו לטרוח בשביל לאכול, לשתות ולדאוג לכל צרכי הגוף שלו. העיסוק הגופני מעכב אותו מעלייה רוחנית. לעומת זאת מי שהגיע למדרגת הקדושה מצליח לראות איך עולם החול לא רק שאינו מעכב אותו, אלא להפך, על ידי ההתרוממות הרוחנית שלו הוא מצליח לרומם גם את מעשיו הגשמיים. הוא יוצק תוכן אמיתי במעשיו, ונותן משמעות למעשים שיכולים להיראות סתמיים וחסרי משמעות. אכילה של אדם כזה איננה סתם אכילה, אלא מסייעת למרכבה של השכינה. האכילה שלו היא המאפשרת לשכינה להתגלות דרכו. זה לא עוד סתם מעשה גשמי – כמו שבהמה אוכלת ומזינה את גופה כך גם הוא אוכל, אלא זו אכילה עם משמעות. ממעשה גשמי הוא הופך למעשה אלוהי, כי הכוונה יוצרת בו משמעות חדשה. לכן אדם כזה לא רק שלא רואה בעשייה בעולם הזה ניגוד והפרעה להתעלות רוחנית, אלא במעשיו הוא מעלה ומרומם ממש את העולם להיות רוחני יותר. הוא כלי להופעת השכינה.

הרחבות
•שולחנו של אדם מכפר
הַמַּאֲכָל שֶׁהֵם אוֹכְלִים הוּא כְקָרְבָּן. לאדם יש יצרים ודחפים שונים, ואחד המרכזיים שבהם הוא יצר האכילה. היצר אינו כוח שמושך את האדם לעשות רע, אלא הוא דחף שבאמצעותו 'מבקש' גופו של האדם לספק את צרכיו. גם הגוף אינו רע. הגוף הוא הכלי שנתן הקב"ה לנשמה כדי שיוכלו שניהם יחד לעבוד אותו [סנהדרין צא.]. כשמספקים את צרכי היצר, ללא עבודת השם – מדחיקים את הרוח והשכל שבאדם.
דוגמה לכך היא האכילה. אכילה סתמית, ובפרט אם היא יְתֵרָה, יכולה לגרום לאדם לעצלות ואף לגאווה, כפי שכתב הרב קוק : "אכילה ושתייה יתרה, ודאי מביאה לידי גאווה והוא הדין כשאינה בכוונה קדושה. הכל לפי מדרגתו של האדם, עד כמה שצריך שיכוון... בחסרון כוונה... מעוררים בנפש האוכלת גם כן עלית המדות והתכונות הרעות, שהוא כל יסוד הגאווה... על כן, כל אכילה ושתייה שלפני התפלה, הרי היא בכלל גאווה, ועליו הכתוב אומר "ואותי השלכת אחרי גַוֶּךָ", אחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים. זולת כשהיא מצד הרפואה אין שייך גאווה, שמצות הרפואה היא מחוברת לקדושה, שהקב"ה סועד את החולה, ושכינה עמו, שהענווה היא יסוד הקדושה, שהחולה, שהוא דל ועני ומדוכא מצד חוליו, ועיניו נשואות לרחמי שמים" [מידות הראיה, העלאת ניצוצות ז].

לרפואת שירה בת פורטונה ועמיחי בן אמישג הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il