בית המדרש

  • בן יומו - לפורים
לחץ להקדשת שיעור זה

בן יומו - נספחים

undefined

הרב אלקנה ליאור

אדר התשע"ה
16 דק' קריאה

נספח 1
מכתב לרב נבנצל שליט"א
שאלות שהתעוררו תוך כדי לימוד ותשובות הרב נבנצל
בס"ד שבט תשע"ב
לכבוד מו"ר הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א!
בכבוד ובמורא הריני שוטח בפני הרב את השאלות לבירור שעלו לי במהלך לימוד סוגיית "בן עיר שהלך לכרך" חשוב לי מאד מהי דעת כבוד תורתו על שאלות אלו.
מראש מאד מודה אני לכבוד הרב על הזמן היקר שמקדיש לענות על שאלות אלו, ושה' ישלח לו ברכה רבה "בריות גופא ונהורא מעליא" להגדיל תורה ולהאדירה!
כמו כן מצורף בזה מאמר שכתבתי בסוגייה זו (על מנת שאם לא תמצתתי במכתב כראוי את שאלתי אז ציינתי בסוף כל שאלה היכן הדברים מורחבים בתוך המאמר אך כמובן איני רוצה להטריח את הרב לקרוא את המאמר כולו).
1. האם נכון לומר שלגבי זמן חיוב קריאת המגילה יש קודם כל את "חובת מקומו" הקבוע ואח"כ גם את חובת "בן יומו", ולכן לפי רש"י בן כרך שיצא לעיר בליל ט"ו (או סמוך ללילה) על מנת לשהות בעיר ביום ט"ו לא יפטר מחובת קריאת המגילה בט"ו בעיר כ"חובת מקומו", אא"כ יעקור דירתו לגמרי (דהיינו מעבר דירה לגמרי)?
מסתבר.
2. בריטב"א ובר"ן (על הסוגייה במגילה יט.) כתוב שבן כרך שקרא בי"ד מדין "פרוז בן יומו" וחזר לביתו לכרך בליל ט"ו מתחייב פעמיים. ולמדו זאת בק"ו מהירושלמי הכותב לגבי בן עיר שעקר לכרך בליל ט"ו שמתחייב כאן וכאן. לפי מה שראיתי הם לא הזכירו במפורש את המקרה של בן עיר שקרא בעירו בי"ד והלך לכרך בליל ט"ו האם מתחייב שוב, אך ראיתי שהבינו בדבריהם שכן מתחייב (לדוגמא הגר"א שפירא זצ"ל). רציתי לשאול מנין הבינו זאת בדבריהם, האם מסברא שאכן אין לחלק בין מקרה זה למקרים שכן הביאו לגבי חיוב פעמיים (מצד שאין לחלק בין הלך לבין עקר, או שאין לחלק בין אם חיובו פעמיים הוא מצד חובת מקומו לבין כשחיובו פעמיים הוא מצד "בן יומו") או שזה אף מדוייק גם בלשונם?
איני יודע.
3. בשיטת המאירי (על מגילה יט.) ראיתי בשו"ת הר צבי או"ח סי' קיח שהבין במאירי שבן עיר קרא בי"ד בעירו לא מתחייב שנית כשיבוא לכרך בליל ט"ו לשהות בו בט"ו, וכך פסק להלכה. אולם ראיתי בספר "שערי יצחק" (בקונטרס "פרזים ומוקפים" כלל ד) שלמד שהמאירי מיירי דווקא באופן שבא לכרך רק לקריאה של הלילה דומיא דבן כפר, אך אם יהיה בקריאה של היום יתחייב גם למאירי שוב, וכך גם היה נראה לענ"ד במאירי, רציתי לשאול מהי ההבנה במאירי לדעת הרב?
לכאורה המאירי פוטר.
4. הגר"א בביאורו (סימן תרפח) מבאר מדוע עיירות המסופקות מברכים רק בי"ד? ואומר שזה דומה למה שכתבו הפוסקים לגבי פרי שאתה מסופק מה ברכתו: עץ או אדמה? שתברך בפה"א. האם נכון להרחיב את דבריו ולומר שכוונתו שכל היחס בין י"ד לט"ו הרי הוא כבפה"א (י"ד) ובפה"ע (ט"ו). ואז כל הדינים וטעמיהם מבוארים היטב. מי שקרא בי"ד ובא לכרך מתחייב פעמיים כמי שיש לפניו עץ ואדמה וברך קודם אדמה שמברך אח"כ שוב על העץ. ומאידך בן כרך שקרא בי"ד יצא כפרי עץ שברך עליו בטעות אדמה. וכן עיירות המסופקות מברכים רק בי"ד כדין פרי המסופק שמברך רק אדמה. וזהו פירוש עיירות המסופקות מברכים רק בי"ד כ"רוב העולם", היינו: י"ד הוא זמן החיוב הבסיסי על כל ישראל (מעין היחס בין בפה"א לבפה"ע) אלא שתקנו שמוקפים ודאיים יצטיינו ביום מיוחד, אך הכל נובע מי"ד. האם כל זה אמת?
זה יפה מאד.
5. בשיטת הרמב"ם, כתב הכסף המשנה שיש שלש אפשרויות להבינו, בקיצור נמרץ: או שדברי רבא "לא שנו" קאי רק ארישא (בן עיר שהלך לכרך) או שקאי בין ארישא ובין אסיפא (כרא"ש) או שקאי רק אסיפא (כרש"י ורי"ף) ונקט שהרמב"ם כרי"ף. אולם לשם הלימוד הצעתי העמקה באפשרות הראשונה. ותורף הדברים הוא שלדעת הרמב"ם (ע"פ הבנה זו) על מנת להתחייב מדין בן עיר או בן כרך בעינן שני תנאים: 1. חובת מקומו או המצאות בפועל מדין "בן יומו" שלא במקומו. 2. בנוסף לאחת משתי האפשריות בעינן שגם דעתך תהיה להמצא בזמן הקריאה באותו המקום. ובמקרה שעל פי הגדרה זו א"א לשייך את האדם לאף מקום (כגון שהוא בספינה, או בן עיר נמצא בכרך רק בי"ד מדעתו, או בן כרך שקרא בכרך בי"ד או עיירות המסופקות) אזי ע"פ הירושלמי ש"הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה" הבין הרמב"ם (ע"פ הבנה זו) שיש גדר נוסף, וכנראה יסודי יותר, והוא "רוב העולם" כלשונו לגבי הדין שעיירות המסופקות מברכים רק בי"ד, שהוא גורם מחייב בי"ד, (והסברנו שרוב העולם אין פירושו שיש לו דין פרזי כי רוב העולם פרזים ואף לא דאזלינן בתר רובא כמו בכל התורה כי נראה שזה לא שייך הכא, אלא שזה הגדר היסודי לכל העולם לקרוא בי"ד (והוא קרוי רק רוב כי בכל זאת המוקפים בט"ו ולא שייך לומר ככל העולם). האם נראה לרב הסבר זה בהבנה הראשונה של הכסף משנה בדעת הרמב"ם?
לענ"ד פרוז שהלך לכרך ודעתו לחזור אחר יום י"ד, אפ' בליל ט"ו, קורא בט"ו.
6. בהמשך לשאלה הקודמת, אמנם מפורש בבית יוסף (סימן תרפח) ובכסף משנה (פ"א ה"י מהל' מגילה) שנקט שהרמב"ם כרש"י ורי"ף. אולם לאור ההבנה הנ"ל ברמב"ם התעוררה לי ראייה מלשון הרמ"א לגבי המהלך בספינה דווקא להבנה הראשונה של הכס"מ ורציתי לשאול האם ראייה זו נכונה או כיצד אפשר לדחות אותה, כי אם היא נכונה יוצא שהרמ"א למד את הרמב"ם כהבנה הראשונה של הכס"מ! הראייה היא: כתב הרמ"א "ואם הוא במדבר או בספינה קורא ביום י"ד כמו רוב העולם", וכתב על זה המשנ"ב: "אפילו הוא מבני הכרכין", ולכאורה לפי רש"י ורי"ף שמוטלת על האדם "חובת מקומו" אף כשאינו במקומו כפי שהוכחנו במאמר א"כ בן כרך המהלך בספינה היה עליו לקרוא בט"ו בספינה, אולם כתוב בתוספתא והביא זאת ב"כל בו" ופסק זאת הרמ"א שקורא בי"ד, אך הנימוק לדין זה על פי רש"י מוכרח להיות מדין "פרוז בן יומו" שאף בספינה הוא נחשב פרוז ולא בעינן דווקא עיר פרוזה, אחרת שיקרא בט"ו כחובת מקומו, ואם כן הנימוק שכתב הרמ"א בשם הכלבו "כרוב העולם" לא מסתדר לכאורה עם שיטת רש"י ורי"ף אלא דווקא עם ההבנה הראשונה של הכס"מ בדעת הרמב"ם וכפי שהסברנו אותה שכיון שאין דעתו להיות במקומו בזמן הקריאה א"א לחייבו בט"ו ולכן החיוב הוא מדין רוב העולם. מה דעת הרב לגבי ראייה זו?
לענ"ד הים לא הוקף מימות יב"נ ולכן הוא פרוז.
7. בשיטת הרא"ש, רגילים להסביר שחלות החיוב בין לבני העיר ובין לבני הכרך היא ביום י"ד, אולם לפי"ז יוצא דבר מחודש, שקטן שהגדיל בכרך בליל ט"ו לא יוכל להוציא אחרים ידי חובה (הוא עצמו יהיה חייב בכל מקרה מדין חינוך לפחות) (למה חינוך? הוא כבר גדול. הערת הרב נבנצל) כי ברגע חלות החיוב עוד לא היה בר חיובא וזה מאד מחודש לומר כך, לכן רציתי לשאול אם נכון יותר להגדיר את ההבנה ברא"ש וכן מדוייק בלשונו: שמוקף בן יומו הכוונה שהאדם מוגדר כתושב קבוע בכרך (ונהיה שווה ערך לתושב הקבוע בכרך, לעניין קריאת המגילה) אף הודות לשהייה של יום אחד בלבד, ומה שקובע אותו כתושב במוקף הוא יום י"ד כי הסתלק מלהיות בן עיר, אולם רגע חלות החיוב של קריאת המגילה גם לרא"ש הוא ביום ט"ו עצמו, ולכן שפיר יהא קטן שהגדיל "בר חיובא" כי במציאות, בפועל, היה תושב הכרך המוקף בי"ד (ולצורך קביעת מציאות מגורים לא צריך להיות "בר חיובא" כי זה עוד לא שום גדר של מצווה) וממילא בהגיע ט"ו חלה עליו חובת קריאת המגילה?
8. כיצד פוסק הרב למעשה לגבי בן עיר שקרא בעירו בי"ד ובא לכרך בליל ט"ו על מנת להיות בו בט"ו, האם חייב לקרוא שוב? האם קורא בברכה? והאם יכול להוציא ידי חובה בקריאתו ירושלמים החייבים רק בט"ו? מה דינו לגבי שאר מצוות היום? ומתי צריך להגיע לכרך, לפני הלילה של ט"ו או די לפני עלות השחר (כמובן באופן שהספיק לקרוא את קריאת הלילה)?
יקרא שוב בלא ברכה ולא יוציא ירושלמים. בשאר מצוות היום חייב. בין אם יגיע ביום י"ד או בליל ט"ו.
הנלענ"ד כתבתיו אבל לא ירדתי לעומק הדברים.
צעיר הלווים
אביגדור נבנצל
נספח 2
בירור שיטת המאירי
המאירי בסוגייה כתב וז"ל: "ומ"מ בן עיר שקרא בעירו ובא לו אחר כן לכרך אין בו שום חיוב לדברי הכל ובן כרך שהלך לעיר ונעשה פרוז בן יומו וקרא עמהם ואח"כ חזר למקומו חוזר וקורא במקומו שאף הוא חזר לדין מוקף..." עכ"ל. היינו: בן עיר שקרא בעירו ובא לו אח"כ לכרך אין בו שום חיוב לדברי הכל. משפט זה נכתב על רקע שני ביאורים שכתב המאירי מדוע בן כפר שנמצא בעיר בי"ד "בין כך ובין כך קורא עמהם" היינו בין רק בקריאת הלילה או גם בקריאת היום אם עדיין התעכב בעיר (ומפורטים לקמן בהמשך בנספח של "בן כפר"). וראיתי באחרונים שתי הבנות מהו המקרה עליו מוסב משפט זה. ה"שערי יצחק" (ר' יצחק פלקסר בקונטרס פרזים ומוקפים כלל ד'), וכן הרב אברהם סופר (בהערותיו על המאירי כאן) הבינו שכל הדיון במאירי לגבי בן כפר הוא רק על קריאת הלילה מדוע לחייבו כשלא יהא שם בהאיר המזרח, ועל זה אמר המאירי שבן עיר שיבוא לעיר רק לליל ט"ו אין סיבה שיתחייב כי לא שייכת לגביו אף אחת מהסיבות השייכות לגבי בן כפר. א"כ המאירי כאן כלל לא מיירי על מקרה שישהה בכרך אף בבוקר ט"ו וא"כ יכול לסבור המאירי כמו הריטב"א שבן עיר שקרא בעירו ויבוא לכרך ויהיה בהאיר מזרח של ט"ו יתחייב שוב מדין "מוקף בן יומו". מסברא זה מאד מובן שהרי המאירי למד את רבא בגמ' דקאי רק אסיפא, כהבנת הר"ן בדעת הרי"ף והכס"מ בדעת הרמב"ם, דהיינו על בן כרך שהלך לעיר. שהדין של רבא אומר שאם נמצא בעיר ביום י"ד מתחייב מדין "פרוז בן יומו" ומפורש בריטב"א, בר"ן ובמאירי שאף אם יחזור לביתו בליל ט"ו יתחייב שוב. משמע שגדר "בן יומו" הוא חיוב חדש שאם הנך נמצא במקום בזמן חיובו אתה קורא עמהם, וא"כ אין סיבה שלא לומר גם להיפך, שבן עיר שקרא בעירו יתחייב שוב בט"ו מדין "מוקף בן יומו" וכך אכן פוסק ה"שערי יצחק" בקונטרס שלו פרזים ומוקפים. אולם הרב פרנק הבין (על פי הבנתי בדבריו) שהמאירי מסביר לגבי בן כפר גם את חיובו בלילה וגם את חיובו ביום, כי שניהם חידוש (ומתמקד בלילה כי זה יותר חידוש) שהרי מי שכבר קרא במקומו אין שום סיבה לחייבו פעם שניה. א"כ לפי"ז המאירי התייחס מפורשות למקרה שבן עיר יבוא לכרך ליום ט"ו ואעפ"כ פוסק שלא מתחייב שוב. ובהמשך אף מביא המאירי דוגמא נוספת לחילוק שלו בין מי שקרא שלא בעיקר חיובו (בן כפר ביום הכניסה) שמתחייב פעמיים, לבין מי שקרא בעיקר חיובו (בן עיר בי"ד) שיצא לגמרי ידי חובתו, את בן כרך שקרא בי"ד מדין פרוז בן יומו שכשחוזר לביתו בליל ט"ו מתחייב שוב כי זה מקומו העיקרי. ואז שואל הרב פרנק שלכאורה יש כאן סתירה בדין "בן יומו" ומתרץ את חילוקו הידוע שתקנת "בן יומו" היא רק למי שטרם יצא יד"ח ולא למי שכבר יצא יד"ח.
סברת שו"ת "הר צבי"
יש להבין סברת חילוק זה לאור ההבנות בראשונים לדין בן יומו ולאור הבנת המאירי את דברי רבא בגמ', שלכאו' במבט ראשון על פי איך שלמדתי את הסוגייה "ארכביה אתרי רכשי"! שהרי מצינו בראשונים שלש הבנות בדין "בן יומו", הלוא הן שלושת ההבנות שמביא הכס"מ. והסברא, ההגיונית לכשעצמה, של המאירי שאם יצא יד"ח תו ליכא דין "בן יומו" הרי היא ההבנה הראשונה של הכס"מ ברמב"ם (כפי שהורחב לעיל) שרק מי שאין דעתו להיות במקומו ביומו נכנס לדין בן יומו במקום שאינו מקומו (דהיינו בן כרך שנמצא בעיר ביום י"ד ודעתו לחזור לביתו שבכרך בליל ט"ו לא מתחייב מדין פרוז בן יומו כי עתיד לקרוא במקומו). זה מראה שהגיון התקנה היה שמי שלא יהיה במקומו בזמן לקרוא בו עם אנשי מקומו, יקרא יחד עם אנשי המקום בו הוא נמצא. אך "בן יומו" מתחיל רק אחרי שנפקע מחובת מקומו הקבוע כי החובה ביסודה היא חובת גברא לקרוא פעם אחת. (וכפי שראינו ישנם מצבים שאינו משוייך לשום מקום ואז קורא, לדעת הרמב"ם, בכל זאת בי"ד מדין "רוב העולם") אולם המאירי הלוא במפורש למד כרי"ף שבן כרך שישהה בהאיר מזרח של י"ד בעיר מתחייב מדין פרוז בן יומו על אף שיחזור לכרכו בט"ו שאז מתחייב שוב למאירי. וזה מראה שההגיון של תקנת "בן יומו" הוא שלמדו מהפסוק שיש דין שכל מי שיושב במקום מסויים בזמן קריאתו יש ענין שיקרא עמהם. לפי"ז הדין לא אמור להשתנות במקרה שכבר יצאו יד"ח במקומם ובאו לכרך בט"ו, ומדוע במקרה זה פוטר המאירי?
יוצא שלגבי בן עיר נקט הרב פרנק את סברתו של הרמב"ם ולגבי בן כרך נקט את סברתו של הרי"ף! אלו שתי שיטות שונות בהבנת הגמ' שלכאורה לא מסתדרות יחד!
אלא הרב פרנק בדבריו מבאר, שכיון שמקור הלימוד לדין "בן יומו" הוא מפרוז, ושם זה באופן שטרם יצא יד"ח שהרי י"ד קודם לט"ו. וכיון שדין זה מחודש, שהרי בשאר הלכות התלויות במקום אין דין של "בן יומו", אין לך בו אלא חידושו. ואף כשלומדת הגמ' מסברא דהוא הדין למוקף, מיירי נמי דווקא באופן שטרם יצא דהיינו המקרה הרגיל של בן עיר שהלך לכרך בליל י"ד על מנת לשהות שם גם בט"ו, ורק אז יש לו דין "מוקף בן יומו". משא"כ אם יצא בעירו תו לא מתחייב כלל. כך שיטת הרב פרנק וזה מיושב בגמ' כגדר. אולם קשה לפי זה לעמוד על שורש דין בן יומו, לשם מה תוקן? אם יש ענין שיקראו כל בני המקום יחד או שהשוהה יקרא אתם, טעם זה קיים בכל מקרה ומאי שנא יצא או לא יצא, ואם המטרה שאדם לא יפספס קריאה עם הציבור ובהזדמנות הראשונה שלו (בן כרך בי"ד בעיר, ובן עיר בט"ו בכרך) לקרוא בציבור יקרא, 1 מדוע חוזר ומתחייב אח"כ בכרך? אלא שכאן ניתן לומר שאכן לא היה צריך לחזור ולהתחייב מצד חובת גברא כי יצא כפרוז בן יומו, אך כיון שזה מקומו הקבוע, דמי לבן עיר שעקר דירתו על מנת להשתקע בכרך שאז מתחייב מדין "חובת מקומו", כי פורים זה גם חובת המקום. וזו בדיוק סברת הרב פרנק בירושלמי בדין עקר דירתו.
הסבר נוסף במאירי
אולם ניתן להבין את המאירי באופן אחר, שכל חובת קריאת המגילה זה גדר של חובת גברא אחת. ואכן המאירי (בשונה מהריטב"א ומר"ן) לא ציטט את הירושלמי של מתחייב כאן וכאן כדי לחייב את בן הכרך הפרוז לחזור ולקרוא אלא רק מסברא חייבו לחזור ולקרוא בשובו לכרך משום דזהו מקום חיובו הגמור (והוסיף שיש שכתבו כן בשם תלמוד המערב לפי איך שהם מפרשים בו, אך אין בו הכרח), אך משמע שהוא לא מתבסס על הירושלמי אלא המאירי מתבסס על מה שלמד מבן כפר, שלמאירי אם בן כפר קרא ביום הכניסה לא מתחייב שוב בי"ד (דלא כפרש"י) רק אם קרא בי"ג בעיר, שלא במקומו מתחייב שוב בי"ד. וה"ה בן כרך שקרא בי"ד בעיר שאין זה מקום חיובו הגמור יתחייב לקרוא שוב, וזה לא משום שמתחייב פעמיים אלא משום שטרם מיצה את עצם חיובו המוחלט. לעומת זאת בן עיר שקרא בי"ד בעירו, מיצה את חיובו האופטימלי ותו לא שייך שיקרא שוב. לפי זה המאירי מאמץ את קושיית התוס' (בדף יט.) "ולמה יקרא שני פעמים" שמשמעותה שמקרא מגילה הוא חובת גברא ומי שיצא למה שיקרא שתי פעמים.
אלא שכאן נשאלת השאלה ששאלנו לעיל בגוף המאמר: מדוע בן כרך שנמצא בי"ד בפרזים ועתיד לחזור לט"ו למקומו מתחייב מדין פרוז בן יומו אם זה לא חיוב גמור שהרי אח"כ צריך עדיין למצות את חובתו בט"ו? וענינו שם שמכאן רואים את העוצמה של זמן קריאה כנ"ל. וכפי שכתב הרב פרנק למדנו מסברא מוקף בן יומו מפרוז כל עוד מוטלת עליו החובה וזה שייך רק בבן עיר שהלך לכרך בליל י"ד והמתין ולא קרא שאז מוטלת עליו החובה לקרוא בט"ו. אך בן עיר שקרא בעירו בי"ד שוב לא מוטלת עליו החובה וכנימוק המאירי בהמשך מדוע בן עיר לא מוציא בן כרך "שהרי נפטר לו ופקעה ממנו חובת מגלה".
אלא שהרב פרנק קיבל את הירושלמי (אולי בגלל הגר"א שפסק אותו ולאו דווקא כי הבין שהמאירי בעצמו פסק אותו) אך רק באופן שעבר ממש דירה על דעת להשתקע שאז רובצת עליו חובה חדשה. דלא גרע מדין מקום שנהגו. אך יתכן שהמאירי בעצמו לא פסק כלל את הירושלמי.
לסיכום: גם לדעת המאירי (אשר כדעתו פסק רבה של ירושלים הגרצ"פ פרנק זצ"ל) יש מצבים שניתן להתחייב פעמיים, אך בן עיר שקרא בעירו לא יתחייב פעם נוספת, כיון שכבר יצא ידי חובתו הגמורה.
נספח 3
דין בן כפר שהלך לעיר
לפני שנגיע לשיטת הפוסקים שפסקו כרש"י והרי"ף, יש להבין את הדין של "בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן" 2 על רקע השיטות שהוסברו לעיל, באיזה אופן מיירי ומה הסיבה שקורא שוב "עימהן" במקרה שעתיד לחזור לכפרו עוד בלילה קודם היום. ראיתי שני פירושים בראשונים: רש"י ומאירי. המאירי מפרש שלא מדובר כשבן הכפר קרא בכפרו ביום הכניסה, שכן במקרה זה פשוט למאירי שאין שום סיבה לחייבו לקרוא שנית כשנמצא רק בליל י"ד בעיר (כתמיהת תוספות ד"ה "בן כפר" "למה יחזור ויקרא שני פעמים? 3 "), אלא מבאר המאירי שמדובר שיום הכניסה היה בי"ג, ובן הכפר לא היה בכפרו ביום קריאתו אלא היה בעיר בי"ג. בכל זאת קורא בי"ג בעיר כחובת מקומו (בדיוק כפי שלמאירי ורש"י יקרא בן עיר הנמצא בכרך בי"ד כחובת מקומו). אלא שכאן מכניס המאירי, לשיטתו שסובר כרי"ף, שהדעת לחזור משמעותית לגבי מי שנמצא שלא במקומו, את ההבדל במשקל שיש ל"דעת" בין בן עיר או בן כרך לבין בן הכפר. שבן כרך שדעתו לחזור לכרך בליל י"ד אף על פי שנתעכב עמהם אינו קורא עמהם אלא כמקומו. אולם בן כפר על אף שדעתו היתה לחזור לכפרו לפני י"ד, כיון שחובת מקומו בכפר היא קלושה, רק מחמת קולא של חכמים, דעתו לחזור לשם לא חשובה עד כדי כך שנתעלם מהימצאותו בפועל בעיר בליל י"ד. וכיון שאין דעתו לחזור בעלת משקל, לא מתחשבים בה וממילא כיון שנמצא בעיר בליל י"ד חייב לקרוא עמהם. אמנם ברור שאם יצא כתכנונו מן העיר לפני עלות השחר הרי שלא יתחייב גם בקריאה של יום, וכלשונו: "אין יום קריאה שמטעם יום הכניסה חשוב כל כך שיהיה הדבר תלוי בדעת חזרה אלא כל זמן שיתעכב קורא עמהם". דהיינו: דעת לחזור וגם חובה עצמית של מקומו משייכות אותו למקומו אף אם בפועל התעכבת במקום שזמנו שונה. אולם דעת לחזור למקומו שאין לו חובה עצמית, דהיינו יום הכניסה לבן כפר, אין בכוחה לשייך אותו למקומו עד שלא יתחייב היכן שהוא בפועל.
רש"י לעומתו פירש שמדובר בבן כפר שקרא בכפרו ביום הכניסה ובא לעיר ונמצא בה בליל י"ד. בכל זאת לרש"י קורא שוב אפילו רק את קריאת הלילה משום שסובר שהתקנה היא רק קולא במצב שבן הכפר לא נמצא בעיר בי"ד, אם הוא נמצא בעיר שזה עיקר זמן חיובו צריך לקרוא עמהם. זה לא משנה אם ישאר לבוקר ויתחייב שוב לגמרי, בעצם הימצאותו בעיר בליל י"ד אין לו את הקולא הפוטרת אותו מי"ד (ויש להבין מה הייתה סברת ההוה אמינא בתחילת דברי רבא "לא שנו" לפי רש"י שפירש שאף בן כרך שדעתו לחזור בלילה יתחייב בעיר, ויש לומר שההוה אמינא היתה שזמן קריאה של לילה מחייב, קא משמע לן שזמן קריאה של יום מחייב).
נספח 4
בדברי הירושלמי 'הכל יוצאין בארבעה עשר'
כעת ננסה להבין כיצד על פי שיטות הראשונים הנזכרות מתבארת המימרא בירושלמי 4 "הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה". מהרא"ש נראה שנקט ופסק אותה כפשוטה שיום י"ד הוא העיקרי והקובע (ואכן מימרא זו עמדה לו בסתירה למימרא ש"מתחייב כאן וכאן", ולכן לא פסק אותה). לשיטתו אי אפשר ולא שייך להתחייב פעמיים, שהרי יום י"ד קובע את האדם למוקפים ולא יום ט"ו, והוא אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם בעיר וגם בכרך. כמובן גם שאי אפשר להפטר מחובת הקריאה. נמצא שיש תקנה אחת מרכזית לקריאת המגילה (פעם אחת).
מהרמב"ם, שלא הביא להלכה שמתחייב כאן וכאן, נראה שגם למד כרא"ש שלא שייך להתחייב פעמיים. ונראה שטעמו משום שי"ד זמנה לרוב העולם, ויש שאינם בני עיר ולא בני כרך שיוצאים בו. יסוד עצום זה של "רוב בעולם" שהרחבנו בו לעיל - למד הרמב"ם מירושלמי זה (בארבעה מקרים אפשריים, וסימנך סעד"ה: ספינה, עיירות המסופקות, בן כרך שקרא בי"ד יוצא בדיעבד, בן עיר שהלך לכרך רק ליום י"ד). וכיון שהקורא בי"ד יצא בו כרוב העולם על כל פנים, שהרי אף בן כרך יוצא בדיעבד, כל שכן שבן עיר שקרא בעירו שיצא ותו לא מתחייב. אם כן, נראה שעיקר התקנה היא בי"ד אלא שהמוקפים קוראים בט"ו בתנאי שדעתם להיות בכרך בט"ו ורק אז מצוותם להמתין ולקרוא בט"ו ולא לקרוא בי"ד. 5
אולם מהפרי חדש בדעת הרי"ף שמחד פסק שמתחייב פעמיים, ומאידך פסק שבן כרך לא מוציא בן עיר ובן עיר לא מוציא בן כרך ובן כרך לא יוצא בדיעבד בי"ד - "זמנו של זה לא כזמנו של זה", מוכח שיש שני תקנות נפרדות לפרזים ומוקפים ובוודאי אפשר להתחייב פעמיים. 6 ונראה שלא פסק כלל את הירושלמי הזה. בוודאי לא במשמעות זו.
להבנת הגר"א בדעת הרי"ף אפשר להתחייב פעמיים, ואעפ"כ בן כרך יכול להוציא בן עיר, כי כפי שבארנו לעיל ע"פ הגר"א היחס בין י"ד לט"ו הוא כיחס בין ברכת בורא פרי האדמה לבורא פרי העץ (ולעיל הבאנו גם את הסבר הפרי מגדים). מירושלמי זה למד גם הוא את גדר "רוב העולם" (ע"פ המאירי כנ"ל).





^ 1.. ואין לחלק דשאני בן כרך מבן עיר, מצד שחלק מטעם התקנה הוא שאנו רוצים להיות בטוחים שלא תפקע מעליו חובת הקריאה, ולכן בבן עיר שהלך לכרך נשארת עליו חובת מקומו (לקרוא בי"ד בכרך, כמפורש במאירי וברש"י) אא"כ דעתו מליל י"ד לשהות בכרך עד לט"ו, דאז ממתין וקורא בט"ו, דכיון שהוא כבר בכרך אין לחשוש שמא יצא בעל כרחו בליל ט"ו ויפקע מפורים, דלשמא יצא מהמקום שנמצא בו לא מצינו דחיישינן. אך לעומת זאת בן כרך שהלך לעיר בליל י"ד על אף שדעתו לחזור לביתו שבכרך בליל ט"ו חיישינן דלמא יתעכב, ומצינו בסוגייה בדברי הרי"ף מצב כזה שדעתו היתה לחזור לכרך עוד בליל י"ד ונתעכב ולא חזר דאז אינו "פרוז בן יומו", ולכן "מה שבטוח" מחייבים אותו מדין "פרוז בן יומו" שמא יתעכב בעיר גם בט"ו ואם לא יקרא בי"ד הפסיד את הקריאה. כל זה אינו, דהא למאירי שמפרש דרבא קאי אסיפא א"כ עיקר דברי רבא, לכתחילה, דפרוז בן יומו קרוי פרוז נאמרו על מקרה זה שעתיד לחזור לכרך ביום י"ד ולא יתכן שכל הדין הוא רק מחמת הספק, וכך מדוייק מלשון רש"י שמתחייב כפרוז בן יומו על אף שדעתו לחזור ליום ט"ו לכרך משמע שזהו הסדר לכתחילה. וכך משמע מכל הפוסקים שקורא בברכה ואם זה רק מצד הספק כיצד יברך ברכה שאם יחזור לכרך יוברר למפרע שהיתה ברכה לבטלה?
^ 2.. מגילה יט.
^ 3.. כך אני מבין את כוונת תוספות ששאלתו רק על אופן זה שמתעכב בעיר רק בלילה. אך אם יישאר לבוקר י"ד לא מיירי תוספות בזה כלל ויתכן שפשיטא ליה שיתחייב. כפי שבאר הרב אברהם סופר גם את המאירי כך כמבואר בהערה 13. ולא כפי שביאר הרב אליהו ליכטנשטיין בהערותיו על הריטב"א, שיתכן והמקור למה שמביא הריטב"א בשם תוספות שלא מתחייבים פעמיים מקורו במילים אלו בתוספות זה, כי מעיר שלא נמצא מפורש תוספות כזה. אמנם הוא בדבריו גם דוחה את האפשרות שהמקור לתוספות שמביא הריטב"א הוא מתוספות זה אולם לא מהטעם שכתבתי דמיירי רק על קריאת הלילה, אלא מטעם שאין לדמות חיוב שני המוטל על בן כפר שכל חיובו ביום כניסה הוא רק קולא ואינו חיוב מקורי לבין בן עיר לגבי בן כרך ששניהם חיוביים מקוריים ויתכן שהתם גם לתוספות זה יתחייב פעמיים. ויש להוסיף שהסבר זה לגבי גדר חיוב בן כפר שעיקרו בי"ד ורק הקלו נכון דווקא בתוספות זה במגילה יט, א, אולם מתוספות ביבמות יד, א הסובר שבן עיר לא יכול להוציא בן כפר כפי שאינו יכול להוציא בן כרך ומשום כך מפרש אחרת מרש"י (בתחילת מסכת מגילה) את כל הענין של יום הכניסה ולפי תוספות זה הם התכנסו בכפר לתפילה בשני וחמישי כי בן עיר לא יכול להוציאם, ולמד כך בספר "משנת יעבץ" שכפי ש"זמנו של זה לא כזמנו של זה" לגבי בן עיר ובן כרך כך "זמנים הרבה תקנו להם" גם י"א, י"ב וי"ג הם חיובים שונים זה מזה, ולסברת הרב ליכטנשטיין יצא שגם בהם שייך להתחייב פעמיים.
^ 4.. מגילה פרק שני הלכה ה.
^ 5.. לפי זה נראה, שלרמב"ם דעתו היכן להיות בט"ו קובעת ומשפיעה על זמן קריאתו כבר מליל י"ד.
^ 6.. נראה שיש להביא ראיה לפרי חדש, משורש מחלוקת הרי"ף והרמב"ם על איזה בבא קאי רבא. שלרש"י והרי"ף יוצא שבן עיר הנמצא בכרך בי"ד קורא בי"ד כחובת מקומו,יוצא שהימצאותו בכרך בי"ד לא משפיעה עליו כלל, ומשמע שאין שייכות לכרכים כלל ביום י"ד אף לא בדיעבד, ויתכן וכך למד הפר"ח. מה שאין כן לשיטת הרמב"ם והרא"ש, שהימצאותו בכרך בי"ד מסלקת מעליו לגמרי או למחצה את חובת מקומו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il