בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת הדף היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אורי שרגא בן פנינה

נאמנות קטן להתיר אישה

undefined

הרב עקיבא כהנא

שבט תשע"ה
3 דק' קריאה
הגמרא ביבמות (קכא ע"ב) אומרת שאדם השומע מתינוקות (ילדים קטנים) שאמרו שהולכים לקבור איש פלוני, יכול להעיד על כך ולהתיר את אשתו, ובאופן שאין לחשוש שמה שהם מדברים הוא חלק ממשחק שהם שיחקו ביניהם.

הטור כותב שבאופן שקטן מעיד שמת בעלה של אישה הוא נאמן להתיר אותה, ורק כשבאו מהספד, שיש מקום לחשוש שזה אמירה שהיא חלק ממשחק, צריך לוודא שהם אכן דוברי אמת. בית יוסף מעיר עליו שלא משמע כך בגמרא. ולכן כותב שאולי יש טעות בדבריו. וכן הב"ח (ז) מעיר שאולי מתכוון למקרה אחר, ולא למקרה של קטן. ים של שלמה (טז, יד) כותב שמי שפוסק כדברי הטור להתיר אישה בעדות קטן מנדים אותו.

רמב"ם (גירושין יג, ח - ט) הביא את דין הגמרא וכתב: "כבר אמרנו שעד מפי עד כשר לעדות אשה... אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם. שמע מן התינוקות שהן אומרין עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנין היו שם, ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו, כך וכך עשו במטתו, הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן, ומשיאין את אשתו." וצריך להבין מהו ההבדל בין המקרה הראשון למקרה השני, מדוע במקרה השני קטן נאמן במה שאמר, ובמקרה הראשון אינו נאמן?

ערוך השולחן (יז, סח ) ביאר שגם כשהקטנים מעידים באופן סתמי שאדם מת, או שראו אדם מת, הם לא נאמנים, ואך ורק כשהם מעידים על מעשה שהיה, והם חוו אותו, ומספרים פרטים מהמעשה, זה מוכיח שהם אכן דוברים אמת, ואז ניתן ללמוד מפיהם שאכן פלוני נהרג. וכתב ט"ז (הובא בב"ש לג) שכמו כן שאם קטן אומר שפלוני נהרג, ומספר את סיפור ההריגה, ואת הסיבה להריגתו, זה כמו שאומר שבא מלוויה של אדם והוא נאמן לומר שהאדם מת.

אור זרוע (א, תרצז) מביא מחלוקת: לדעת ראב"ן קטן מסיח לפי תומו, נאמן רק באופן מיידי אחרי המעשה לומר שהאדם מת, וכמו בסיפור בגמרא שבאו מהספד של מישהו. ואילו לדעת ראבי"ה גם אחר זמן מסיח לפי תומו נאמן. וכן כתב תרומת הדשן (חלק ב, סימן רכ) שתינוקות שאומרים שהיו אנשים שספדו וקברו את האיש הזה, מועיל רק לאלתר, אבל על מה שקרה פעם, אינם נאמנים.

ים של שלמה (טז, יד) מחלק באופן הבא : יש הסוברים שגם במקומות ש'מסיח לפי תומו' נאמן, עדיין צריך שלא יסיח לפי תומו באופן ישיר 'פלוני מת', אלא שידבר על דברים אחרים שמתוכם יבינו שהאדם מת. לגבי גוי, כותב ים של שלמה שהוא נחשב מסיח לפי תומו גם כשאינו מדבר בדברים אחרים, אם לא יודע שסומכים עליו להיתר העגונה. לגבי אמירת קטן - אם היא לאלתר אחר המעשה שקרה, אז גם אם אומר פלוני מת, ומספר את הסיפור של ההספד זה מספיק. לעומת זאת, לאחר זמן מה, לא מועיל כשמספר את הסיפור וצריך גם שידבר על דברים אחרים לחלוטין, אחרת הוא לא נאמן.

רמ"א פוסק (יז, יג) כדברי ראב"ן שקטן מסיח לפי תומו נאמן רק לאלתר, ולא לאחר זמן. החלקת מחוקק (כה) מבאר שרמ"א פסק לחומרא, כיון שיש כאן חשש דאורייתא של אשת איש, לכן אם קטן מעיד לאחר זמן שמת, צריך ללכת גם כאן לחומרא, ולא להתיר את האישה. אמנם מראות הצובאות (מה) כתב שלפי המשאת בנימין, כל ספק בעגונה צריך ללכת לקולא, (ובדומה לכסף משנה שהובא בחמדת הדף היומי לפרשת בא, שכיון שהאשה מדייקת, לכן אין לה חזקת אשת איש, ויש להקל בספק). ולכן גם כאן יש לפסוק לקולא. אלא שרמ"א לא פסק כן מספק, ואם היה פוסק מספק היה מביא את שתי הדעות, אלא שהכריע כסברת ראב"ן שרק לאלתר הוא נאמן, וכך גם הבין מדברי הרמב"ם, כך שיוצא שדעת הראבי"ה היא דעת יחיד. אמנם ים של שלמה כותב שגם הרמב"ם למרות שהוא כותב 'עכשו באנו' אין כוונתו שרק באופן זה נאמן, אלא שזה הסיפור היותר הגיוני, אבל גם באופן שזה לאחר זמן נאמן, בתנאים שהזכיר לעיל.

סיכום: הגמרא הביאה שלקטנים יש נאמנות באופן שמתארים סיפור שאדם מת, ובאופן שאין חשש שדיברו על משחק. לדעת הטור יש נאמנות לקטנים בכל אופן, אך הבית יוסף טוען שיש טעות בדבריו. אמנם לדעת הרמב"ם קטן אינו נאמן אלא באופן זה. לדעת ערוך השולחן זה בגלל שמספרים על מעשה שהיה.
נחלקו ראבי"ה וראב"ן באופן שקטנים מעידים לאחר זמן, אבל 'מסיחים לפי תומם', אם נאמנים. ים של שלמה אומר שניתן לומר שיטת ביניים: כשהם מזכירים שהוא מת תוך כדי סיפורים אחרים הם נאמנים גם לאחר זמן, אך כשאומרים רק שהוא מת, נאמנים רק מיד אחר כך. רמ"א פסק כדברי ראב"ן שקטן נאמן רק מיד אחרי המעשה, וכתב חלקת מחוקק שפסק כך מספק לחומרא. אמנם ה'מראות הצובאות' לא מקבל את דבריו, וטוען שפסיקתו של רמ"א היא מעיקר הדין ולא מספק, כיון שלדעת הרמ"א גם הרמב"ם מסכים לראב"ן. אמנם, לדעת הים של שלמה לא ניתן להוכיח מהרמב"ם כאף שיטה בעניין זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il