חסידים מספרים כי פעם אחת במוצאי יום הכיפורים בא ר' שמואל, תלמידו החביב של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבית רבו, לראות מה שלומו אחר הצום ואחר עבודתו את בוראו כל היום בשקידה עצומה שהיא למעלה מכוח אנוש.

אף על פי שכבר עברו כמה שעות מהצום, עדיין לא נגע הצדיק בספל הקהווה שלפניו. כשראה את תלמידו, אמר: "טוב שבאת, שמואל, אספר לך מה שנתרחש. דע לך, השטן קטרג היום לפני בית דין של מעלה, וכך טען: אתם בית דין צדק, הגידו לי את הטעם האמיתי של הדבר. אם גזל אדם מחברו רובל אחד הרי אתם שוקלים את העברה במשקל המטבע, ואילו אם אדם נותן נדבה לחברו רובל אחד הרי אתם שוקלים את העני עצמו ואת כל בני ביתו שנהנו מן הנדבה. מפני מה אין אתם מסתפקים גם כאן במשקל המטבע? או מפני מה אין אתם שמים גם שם בכף המאזנים את הנגזל עצמו ואת כל בני ביתו שסבלו מן הנזק?

"מיד נגשתי והסברתי: הנדבן רוצה לקיים את נפש בני האדם, לפיכך צריך לשקול את בני האדם. ואילו הגזלן אינו מבקש אלא את הכסף בלבד ואינו נותן דעתו על בני אדם, ועל כן אין לשקול כאן אלא את המטבע בלבד. כך סתמתי את פי המקטרג".

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

add_alert

23 - דרך חדשה

24 - בית דין של מעלה בפעולה

25 - בשדות הציד הרוחניים

טען עוד

סיפור המעשה שלנו סובב סביב דמותו המיוחדת של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, 'סנגורן של ישראל'. סיפור זה הוא סיפורה של עבודת הסנגוריה של צדיקי הדורות על עם ישראל. העיקרון העולה מתוך הסיפור כולו הוא שלא מה שנראה לעיניים הוא מה שהוא באמת. הדברים אינם נמדדים על פי הספר, על פי החשבון הקר - יש להם מהלך עמוק משלהם.

עבודתו של ר' לוי יצחק ביום הכיפורים מתוארת כעבודה שהיא למעלה מכוחות אנוש. ר' לוי יצחק איננו עובד לפי הספר, הוא עובד במסירות נפש אישית המעמידה אותו בנקודת התייחסות שלמעלה מחשבונות פשוטים לפני בוראו.

עמדה זו עולה גם מתוך המצב שבו מוצא אותו תלמידו. הצום כבר יצא, כוס הקהווה מונחת לפניו, אולם ר' לוי יצחק עדיין לא סיים את עבודת יומו. הוא עדיין שם.

מהלך העניינים אינו מתנהל בנגלה, אלא במהלך נפשי פנימי מיוחד לר' לוי יצחק. עמדה זו מעניקה לר' לוי יצחק את האפשרות לעמוד ולהתדיין עם בורא עולם. בשעה שהדברים עומדים על כף המאזניים המדקדקת מתוך חשבונות של משקל עברות כנגד מצוות, בא ר' לוי יצחק ופועל ישועות, הנובעות מעמדתו המיוחדת שכולה למעלה מן הסדר, למעלה מן החשבון. יש לו לר' לוי יצחק חשבון אחר, והחשבון הזה הוא חשבונו של עולם האמיתי.

התדיינותו של השטן המקטרג כנגד בית הדין של מעלה מזכירה לנו את הדרך שבה מציג הרמב"ם את צורת השקילה של העברות כנגד המצוות: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני... אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו... וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת... וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין".

לכאורה, לפנינו שיקול קר של מצוות כנגד עברות. הצד שאליו נוטה הכף הוא הצד שיכריע את דינו של האדם. השטן המקטרג שם את הדגש על המשקל. כאן עובדים לפי הספר, לפי מידת היושר. המשקל חייב להיות אותו המשקל בשני המקרים, ואם כאן שוקלים רק את המטבע, גם שם יש לשקול באותה מידה. ולהיפך - אם כאן שוקלים את האדם עם כל בני ביתו, גם שם יש לשקול את האדם עם כל בני ביתו. לממד המשקל יש תפקיד מכריע בשפיטה של השטן המקטרג. יש משקל אובייקטיבי לכל מעשה, והוא ניתן לשקילה בגרמים.

המשכם של דברי הרמב"ם מוביל אותנו אל תשובתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. וכך כתב הרמב"ם: "ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם: יש זכות שהיא כנגד כמה עונות... ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות... ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות".

זוהי עבודת הסנגוריה. היא אינה מתבוננת בערכם הטכני של המעשים אלא בכוונת הלב המצורפת אליהם. צדקה הצדקה מתכוון לפרנס את העני ואת בני ביתו, בעוד הגזלן איננו מתכוון לצער את הנגזל ואת בני ביתו, וכל מעייניו נתונים אל הכסף. עבודת הסנגוריה מביטה אל הממד העמוק של רצונם של ישראל. יודעים הם מלמדי הסנגוריה להצביע על הממד הנסתר, הפנימי, שלמעלה מכל טעם ודעת, והוא החשבון האמיתי של חשבונו של עולם.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.