בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רוני תחיה בת טובה

מסוף העולם ועד סופו נשמע קולה של תורה

מתן תורה שמע ובא

מעמד קוסמופוליטי , מה שמועה שמע ובא , מלחמת עמלק שמע , מתן תורה שמע ובא , מסוף העולם ועד סופו , אחזתם רעדה ואמרו שירה , שמא מבול בא לעולם , ה' הסיר מן העולם כל הנהגה של השחתה , שמא מבול של אש בא , חמדה טובה יש בבית גנזיו , אדם בלי תורה גדל להיות פרא אדם , ה' עוז לעמו יתן , אברהם אבינו הופך את הרע לטוב , דוד המלך הורג את היצר הרע , הנהגה של מבול לעומת הנהגה של תורה , מנהגו של עולם בימות המשיח , אימתי הוא שבחו של מקום

undefined

הרב שמעון כהן

שבט תשע"ה
15 דק' קריאה
מעמד קוסמופוליטי
מעמד הר סיני הוא נקודת היסוד של העם היהודי, הוא אחד מיסודות האמונה, "אני מאמין באמונה שלמה שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו ע"ה", אבל הוא לא רק מעמד ישראלי, הוא מעמד קוסמופוליטי, מעמד שנותן משמעות לכל המציאות העולמית. די אם נזכיר את התיאור המופלא של חז"ל 1 , "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש", כדי להבין שהמציאות הזו של מתן תורה איננה מעמד שנוגע לאומה הישראלית לבדה.

מה שמועה שמע ובא
פרשתנו פותחת במילים: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה..." 2 . חז"ל 3 שואלים: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר?".
יתרו עוזב את כל העבודה זרה שהוא קשור אליה. חז"ל 4 אומרים שלא היה סוג של עבודה זרה שהוא לא עבד, כל כולו היה שקוע במציאות הזו של עבודת האלילים. כדי שיתרו יעזוב את כל מפעל חייו וירגיש מחויבות לתורת ישראל ורצון להדבק באומה הישראלית, צריך שיתרחש משהו מהפכני שינפץ את כל העולם הרוחני שהוא בנה עד עתה. יתרו לא היה סתם סקרן, הוא לא חיפש הרפתקאות בשביל התחביב, הוא היה אדם עמוק שמבקש לברר את יסודות אמונתו, וכשהוא מגיע אל האומה הישראלית זה אחרי מסע ארוך של התעמקות בכל התיאולוגיות הדתיות שהיו קיימות בעולם. הוא לא מגיע רק כדי לחוות איזו חוויה דתית של דת חדשה שהוא נתקל בה, הוא לא מבקש להיפגש מבחוץ ולהמשיך הלאה, אלא "מה שמועה שמע ובא ונתגייר ", מתחולל בו שינוי פנימי שמביא אותו למסקנה שעליו לחדור ולהיות חלק בלתי נפרד מהאומה הישראלית.

מלחמת עמלק שמע
כעת מביאה הגמרא שיטות שונות בתשובה לשאלה איזו שמועה שמע יתרו:
"רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו: 'ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'".
לפי רבי יהושע, יתרו שמע שיש אומה שמתנגדת לעמלק. עמלק הוא 'ראשית גוים', האומה העמלקית היא אומה גדולה וחזקה, ויתרו שומע שהאומה הישראלית שיצאה זה עתה ממצרים מצליחה לעמוד בקשרי מלחמה מול האומה העמלקית ולגבור עליה.
לא מדובר רק על מלחמה צבאית אסטרטגית, מדובר בעיקר במלחמה רוחנית, כפי שעולה מדברי המשנה 5 :
"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין".
במערכה מול עמלק מתברר שהמציאות הישראלית שעד עתה היתה משועבדת תחת יד מצרים, מסתכלת כלפי מעלה ומשעבדת את ליבה לאביה שבשמים. מדובר באומה שנמצאת בזמן מלחמה והדבר המרכזי שמעסיק אותה זה העמידה שלה לפני מלך מלכי המלכים. זה מה שיתרו שומע, והדבר מחולל אצלו מהפכה.

מתן תורה שמע ובא
שיטה אחרת היא שיטתו של רבי אלעזר המודעי:
"רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: 'ובהיכלו כולו אומר כבוד', נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? 'ה' למבול ישב'!
אמר להם: 'וישב ה' מלך לעולם', כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם.
אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? שנאמר: 'כי באש ה' נשפט'!
אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו?
אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'.
מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום'".
לפי רבי אלעזר המודעי, יתרו שמע על נתינת התורה לישראל במעמד הר סיני. הגמרא לא מסתפקת בהצגת שיטתו של רבי אלעזר, היא ממשיכה ומסבירה מה התחולל במציאות באותה שעה שניתנה תורה בסיני ומתארת את הקול האלוקי שעבר בעולם ואת הרעד שאחז אז במלכי אומות העולם.

מסוף העולם ועד סופו
כשחז"ל אומרים לנו שהקול האלוקי היה 'הולך מסוף העולם ועד סופו', אין בכך רק אינפורמציה כמותית של ריבוי האנשים שהיו שותפים בשמיעת הקול האלוקי או לחילופין אינפורמציה גיאוגרפית שמלמדת על מרחבי הענק שבהם נשמע קול ה', בדברי חז"ל אלה טמון הרבה מעבר לזה, כשם שאברהם אבינו מקיים את מצוות ה' "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" 6 ובכך פועל פעולה קניינית מקדימה, כך הולך הקול האלוקי מסוף העולם ועד סופו ומנחיל את דבר ה' בעולם. דבר ה' הולך ומתפשט וסוחף את כל האנושות.
כך דרכן של מהפכות, שקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו. תהליכים של תרבויות יוצרים תנועה, זה לא משהו מקומי שנגמר בתוך הקלויז. הדוגמאות לכך הן רבות:
אלכסנדר מוקדון כבש מדינה אחרי מדינה, הוא כבש את רוב ממלכות המזרח ושלט על רוב העולם העתיק, הוא הקים אימפריה שהשתרעה מאסיה הקטנה (טורקיה) ועד הודו, והפיץ את התרבות היוונית בכל העולם.
מאוחר יותר, במסעי הצלב של הצלבנים נגד הכופרים באמונה הנוצרית, אנו פוגשים ניסיון נוסף ליצור מהפכה, הצלבנים שילהבו את ההמון המוסת וערכו מרחץ דמים, מתוך מגמה להשליט ולהפיץ את אמונתם ודתם.
נפוליאון השליט והמצביא הצרפתי הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב ומזרח אירופה.
השאלה המתבקשת היא: איזו קפריזה עולה בראשו של מצביא, ללכת לכבוש את כל העולם כולו? מה זה שיגעון הגדלות הזה? אם נבחן את הדברים נגלה שיש כאן ביטוי למשהו הרבה יותר עמוק, אדם שמביא אתו איזו שהיא בשורה, הוא מרגיש שהוא חייב לחולל שינוי אוניברסלי, כלל עולמי.

אחזתם רעדה ואמרו שירה
אם כן מתן תורה מחולל מהפכה עולמית, האנושות כולה נתבעת להגיע ליעד הזה של קבלת תורה. מדובר בתהליך נפשי רוחני עמוק שעתיד לפרוץ את כל המחיצות ולהגיע לעולם כולו. חז"ל מתארים כיצד רעדה אוחזת במלכי האומות, "וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתם רעדה בהיכליהם ואמרו שירה", בעלי האמונות למיניהן נכנסים לבתי המקדשות שלהם ומנסים לומר שירה, האדמה בוערת מתחת לרגליהם, האמונה בוערת תחתם, ולכן הם מנסים לעמוד בכל התוקף ולחזק את אמונתם ודתם, שח"ו לא תהיה קריסה מוחלטת של הכול. הקול האלוקי מעורר את מלכי האומות וגורם להם להיכנס להיכלי עבודת אליליהם מתוך רעדה וחשש שמא העבודה זרה שלהם הולכת להתבטל ולהיגמר.
מלכי האומות אומרים שירה כביטוי עמוק של שייכות וחיבור, הם מבקשים לחזק את האלהים שהם מאמינים בו ולתת לו עוצמה בשעה שכל המציאות נמצאת באיזה שהוא תהליך של בירור, הם מבקשים להתייחד עם אמונתם ודתם אל מול גל התורה שהולך לשטוף את המציאות כולה.

שמא מבול בא לעולם
מלכי האומות שומעים קול המולה ובטוחים שמבול כבד עומד לשטוף את העולם, מבול של מים או מבול של אש, הם חשים שמהפכה עולמית מתרגשת ובאה והם מזדרזים להתקבץ אצל בלעם הרשע, מורם ורבם. בלעם הוא סמל האלילות והרשעה, "'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור" 7 , בלעם הוא האנטיתזה של משה רבנו בכל המובנים, הוא ה'שפיץ' של העבודה זרה בעולם, דווקא אצלו מתכנסים מלכי האומות.
הופעת התורה בעולם מציבה את האומה הישראלית אל מול האנושות כולה. אומות העולם מזהות שמתחוללת מהפכה, וכיון שטבעה של מהפכה שהיא משחיתה כל חלקה טובה כדי לייסד מחדש יסודות חדשים על גבי כל מה שהאנושות בנתה עם השנים, החשש שמקונן בליבם של מלכי האומות הוא "שמא מבול בא לעולם", שמא העולם הגיע לרמת השחתה כזו, שכדי לבנות עולם מזוכך צריך למחות את העולם ולייצר מציאות חדשה שכולה תורה. כנראה התורה של נח לא מספיקה, צריך תורה חדשה הרבה יותר גדולה, צריך מעמד שימחה את האנושות ויתחיל לבנות את העולם מחדש.

ה' הסיר מן העולם כל הנהגה של השחתה
בלעם משיב למלכי האומות שאין מדובר במבול, שכן נאמר "וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם" 8 וכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא עוד מבול לעולם. כשהקב"ה נותן למבול את הכוח לפעול בעולם, אז המבול, כמו השטן 9 , איננו מבחין בין צדיק לרשע ומשמיד את הכול. הנהגה של מבול זו הנהגה יוצאת דופן שנצרכה לשעה, אך לדורות נאמר: "ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב" 10 , הקב"ה אמר למבול 'שב', ובכך הסיר מן העולם כל הנהגה של השחתה. מכאן ואילך מתגלה שהקב"ה לבדו הוא מלכו של העולם, ואין עוד מקום להנהגה של מבול.

שמא מבול של אש בא
מלכי האומות לא מסוגלים לתפוס תשובה כזו, זה נוגד את כל השקפת עולמם המושתתת על תרבות של השחתה, לכן הם אומרים: "שמא מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא".
התרבות האלילית היא תרבות של חומר, ודבר שכל המרכיבים שלו הם חומריים, התיקון היחיד שלו הוא קלקולו והשחתתו, לכן כשהאומות מבינות שאין מדובר במבול של מים, הן מעלות חשש שמדובר במבול של אש. לפי תפיסת עולמן לא יעלה על הדעת שניתן לתקן את העולם בלי מנגנון של השחתה.
משיב להם בלעם: "כבר נשבע שאינו משחית כל בשר". כלומר כל ההנהגה הזו שכוללת בתוכה השחתה, שהעולם צריך לעבור תהליך של השחתה ולא תהליך של בנין - זה נגמר, זה תהליך שהכרנו באופן חד פעמי במבול.

חמדה טובה יש בבית גנזיו
שואלים מלכי האומות: אם נגמר עידן ההשחתה, אז מה זה קול ההמון שאנחנו שומעים, "מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה" 11 ?
ובלעם משיב: "חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'". 'חמדה' היא דבר שאדם חומד אותו, שיש לו תשוקה ותחושת שייכות אליו. מראשית הבריאה העולם כולו ציפה והמתין לאותה 'חמדה גנוזה' שעתידה היתה להגיע ב-ו' בסיון.

אדם בלי תורה גדל להיות פרא אדם
חז"ל אומרים: "אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" 12 . בלי תורה, העולם חוזר לתוהו ובוהו. אי אפשר להעלות על הדעת כיצד נראה עולם שאין בו תורה. בהלכות תלמוד תורה שואל רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין 13 , בעל "ערוך השולחן" 14 , מדוע מצוות חינוך הבנים אינה אלא מדרבנן - כדי שכשהבן יגדל הוא יהיה רגיל במצוות - בעוד מצוות תלמוד תורה שמצווה האב ללמד את בנו, היא מן התורה? במה שונה מצוות תלמוד תורה מכל מצוות החינוך הרגילות, סוף סוף מדובר בקטן שאין בו דעת?
משיב בעל "ערוך השולחן":
"אלא בירורן של דברים כך הוא לעניות דעתי, דהנה הקטן פטור מכל המצוות, וגם האב אינו חייב שהקטן יעשה מצוות, דהא דקיימא לן שחייבין לחנך את הקטן, זהו מדרבנן, כמו שכתב רש"י (בסוף פרק ג דסוכה), אבל מן התורה אין שום חיוב לחנכו, והרי אפילו קטן אוכל נבלות - אין (בית דין) מצווין עליו להפרישו (יבמות קיד ע"א), ואם כן מאי שנא דבלימוד התורה חייבתו תורה להאב ללמדו?
אמנם הטעם מובן, דבשלמא מצוות יקיים כשיגדיל, אבל אם לא ידע בתורה כלל עד שיגדיל, אז כשיגדיל יהיה כ'פרא אדם' ויצא לתרבות רעה, דבאין תורה אין מצוות, לפיכך חייבתו תורה 'ולמדתם אותם את בניכם', להרגילו בתורה, ולכן שאל הש"ס: עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה וכו'? כלומר דזהו פשיטא דמה שחייבתו תורה אינו מפני חיוב שעל הקטן שנאמר שמחויב ללמדו כל התורה, שהרי בקטן אין חיוב אלא הטעם כדי להרגילו בתורת ה', ואם כן פשיטא שאין צריך כל התורה כולה, ולזה אומר מקרא, כלומר דכשמרגילו במקרא די, וכשיגדל ילמוד בעצמו משנה וגמרא כפירוש רש"י והר"ן, ולזה בא הספרי לומר דאם כן מאי זה דכתיב 'ושננתם לבניך', הרי שינון הוא בהלכות ואין זה חיוב על האב כלל, ולזה מפרש 'אלו התלמידים'".
כשאין תורה בעולם, העולם הופך להיות פראי, אב שיחכה עם מצוות תלמוד תורה ויתחיל ללמד את בנו תורה רק כשיגיע לגיל בר מצוה, הוא עלול לגלות שהבן כבר לא בן אדם, אלא 'פרא אדם'. הביטוי 'פרא אדם' בו בוחר בעל "ערוך השולחן" להשתמש כאן, הוא ביטוי שנזכר במקורו כלפי ישמעאל והוא מלמד אותנו לימוד יסודי 15 . בדרך כלל תואר השם מופיע אחרי העצם, כמו: אדם גדול, אדם יפה, אדם חכם. לעולם לא נאמר: גדול אדם, יפה אדם, חכם אדם. והנה הביטוי 'פרא אדם' הוא יוצא דופן מבחינה זו, אלא שכנראה המלאך הכיר היטב את אופיו של ישמעאל וידע שבמהותו הוא 'פרא', זה שם העצם שלו, ותואר השם הוא 'אדם'. כלומר ישמעאל הוא פרא בדמות אדם, ביסודו הוא פראי ומושחת, ולבושו אדם. וכאן אומר לנו בעל "ערוך השולחן" דבר מבהיל, אדם שגדל ללא תורה, עלול לגדול כ'פרא אדם', לכן אי אפשר לחכות עם מצוות תלמוד תורה עד גיל מצוות.
כשהגמרא מדברת על 'החמדה הגנוזה' שכל העולם ממתין ומצפה להופעתה, היא לא מדברת רק על גבהים רוחניים עליונים שחסרים בעולם, היא מדברת גם על המדרגה האנושית הפשוטה, כי עולם בלי תורה, זה לא עולם אנושי, זו הופעה פראית חייתית.

ה' עוז לעמו יתן
הגמרא חותמת בפסוק: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" 16 . הבקשה לתת תורה לישראל נלמדת מהמילים: 'ה' עוז לעמו יתן', וכך מבאר המהרש"א 17 :
"'ה' עוז לעמו יתן' וגו' - פירש רש"י עוז תורה שהוא כו'. ועוד יש לומר, שהשיב להם שאין שינוי רצון לפניו, שנתן לה (את התורה) עתה לישראל ולא נתנה מקודם לאחד משאר עובדי כוכבים, אבל אומה הישראלית ראויה לקבל כי הם עזים בעובדי כוכבים, ועל כן ניתן להם התורה שהיא נקראת 'עוז' להתיש כוחן של ישראל, אבל שאר עובדי כוכבים לא יוכלו לקיימה, כדאמרינן בפרק אין צדין, מפני מה ניתנה התורה לישראל מפני שהן עזין".
בדרך כלל כשיש לאדם עוז, הוא משתמש בו כדי להיות 'פרא אדם', וכיון שישראל הם עזים שבאומות, הם זקוקים לתורה שתתיש את כוחם. לאור זאת, ממשיך המהרש"א, מובנת תגובתם של מלכי האומות:
"ועל זה אמר: השיבו עובד כוכבים 'ה' יברך את עמו בשלום', על פי הכוונה זו, כי לולא ניתנה התורה להם לא היה אומה ולשון יכולה לעמוד מפניהם, כדאמרינן נמי שם נמצא התורה היא נתינת שלום לעובדי כוכבים עם ישראל, ועל כן אמרו 'ה' יברך את עמו בשלום'".
יוצא כאן דבר מופלא, הקב"ה נותן לנו תורה שמתישה את כוחנו, כדי שלא נכבוש את אומות העולם, אבל לא מדובר כאן על התשה בעוצמה שמביאה לדיכוי הכוחות, אלא התשה במינון כזה שמסוגל לקחת את כל העוז שבאומה ולנתב אותו למקום של תיקון ועידון, התורה מייצרת אצלנו עדינות נפש ואצילות ומתקנת את מידותינו.

אברהם אבינו הופך את הרע לטוב
יש חיבור על הש"ס בשם "קרן אורה". זה חיבור למדני ועמוק, כתב אותו רבי יצחק מקרלין 18 , והוא מבאר את דברי חז"ל שראינו בצורה נפלאה:
"ענין מאמרם ז"ל בזה יבואר על פי דברי המדרש והירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ה), שאמרו באברהם אבינו ע"ה, נאמר: 'ומצאת את לבבו' כו' (נחמיה ח, ט), שנהפך לטוב גם כוחו של יצר הרע, וזה שנאמר: 'את לבבו', שני יצריו כולם נאמנים היו לפניו יתברך".
אלפיים שנות תורה לא מתחילות במעמד הר סיני, הן מתחילות כמה מאות שנים קודם לכן, כשאברהם ושרה החלו לעשות נפשות בחרן, "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" 19 , אלא שבמתן תורה - הקב"ה נתן לנו את התורה, ואצל אברהם אבינו - כליותיו נעשו לו כשני כדים, והיו ממלאים אותו תורה 20 , כלומר התורה היתה מונחת בטבעו של אברהם אבינו. לאור זאת אנחנו מבינים טוב יותר את דברי הירושלמי שמביא בעל ה"קרן אורה", שגם יצרו הרע של אברהם נהפך לטוב. באברהם אבינו אין כל רוע, כולו רק טוב, כי כל כוחות היצר שבו הפכו לטוב. ישנה מדרגה עליונה כזו, שבה אדם מישראל מסוגל לעבוד את ה' יתברך גם עם היצר הרע שלו 21 , לקחת את היצר הרע ודווקא אתו לעבוד את ה'.

דוד המלך הורג את היצר הרע
ממשיך בעל "קרן אורה":
"ובדוד המלך ע"ה נאמר: 'ולבי חלל בקרבי' (תהלים קט, כב), שלא עלתה לו להפכו לטוב, אלא הרגו וביערו מקרבו. וזה מובן, כי תכלית החפץ הוא מעלתו של אברהם אבינו ע"ה, כי לא יחפוץ ה' גם בכליון הרע, ויותר ירצה לפניו שלימות היפוכו לטוב, וגם על זה נאמר: 'כי לא אחפוץ במות המת' (יחזקאל יח, לב), כי אין חפצו יתברך בכליון המת, היינו היצר הרע סטרא דמיתא, 'כי אם בשובו כו' וחיה' גם הוא, וכן היא המידה בשלם הפרטי".
דוד המלך היה במדרגה מופלאה, הוא הצליח להרוג ולאבד את היצר הרע, אבל מדרגתו של אברהם אבינו היתה מופלאה יותר, הוא לקח את יצר הרע ורתם גם אותו לעבודת ה'. הקב"ה לא חפץ בכילויו של הרע אלא בהפיכתו לטוב.

הנהגה של מבול לעומת הנהגה של תורה
כך היא ההנהגה הרצויה, אך מעשי ההשחתה של האדם הפרטי בדורות ראשונים הפכו את העולם כולו להיות מושחת עד כדי כך שלא ניתן היה לתקן את המעוות ונגזרה גזירת מבול על העולם.
"וכמו כן בכלל העולם, חפץ ה' בהשלמת כל ברואיו בהיותם כולם בכללם עושי רצונו הקדוש, ו'כל פועל ה' למענהו' (משלי טז, ד), אך לזה נצרך שיהיה מבחר הברואים הוא נפש האדם על שלימותו בעבודת ה' ויראתו, ולרגלו ילכו כל ברואי העולם אחריו להשלים חפץ בריאותם ותכליתם, ויהיה העולם בכללו מושלם לתכלית בריאותו, כולם עושין רצון בוראן באהבה ורצון כאשר ברא הכל לכבודו, אבל אם נפש האדם לא ישלים תיקונו וישחית דרכו ח"ו, השחתתו תפעל בכל ברואי עולם, וכולם לא ישלימו תכליתן הטוב בבריאותן, וזה קרה בדורות הראשונים אשר השחית האדם דרכו, ועל ידו השחית כל בשר דרכו כאמור, וגבר בם הרע עד אשר לא היה בהם מקוה לשוב לטוב, והיה נצרך לתיקון העולם לבער החטאים האלה ולהשחיתן, כאמור בפרשה, על ידי מידת דינו הקדוש אשר נגלה פעולתה בעולם, והתחיל להבנות מחדש מנח ואילך, עד אשר הגיע עת דודים להנתן החמדה גנוזה לבני ישראל, ועל ידי אורה ופעולת מצוותינו יתוקן נפש האדם על שלימותו, ומזיו אורה יקבלו כל הברואים וישובו כולם לטוב".
מכאן ואילך צריך העולם לעבור תהליך של תיקון. איך מתקנים את העולם? איך דואגים שהעולם יהיה נקי, מאושר ושמח יותר, שיהיה 'עולם שכולו טוב'? ממשיך רבי יצחק מקרלין:
"וזה ענין אמרם ז"ל: כשנתנה תורה היה הקול הולך מסוף העולם ועד סופו, כי אור קדושתו (של תורה) נגלה בכל העולם, ונתבטל הרע של כולם, ובאו ושאלו שמא מבול בא לעולם, נתייראו שמא יהיה הביטול על ידי השחתה כמו במבול.
אמר להם: כבר נשבע כו'.
אמרו לו: שמא מבול של אש יביא, כי התורה נתנה באש הגדולה, ופן יכלו כולם על ידי האש.
אמר להם: כבר נשבע שלא ישחית כל בשר, ואופן הביטול הרע על ידי השחתה לא יהיה עוד, אלא חמדה גנוזה יש לו כו' ונותנה לבניו, ובזיוה וקיומה נהפך הרע לטוב ויבואו כולם על תיקונן השלימות, וכולם יחיו ויודו ליוצרם, בהכרתו כולם את כבודו יתברך.
מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום', כי זה אופן התיקון שווה לכולם ונתקבל להם, ואמרו: מי יתן והיה כן, כי יברך ה' את עמו בכלי המחזיק ברכה הוא השראת זיו שכינתו עליהם, ומברכתם יבורכו כל ברואי עולם בטוב, ויכירו וידעו כולם מי בראם ולאיזה תכלית נבראו כו', וביעור הרע לא יהיה על ידי השחתה ח"ו כמו המבול, אלא הרע יושבת וישוב הכל לטוב, ויהיה שלם ואמת לכל ברואי עולם.
ובזה יש לכוין מה שנאמר: 'הללו את ה' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם' (תהלים קיז, א-ב), כי על ידי תגבורת חסדו עלינו במה שנתן לנו תורתו, אשר כל האומות הכירו אמיתתה תורת אמת, מובטח הוא כי לא יבא העולם לידי השחתה ח"ו, כי אם (אלא) יתוקנו כולם לטוב, וכדברי רבי שמעון במדרש (ילקוט שמעוני ח"א תרע"ב) על פסוק 'והשבתי חיה רעה' (ויקרא כו, ו), היינו שטבע הרע יושבת ולא ירעו ולא ישחיתו, אלא כולם ימלאו דעה את ה', כן יהי רצון במהרה בימינו".
פלאי פלאים! זה שהקב"ה נותן תורה לישראל, זה הופך את הגויים להיות רלוונטיים במציאות, והם בעצמם הופכים להיות טובים ומהללים את ה' על נתינת התורה. החסד האלוקי שהקב"ה עשה עם ישראל בשעה שנתן להם את התורה, עתיד להביא את הגויים להלל ולשבח את ה' מתוך הכרה והבנה, שכל המציאות שלהם בעולם מתאפשרת בזכות התורה שירדה לעולם.

מנהגו של עולם בימות המשיח
בהלכות האחרונות החותמות את כל ספר "משנה תורה" של הרמב"ם, בתחילת הפרק האחרון של הלכות מלכים נחלקים הרמב"ם והראב"ד בשאלה, אם בימות המשיח העולם ימשיך לנהוג כמנהגו או לא, וכך כותב הרמב"ם:
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' - משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר: 'זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם', ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר: 'ואריה כבקר יאכל תבן', וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח ייוודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן".
והראב"ד 22 משיג:
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח כו' עד משלים. אמר אברהם: והלא בתורה 'והשבתי חיה רעה מן הארץ'".
כלומר הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שבימות המשיח לא ימשיך העולם לנהוג כמנהגו, שכן מפורש בכתוב: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" 23 , על כורחנו מחויבים אנו לומר שבימות המשיח יהיה שינוי של הטבע.

אימתי הוא שבחו של מקום
בספרא על הפסוקים בפרשת בחוקותי מובאת מחלוקת תנאים בשאלה, האם שבחו של הבורא גדול יותר כשיש מזיקים ואינם מזיקים או ששבחו גדול יותר כשאין מזיקים כלל. אומר המדרש 24 :
"והשבתי חיה רעה מן הארץ', רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם, רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזוקו. אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום - בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור, בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר: 'מזמור שיר ליום השבת' - למשבית מזיקים מן העולם, משביתן שלא יזיקו.
וכן הוא אומר: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה' - מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו".
רבי שמעון מגיע למסקנה ששבחו של הבורא ניכר יותר דרך המפגש עם מזיקים שאינם מזיקים, מאשר עם מפגש עם מציאות בה המזיקים נכחדים מן העולם.
הדבר נלמד מדרשת חז"ל על הפסוק "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" 25 , וכן מן הפסוק "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה" 26 , בימות המשיח התחביב של התינוקות בישראל יהיה להכניס את ידיהם למאורות צפעונים ולהוציא את הארס מפיהם. מה חז"ל מבקשים לומר בציור הסוריאליסטי הזה של תינוק שמכניס את ידו לתוך עינו של נחש ארסי ומוציא מרה מפיו?
התינוק הוא סמל הטהרה והתמימות, סמל הרוך והעדינות, אבל לעתיד לבוא התינוק הזה יוכל לעמוד מול הנחש הצפעוני, סמל הרוע והרשעות, החטא והיצריות, ולהוציא מפיו את כל המרירות והרוע שבו. הכול יהיה זך וטהור, נקי מכל מרירות.
רבי שמעון מלמדנו, שהעולם צריך לעבור תהליך של תיקון שיביא לכך שהמזיקים אינם מזיקים. כדי להגיע לכך אנו זקוקים לאותה 'חמדה גנוזה' שמכוחה יוכל העולם לקבל את העוז הנדרש לקראת עידון העולם וטהרתו עד כדי השבתת הרע מן העולם.




מקורות עיקריים:
זבחים קטז ע"א , ראש השנה פ"ג, מ"ח , ערוך השולחן יורה דעה רמה, ה , מהרש"א זבחים קטז ע"א , קרן אורה זבחים שם , רמב"ם מלכים יב, א , ספרא בחוקותי א, ב


^ 1.שמות רבה כט, ט.
^ 2.שמות יח, א.
^ 3.זבחים קטז ע"א.
^ 4.ראה רש"י שמות יח, יא.
^ 5.ראש השנה פ"ג, מ"ח.
^ 6.בראשית יג, יז.
^ 7.ספרי דברים שנז, י.
^ 8.תהלים כט, י.
^ 9.ראה רש"י שמות יב, כב.
^ 10.תהלים כט, י.
^ 11.שמואל א' ד, יד.
^ 12.שבת פח ע"א.
^ 13.רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (בוברויסק שברוסיה), התקפ"ט-התרס"ח - מגיל צעיר נחשב לעילוי. נשא לאשה את בתו של הגביר רבי יעקב ברלין ממיר, אביו של הנצי"ב מוולוז'ין, והמשיך את לימודיו בישיבת וולוז'ין. בהמשך התמנה לרבה של הקהילה החשובה נובהרדוק (נובוגרודוק) ולראש הישיבה שבעיר. נחשב אחד מגדולי הדור, והשיב אלפי תשובות בהלכה (שלא נשתמרו). בנו היה רבי ברוך עפשטיין, בעל ה"תורה תמימה". ספרו "ערוך השולחן" על ארבעה חלקי השולחן ערוך זהה לשולחן ערוך במבנה ובסדר הסימנים, אך איננו מסתפק בפסיקת הלכה אלא מבאר את ההלכות ממקורם בגמרא, ומסביר את שיטות הפוסקים ואת טעמיהם. חיבור נוסף שחיבר הוא "ערוך השולחן העתיד", העוסק בהלכות זרעים, קרבנות, טהרות, מלכים ושאר הלכות שאינן נמצאות בשולחן ערוך.
^ 14.ערוך השולחן יורה דעה רמה, ה.
^ 15.ראה מהרי"ל דיסקין על התורה פרשת לך לך ד"ה והוא יהיה פרא אדם.
^ 16.תהלים כט, יא.
^ 17.מהרש"א זבחים קטז ע"א.
^ 18.רבי יצחק מינקובסקי (ליטא), התקמ"ח-התרי"ב - אחיו הגדול היה רבי יעקב ברוכין, תלמיד רבי חיים מוולוז'ין, לימים רבה של קרלין ומגדולי דורו, בעל שו"ת "משכנות יעקב". רבי יצחק עסק בתורה כל ימיו, וכשנפטר אחיו בשנת התר"ה מילא את מקומו כרבה של קרלין, עד פטירתו. מחבר סדרת ספרי "קרן אורה" על הש"ס.
^ 19.בראשית יב, ה.
^ 20.ראה בראשית רבה צה, ג.
^ 21.ראה צדקת הצדיק אות קב, וכך כתוב שם: "וזה נקרא 'בכל לבבך' - בשני יצריך וכו', שצדיק הוא הכובש יצרו, אבל זה, מכניס קדושה גם בכל חמדות היצר, ואז השם יתברך מדה כנגד מדה נותן קדושה בכל מה שיעשה וזוכה להוציא קדושה הרבה מן היצר רע דייקא...".
^ 22.רבי אברהם בן דוד (נרבונה שבפרובנס-פוסקיירה שבפרובנס), דתת"פ-דתתקנ"ט - מבקרו הגדול של הרמב"ם בהלכה (בעל ההשגות). ישיבתו בפוסקיירה משכה תלמידים מקרוב ומרחוק והיתה מפורסמת מאוד בתקופתו. בין כתביו הרבים: הלכה, פירושים לגמרא ותשובות, בולטות ביותר השגותיו על הרמב"ם. אחד מספרי ההלכה הידועים שכתב הוא ספר "בעלי הנפש" על הלכות נידה וטבילה, עם תוספת מיוחדת בשם "שער הקדושה" העוסקת בקדושת הזיווג.
^ 23.ויקרא כו, ו.
^ 24.ספרא בחוקותי א, ב.
^ 25.תהלים צב, א.
^ 26.ישעיה יא, ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il