השבוע נתחיל, בע"ה, לקרא בספר ויקרא ונציין בקריאת מפטיר והפטרת החודש, גם את תחילתה של שנה חדשה בראש חודש ניסן.
ההכרזה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב ב) הוא אחד החידושים של יציאת מצרים.
מה משמעותה של הכרזה זו? מה פשר ההכרזה כי השנה היא שנת חודשים, שנה של 12 ירחים, המתחילה בניסן?
כבר הסברנו בעבר, כאשר הכתוב מתאר את סדר יומו של הגבר העובד בשדה, מה שקובע את ההתנהלות היא השמש.
שנתו של החקלאי תלויה אך ורק בשמש ובסיבוב של כדור הארץ סביבה, כך קובע החקלאי את פעולותיו בהתאם לשינויים בעונות השנה.
"תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ ... יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהלים ק"ד כב).
שנת השמש המצרית, הייתה מרכיב מאוד משמעותי בתרבות המצרית. חלק מהליך הגאולה והשחרור מהתרבות המצרית הוא ההכרזה שיש משמעות גם לחודשים ושהשנה בה ישתמשו העברים תהיה שילוב של שנת חמה, ושנים עשר חודשי לבנה.
יש משמעות נוספת להכרזה זו. גם לנשים חלק משמעותי בהליך הגאולה.
שנת החודשים היא שנה נשית. חייה של האישה סובבים סביב החודש ולא על מסלול סובב חמה. אין לחמה כל השפעה על חייה של אשה המגדלת את ילדיה, רק מסלול הלבנה הוא זה שמשפיע על מהלך החיים הנשי.
ההכרזה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", משמעותה היא כי לנשים חלק פעיל ומשמעותי בהליך השחרור ממצרים, בהליך הגאולה, מכיוון שהן שותפות! ההכרזה היא גם על שחרורן מהתרבות המצרית, בה נתפשה האישה כרכושו של הגבר וכעוד חפץ השייך לבעלה.
סיפור השחרור של עם ישראל מהשעבוד המצרי, כולל בתוכו את סיפור שחרור האישה היהודייה מכבלי ה"החפצה". המיילדות העבריות הן הראשונות שמצליחות להשתחרר משעבודו של פרעה, הן מקבלות החלטות עצמאיות בטענה כי הנשים העבריות אינן כמו הנשים המצריות "כִּי חָיוֹת הֵנָּה" (שמות א' יט). הנשים העבריות אינן חפצים - חָיוֹת הֵנָּה, ומכוח כך, מקבלות החלטות משמעויות אודות עתידן ועתיד ילדיהן.
סיפור גאולתם של ישראל מתחיל בחתונה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב' א). גם כאן מדובר על שותפות בין האיש מ"בית לוי" לאשה "בת לוי", שניהם מיוחסים באותו ייחוס.
מי שמבטיחה את הליך העצמאות על ידי הולדתו של משה, על פי המדרש, היא דווקא מרים, שגם לה יש דעה עצמאית. גם ברגע השחרור - קריעת ים סוף, המשולה לחיתוך חבל הטבור שקשר את העברים לארץ מצרים, יש הקבלה וחפיפה בין שירת משה ובני ישראל לשירתן של מרים ובנות ישראל.
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת.. וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו א).
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה ... וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ ...וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם": (שם, כ-כא).
(כך קרה גם בסוף ארבעים השנה כשנוצרה חפיפה בין שירת ישראל לשירת באר מרים: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כ"א יז) ).
זוהי המשמעות העמוקה של ההכרזה החז"לית:
"דרש רבי עקיבא, בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" "ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור",
במהרה בימינו אמן.