בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ינון דוד בן טובה גיטל

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק

undefined

הרב שמואל אליהו

אדר תשע"ה
13 דק' קריאה
מלחמת עמלק ביישוב הארץ
רוצחים ויורשים
עמלק, נכדו של עשו, קיבל על עצמו ליישם את משטמת סבו ליעקב ולבניו. "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו". המשטמה הזאת הופכת להיות תוכנית – "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" – אלא שעשו לא "זוכה" ליישם אותה, ומי שמנסה לעשות זאת הוא עמלק.
עמלק הוא בן דּוֹד שלישי שלנו. צאצא של אברהם. המפרשים מסבירים שעשו ועמלק חיכו עם השנאה שלהם עד אחרי שנות העבדות והעינוי שהיו במצרים. עד אחרי שישראל ישלמו את החוב שהיה מוטל על זרע אברהם. "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו. חזקוני, דעת זקנים). כי אם יכלו יעקב ובניו, יצטרכו הם לסבול את הגזירה.
אחרי שהחוב שולם על-ידי ישראל, עושה עמלק דרך ארוכה (400 פרסה) כדי להילחם בישראל ולהשמידם. להישאר היורש החוקי שיירש את ארץ כנען שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים. "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". זכויות בלי חובות.
במאמר מוסגר נזכיר, כי הדבר הזה מזכיר מאוד את התרבות הנוצרית, תרבות עשו הוא אדום. תרבות שמנסה לשכנע שהיא החליפה את ישראל בתפקידו כעם הגדול שהובטח לאברהם אבינו. תרבות שרוצה את הכתר, אבל לא מוכנה לקחת על עצמה עול תרי"ג מצוות. לא מוכנה להתחייב למידות או למעשים טובים.

עמלק – רצועה רעה
מלחמתו של עמלק בעם ישראל לא קלה כלל וכלל. היו רגעים שגָבַר יִשְׂרָאֵל והיו רגעים שבהם גָבַר עֲמָלֵק (שמות יז יא). משה מאמץ את כל כוחו, אבל "וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים". הוא צריך סיוע של אהרן וחור. בשדה הקרב נמצא יהושע, תלמידו המובהק, עם קבוצת אנשים שנבחרה במיוחד מכל ישראל. בסופו של דבר הם לא מצליחים להכניע את עמלק, אלא להחלישו בלבד. "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב".
זיכרון הקרב הקשה הזה עם עמלק השאיר צלקת בנפש ישראל. המרגלים יודעים זאת, וכשהם רוצים להפחיד את העם הם לוחצים על המקום הכואב הזה ואומרים: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר" (במדבר יג כט).
"מה ראו (המרגלים) לפתוח בעמלק? מָשָל לתינוק שסרח ולקה ברצועה. וכשמבקשין להפחידו מזכירין לו הרצועה שלקה בו. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל. ומה ראה (עמלק) לישב לו על הסְפָר, על דרך כניסתן של ישראל לארץ? כך ציוהו עשו זְקנו, לקדמן לדרך. ועָקר ממקומו וישב לו בדרך. 'וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה'" (במדבר יד מה - במדבר רבה שלח טז).

הקפאת בנייה בהמלצת המן
כמו עמלק, שהניסיון לשבת על הדרך לארץ ישראל הוא מהותי בעבורו, גם המן ובניו מנסים לחסום את דרכם של היהודים שרוצים להתיישב בארץ ישראל. כורש מלך פרס, שמלך לפני אחשוורוש, העביר קול בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב, ובו הוא קרא לעם ישראל: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א).
קריאתו גרמה ל-42,000 יהודים לעלות לארץ ישראל ולהתחיל בבניין בית המקדש ובביצור חומות ירושלים. עליהם נאמר: "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת" (קהלת י יח). בינתיים כורש יורד ממלכותו ואחשוורוש עולה למלוך.
"וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ, כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". התושבים הנוכרים בארץ ישראל מוציאים דיבה על היהודים וכותבים לאחשוורוש מכתב שטנה. שם הם כותבים כי ירושלים היא "קִרְיְתָא מָרָדְתָּא וּבִיֹשְׁתָּא", עיר מרדנית ורעה.
הם מציעים לאחשוורוש לעיין בספרי הזיכרונות של אבותיו ולראות שהעיר הזאת "מְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן, וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא. עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת". קריה שמזיקה למלכות ושולחת שליחים לעורר מדנים בכל העולם. המן האגגי ובניו, שעבדו באותה תקופה בחצר המלך אחשוורוש, מייעצים לו לקבל את כתב השטנה, והוא מקפיא את הבנייה במשך 18 שנים (רש"י עזרא ד כד).

לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים
אסתר המלכה, כשמה כן היא. היא מבקשת לנקום בהם נקמה כזאת, שתיראה מתחילת שושן ועד סופה. שכל עבדי המלך וכל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר למלך יראו אותה וייראו. שיעבירו את המסר לכל מלכות אחשוורוש, מהודו ועד כוש. "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדַת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ".
עשרת הבנים של המן נהרגו ביום הקודם. היא רוצה שיתלו את הגופות שלהם על העץ כדי להטיל אימה על הרעים שחושבים לעשות רעה. שיבינו כולם מה קורה למי שמתנכל להתיישבות בארץ ישראל. כך כותב רש"י בשם סדר עולם, כי עשרת בני המן שנתלו, היו העשרה שפעלו לעצור את ההתיישבות של היהודים בארץ ישראל (רש"י אסתר ט י).

זכירת עמלק בדרך לירושת הארץ
קשר נוסף בין עמלק ליישוב הארץ מתבטא בסמיכות מצוות "זכור" למצוות יישוב הארץ ומצוות ביכורים. בסוף פרשת "כי תצא" נאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". בתחילת "כי תבא" נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כו א).
הסמיכות הזאת מדגישה כי אי-אפשר לרשת את הארץ ולהתיישב בה אם לא זוכרים את איבתם ואת שנאתם של עמלק ותלמידיו ומתחזקים להילחם בהם ולהכחידם. לצערנו ראינו בדורנו את הקשר הברור שבין מחיית עמלק הגרמני לבין הקמת המדינה וההתיישבות בארץ ישראל.

מלחמת עמלק באחרית הימים
כך כותב הרמב"ן: "כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל" (שמות יז ט). לדברי הרמב"ן, באחרית הימים ינסה עשו, הוא אדום, למנוע מעם ישראל להתיישב בארץ ישראל ולשלוט בה. הוא מביא ראיה מהפסוק: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א כא).
שני פסוקים קודם לכן כתובה הסיבה שבגללה עשו נלחם, ועל המלחמה הזאת שופטים אותו בהר ציון. הפסוק מתאר את ההתיישבות של היהודים בארץ ישראל: "וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו, וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים, וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן, וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד".
בימינו קיימנו שלושה רבעים מהפסוק הזה. אנחנו מיישבים את הר הנגב, מיישבים את רוב ערי השפלה הפלישתית (אשדוד, אשקלון, קריית-גת, עקרון ובנותיהן). יהודים מיישבים את שְׂדֵה אֶפְרַיִם ואת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן.
על כל אלה יש קטרוג מצד הנוצרים באירופה. הם מסייעים לערבים ולארגוני שמאל שנלחמים בנו בדיוק במקומות הללו – בשומרון, בנגב, בגוש קטיף. המדינות הנוצריות באירופה משקיעות כל שנה לא פחות מ-33 מיליון שקלים על מנת לנסות לעצור את ההתיישבות הזאת. על כל אלה הם ייתנו את הדין בהר ציון, כאמור בפסוק: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א כא).

מהלכות זכירת עֲמָלֵק
קודם נִזְכָּרִים, אחר כך נַעֲשִׂים
המשנה במסכת מגילה (ל ע"א) מלמדת אותנו כי בשבת שלפני פורים קוראים פרשה שנייה, כתוספת לקריאה הרגילה בתורה, והיא פרשת "זָכוֹר". כך גם נפסק להלכה ב"שולחן ערוך" ("אורח חיים", תרפה ב). הגמרא מסבירה שמקדימים את קריאת פרשת "זכור" לפורים מפני שכתוב "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים" (אסתר ט כח). לפני שעושים את מצוות הפורים – משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודה וכדומה – אנחנו זוכרים ומבינים את העניין שעליו אנו שמחים ומודים.

גם זָכוֹר, גם לֹא תִּשְׁכָּח
מתוך העובדה שהתורה מזהירה על זכירת עמלק בכפל לשון, חכמינו למדו שיש פה חובת זכירה מיוחדת. זָכוֹר – לֹא תִּשְׁכָּח. מהמילים "לֹא תִּשְׁכָּח" אנו לומדים לא להסיר את העניין ממחשבתנו. אם כן מה למדנו מהמילה "זָכוֹר"? לזכור גם בפינו.
ולא די שנזכור בפה או בקריאה מחומש מודפס, אנו צריכים לזכור בקריאה מתוך ספר תורה. שנאמר: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז יד). (מגילה יח ע"א).

"זכור" במניין, מגילה לאו דווקא
על-פי הגמרא הזאת פסק "תרומת הדשן" (סימן קח) כי בני יישובים שאין להם מניין או ספר תורה ביישוב שלהם, ורצונם ללכת אל הקהילות הסמוכות להם כדי לשמוע מקרא מגילה בציבור, צריכים להקדים ולשהות באותן קהילות גם בשבת, כדי שישמעו גם פרשת "זכור" בציבור בבית הכנסת מתוך ספר תורה.
ואם אין לבני הכפרים אפשרות להישאר כל כך הרבה ימים בקהילות מחוץ ליישוב שלהם, מוטב שישמעו פרשת "זכור" בבית-כנסת בקהילות עם ספר תורה במניין, ואת המגילה יקראו ביישוב שלהם ללא מניין, כי קריאת מגילה לרוב הדעות לא מחייבת מניין.
בעל "תרומת הדשן" תמך את פסקו בדברי הרא"ש (ברכות פרק ז) שחושב כי קריאת פרשת "זכור" בספר תורה היא חיוב מהתורה. כן דעת תוס' שנ"ץ דאין שום קריאה בתורה מדאורייתא רק פרשת "זכור". כן דעת תוס' הקצרות (ברכות פרק ב) שכתב כי פרשת "זכור" ופרשת "פרה אדומה" הן מן התורה. כן דעת סמ"ק חלק למצוות עשה "זכור אשר עשה".

זכירה עם נגינה וטעמים
ה"שולחן ערוך" הביא את דבריהם בלי חולק. "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא" (תרפה סעיף ז).
העיר הרמ"א ואמר, כי אם אי-אפשר לבני הכפרים לבוא כלל בשבת "זכור" – "מכל מקום יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם". לדברי הרמ"א אפילו אם לא קוראים בספר תורה או לא קוראים במניין – יש ערך לקריאה בספר תורה בלי מניין או בספר שמודפס על נייר וכדומה.

חיילים בצבא מחיית עמלק
היום, ברוך ה', כמעט לא מצויים בארץ ישראל מקומות שאין בהם מניין יהודים וספר תורה. אבל כמה וכמה פעמים שאלו אותי חיילים שהיו בצבא בחודש אדר מה יעשו ואין להם ספר תורה לקרוא בו את פרשת "זכור". לחיילים האלה אני נוהג להשיב שאני מקנא בהם. אנחנו רק זוכרים את מחיית עמלק בדיבור, ואילו הם מוחים את עמלק בפועל ממש.
ובכל מקרה, מי שיכול – שיקרא את פרשת "זכור" מספר תורה בלי מניין, או מחומש או בעל-פה. ובשעה שיגיע לבית הכנסת בפרשת "כי תצא" יכוון לצאת ידי חובה בקריאת "זכור" של הקורא בתורה (משנה ברורה תרפה ס"ק יז).
גם לחיילים שנמצאים במוצב או על נגמ"ש בפורים ואין להם מגילת אסתר כשרה אני אומר שאני מקנא בהם: אנחנו רק קוראים על היהודים שהתארגנו למלחמה – "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם" (אסתר ט); אנחנו קוראים על היהודים שהכו את אויביהם – "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". אתם זכיתם להתארגן בפועל למלחמה, להילחם בפועל באויבי ישראל. אשריכם ואשרי חלקכם.
על החיילים בסדיר או אלה שיוצאים למילואים בימי הפורים להתארגן לקראת פורים ולקחת עמם מגילת אסתר כשרה, גם אם הם במקום שאין בעל קורא. וגם יקראו החיילים לעצמם ולחבריהם אפילו עם חצי מהטעמים זה בסדר. אין ספק כי קריאת מגילת אסתר במוצבים או על נגמ"שים ערבה לקב"ה יותר מכל המנגינות היפות בעולם.
מי שאין לו מגילה כשרה לקרוא בה בפורים – יקרא את המגילה בלי ברכה לפני היציאה למילואים, ובלבד שיהיה אחרי ר"ח אדר.

להלהיב את הלבבות
הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה) כתב כי עיקר המצווה מהתורה היא זכירת עמלק, אפילו בלי ספר תורה: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מפי השמועה למדו 'זכור' – בפה. 'לא תשכח' - בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". לפי דבריו יש מצווה לזכור בלב, יש מצווה לזכור בפה ויש מצווה להלהיב את הלבבות. "לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו".
כן משמע גם בספר המצוות לרמב"ם (עשה קפט) "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו. ושנאמר זה בכל עת ועת. ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו. ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן".

רחמים עד אגג
הרמב"ם מביא ראיה ממלחמת שאול בעמלק. שם שמואל מצווה את המלך שאול להילחם בעמלק ומעורר אותו להבין למה חשוב להילחם בו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם". רק אחר כך הוא ציווה עליו להרגו.
שאול, לעומת זאת, לא מעורר את עם ישראל להילחם בעוז בעמלק. הוא לא מסביר ללוחמים שרחמים על אגג יצמיחו במשך הדורות את המן האגגי שירצה לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד. שאול המלך לא מסביר לעם כי רחמים על עמלק יביאו עלינו את שואת אירופה הנוראה, שבה יישרפו, ייטבחו וייחנקו בתאי גזים שישה מיליון יהודים באכזריות שאין לה קץ.
עם ישראל הוא עם רחמן. קשה לו עם הציווי של השמדת עמלק. הוא פועל לפי התכונות הבסיסיות שלו וחומל על הצאן ועל עוד כמה אנשים נחמדים ומוכשרים. בתוכם אגג. התוצאה לא מאחרת לבוא. ה' מעביר את שאול ממלכותו מיד. "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".

זכור את אשר עשה לך עמלק בשואה
גם הרמב"ן סובר כמו הרמב"ם כי עיקר המצווה היא "שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו". לפי דבריו עיקר המצווה היא לספר את מעשיו הרעים של עמלק (וראה עוד פני יהושע מגילה יח. חק"ל, מערכי לב מז, ק"ג:)
אפשר שלפי דברי הרמב"ן והרמב"ן כל עיסוק בקלקולו של עמלק הוא חלק מהמצווה. גם השיעור הזה. ואפשר שכל קריאה בספרי השואה על קלקולם של הגרמנים ועוזריהם משאר מדינות אירופה היא קיום מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק".

זכור את אשר עשו לך הערבים

גם ללמוד על רשעותם של הערבים זה חלק מהמצווה. והערבים – כשמם כן הם, תערובת של עמים רבים, חלק מהם בוודאי אינו מעמלק, חלקם שונא אותנו בעצם, מטיפים לכל ילד מגיל קטן לשנוא כל יהודי. מהללים ומשבחים את המחבלים וה"שאהידים".
לאחרונה פסק חבר מושבעים בארצות-הברית כי הרשות הפלסטינית והפת"ח חייבים לשלם פיצויים לנפגעי טרור במאות מיליוני שקלים, כיוון שהם אחראים על מעשי המחבלים בכך שעודדו אותם ושילמו להם. ואנחנו קל וחומר, אסור לנו לכסות ולהסתיר את מעשיהם הרעים. שלא ניכשל פעם אחר פעם, כמו שנכשל שאול. שלא נחיה באשליות ונחתום אתם על הסכמי שלום שיתפוצצו לנו אחר כך באוטובוסים. שלא ייסתמו עינינו כמו לפני דור, שלא ראינו את רשעת גרמניה לפני השואה.
זכור מהודר
ראינו פה שתי דעות, ולמחלוקת הזאת יש כמה משמעויות הלכתיות. כתב ה"פרי מגדים" (סימן קמג משבצות זהב ס"ק א') כי אם קראו "זכור" מחומש או מספר תורה פסול, אע"פ שלדעת הרמב"ם והרמב"ן הקוראים בספר פסול קיימו מצוות עשה מהתורה – לדעת הרא"ש, "תרומת הדשן" וה"שולחן ערוך" החובה לזכור היא לקרוא בספר תורה דווקא, לכן "אם נמצא הספר תורה פסול, אף בדיעבד לא מהני, וצריך לחזור ולקרות בספר תורה כשר".
על-פי זה נהגו להשתדל לקרוא בפרשת "זכור" בספר התורה הכי כשר ומהודר שיש בבית הכנסת. ספר שכבר קראו בו כמה שנים והוא בדוק כך שאין בו טעויות. ספר שנבדק במכונים שונים לראות שאין בו חסירות ויתירות.

זוכרים בגדול
כתב הרש"ל כי יראה מזה שאין הקטן עולה למפטיר בפרשת "זכור". ואע"פ שהש"ץ קורא בתורה בשבילו, הקטן הוא העיקר והוא גם חייב לקרוא בלחש עם הש"ץ. והש"ץ קורא בקול רם רק כדי שלא לבייש מי שלא יודע.
הב"ח חלק עליו וכתב שקטן יכול לעלות למפטיר בפרשת "זכור", שהרי עיקר החיוב הוא שהציבור ישמעו בקריאת התורה פרשת "זכור", והרי שמעו. הט"ז חולק על חמיו הב"ח, ולדעתו אם יעלה קטן, הקהל יפסידו את הברכה. רק אם הקטן יודע למי מברכין לדעת הט"ז הוא יכול לעלות כדעת הרמ"א (רפ"ב). ולא נהגו להעלות קטנים כלל.

זכירת עשה שאין הזמן גרמא
גם השאלה אם נשים חייבות בפרשת "זכור" קשורה למחלוקת שהוזכרה לעיל. אם המצווה לזכור את עמלק היא כל הזמן, כדעת הרמב"ם והרמב"ן – נשים לכאורה חייבות בה, כי היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא (מנחת חינוך). ואם המצווה לזכור את עמלק היא רק בשבת "זכור" – זאת מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה.
וכתב על זה גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" (בספרו "תורה לשמה" סימן קפז) כי מצוות זכירת עמלק מהתורה היא כל הזמן. חכמים קבעו לה זמן בשבת "זכור", אבל קביעתם לא הופכת את המצווה למצווה שהזמן גרמא אשר מבטלת את חיוב הנשים. בסופו של דבר הוא פסק למעשה שנשים אינן חייבות לשמוע פרשת "זכור", כיוון שהן לא יוצאות להילחם, ועיקר הזכירה היא לעורר את המלחמה בעמלק שתיעשה על הצד היותר טוב.
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי לדעתו אסור לנשים להתגייס לצבא כלל. אבל אם חיילת התגייסה למלחמה, היא חייבת לשמוע קריאת פרשת "זכור" בבית-הכנסת עם ספר תורה, כיוון שהטעם דלעיל שייך גם בה.

לא יוצאים מזיכרון ללא מעשה
ה"מגן אברהם" כתב כי בדיעבד יוצאים ידי חובה גם בקריאת פרשת "ויבא עמלק" שקוראים בפורים עצמו, שגם שם נזכרת רשעתו של עמלק וזיכרון מעשיו הרעים. אמנם דעת המשנה ברורה (תרפה ס"ק טז) אינו כן. שהרי עיקר המצווה היא זיכרון שבעקבותיו בא מעשה, למחות את שמו של עמלק מן העולם, ולא זיכרון חסר משמעות. כל זה לא נזכר בפרשת "ויבא עמלק", על כן לדעת המשנה ברורה לא יוצאים אלא בקריאת פרשת "זכור".

אין ברכה במצווה תמידית
יש שואלים למה לא מברכים על קריאת פרשת "זכור" ברכה בנוסח: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא פרשת זכור", או "לזכור את עמלק", כמו שמברכים לפני קריאת מגילה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה". הרי חיוב קריאת פרשת "זכור" היא מן התורה. והביא בעל שו"ת "משנה הלכות" (חלק ז סימן פא) תשובה מספר יפ"ל (ח"ג אות ג') שכתב כי אין מברכים על השחתה. דאמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?".
ודחה המחבר דבריו, כי התלונה הזאת נאמרה על המלאכים שלא יאמרו שירה. אבל ישראל בהחלט אמרו שירה כשטבעו מצרים בים, ולא עוד אלא שאנחנו חוזרים על השירה הזאת מדי יום. ולא עוד, אלא שאומרים הלל על פורענות מצרים במצרים. וגם יתרו ברך על כך ברכה גדולה שנכתבה בתורה: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" (הגמרא בפרק "הרואה" למדה מברכה זו הלכות רבות).
על כן ענה המחבר לפי דברי הרמב"ם והרמב"ן דלעיל, כי חובת זכירת עמלק היא בכל עת ובכל זמן. לכן לא תיקנו על כך ברכה, כשם שלא תיקנו על מצוות אחרות שנוהגות כל הזמן (וע"ש עוד תשובות בדבר).
ויהי רצון שהקב"ה יקיים את הבטחתו למחות את עמלק, ויתקיים בנו "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א) "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). אמן ואמן.


חיילי צה"ל, קודש קודשים
מספר הרב גדי כהן מישיבת אורות הארי"י בצפת: הבבא ברוך שליט"א סיפר על אביו, הבבא סאלי זיע"א, שבשנים האחרונות הוא שם לב לתופעה מעניינת. זמן המתנה בממוצע להיכנס אל אביו להתברך היה בין שעתיים לחמש שעות. אבל אם היה מגיע חייל צה"ל בודד, קבוצה של חיילים או מחלקה שלמה, הם לא היו מספיקים להתיישב, ללגום משהו, ומיד היה מגיע העוזר של הרב ומכניס אותם פנימה.
סיפרתי את הסיפור הזה לחברי טייסות ברמת דוד, ועוד בטרם סיימתי אותו ראיתי אלוף משנה אחד שהוא ממש נרגש. שאלתי אותו מה העניין, והוא ביקש שאסיים את הסיפור ואחר כך הוא ידבר.
המשכתי וסיפרתי: היו אנשים שהדבר עורר בהם כעס. הם מחכים חמש שעות, אולי הפסידו בשביל זה יום עבודה, פתאום מגיע ילד בן עשרים ונכנס אל הקודש פנימה. זה לא הוגן. הבבא סאלי היה משיב לכולם אותה תשובה: חיילי צה"ל, מה אני אעשה להם? הם קודש הקודשים.
כשסיימתי את הסיפור אמר אותו אלוף משנה: אני אדם לא דתי, גר בקריית מוצקין. לפעמים אני חוזר מהשירות מאוחר בלילה והולך לרבי דוד מנהריה, לקבל ממנו ברכה. אף פעם לא הבנתי איך זה שמיד כשאני מגיע אני מתבקש להיכנס אל הרב, גם אם חדר ההמתנה מלא באנשים. עכשיו, בעקבות הסיפור שלך, אני מבין. הנכד הולך בעקבות הסבא.
ואנחנו, שהכרנו את הרב אליהו זצ"ל, יודעים שממש כך היה גם אצלו. כך סיפר פעם האלוף במילואים גבע ראפ: עוד כשהייתי קצין צעיר ומתחיל, ובאתי לשאול שאלות את הרב, תמיד בבואי, חדר ההמתנה מלא בשואלים, מכל המעלות ומכל הגילאים, מי מרחוק ומי מקרוב. והרב היה עושה תנועה עם היד, סימן מחדרו: "קודם כל תיכנס אתה"! ואני, באופן אישי, הרגשתי נבוך. פעם, נכנסתי בחשאי, מבלי לעבור מול החריץ בדלת של הרב, והתיישבתי שם בצד. אבל הרב קולט הכול. ומאז תידרך את הרב יהודה, שהיה שם המוציא והמביא: "כל פעם שתראה את הקצין, תקרא לו".
(קטע מתוך ספר שיצא בקרוב על הבבא סאלי זיע"א. מי שמכיר סיפורים על הבבא סאלי מוזמן לכתוב אלינו shlomit14@013net.net)



שואלים אותי חיילים מה יעשו ואין להם ספר תורה לקרוא בו את פרשת "זכור". אני מקנא בהם. אנחנו רק זוכרים את מחיית עמלק בדיבור, ואילו הם מוחים את עמלק בפועל ממש

עם ישראל הוא עם רחמן. קשה לו עם הציווי של השמדת עמלק. הוא פועל לפי התכונות הבסיסיות שלו וחומל על הצאן ועל עוד כמה אנשים נחמדים ומוכשרים. בתוכם אגג. התוצאה לא מאחרת לבוא



עלינו לשבח, להודות ולבקש . על-פי מה נקבע סדר הברכות בתפילת י״ח?
תפילת שמונה-עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני רבו, בברכות האמצעיות לעבד שמבקש בקשות מרבו, ובשלוש האחרונות לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א). על-פי הקבלה יש עוד הרבה הסברים כמובן.

הלכה, ומורים כן . כמה זמן ביום צריך ללמוד הלכה?
בערך שליש מזמן הלימוד הכללי.

הפועלים לא עצלים . האם עדיף להתפלל בנץ ביחיד או במניין פועלים?
נץ ביחיד. אם זו התלבטות קבועה – כדאי להיות במניין פועלים ולענות קדיש וקדושה ולשמוע ס"ת, ואח"כ להתפלל בנץ ביחיד.


העלון מוקדש לרפואת ינון דוד בן טובה גיטל, בתוך שאר חולי עם ישראל. אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il