בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נצח ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ג ניסן התשע"ה

פרק ב' חלק ז'

undefined

בשביל הנשמה

י"ג ניסן התשע"ה
5 דק' קריאה
התורה מחברת בין הקב"ה לישראל
וּלְכָךְ אָמַר, כִּי הַלּוּחוֹת הָיוּ טְפָחַיִם בַּיָּד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּטְפָחַיִם בְּיָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה, וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצַע, וְדָבָר זֶה הוּא הַחִבּוּר הַגָּמוּר וְהַדִּבּוּק הַגָּמוּר שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל דְּבֵקוּת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִלּוּ עֲדַיִן לֹא נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת, הֲרֵי אֵין כָּאן הַחִבּוּר, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְּנוּ עֲדַיִן הַלּוּחוֹת, וְאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲדַיִן הַחִבּוּר. וְאִם כְּבָר נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת, הֲרֵי כְּבָר נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת, וְאֵין כָּאן דְּבֵקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי עִקַּר הַדְּבֵקוּת כַּאֲשֶׁר נוֹתֵן לָהֶם, בָּזֶה מִתְחַבֵּר לָהֶם. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָיוּ טְפָחַיִם בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּטְפָחַיִם בְּיַד מֹשֶׁה שֶׁמְּקַבֵּל הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, וּטְפָחַיִם חָלָק, זֶהוּ הַחִבּוּר הַגָּמוּר. כִּי אֵלּוּ שְׁנֵי טְפָחַיִם חָלָק אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, מְשֻׁתָּף בּוֹ הַנּוֹתֵן וְהַמְקַבֵּל יַחַד, דְּכָךְ קָיְימָא לָן (בבא מציעא ז, א): שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בַּטַּלִּית, זֶה נוֹטֵל עַד שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְזֶה נוֹטֵל עַד שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶם, כְּאִלּוּ הֵם שֻׁתָּפִין, וְזֶהוּ הַחִבּוּר וְהַשִּׁתּוּף הַגָּמוּר. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מַעֲלָה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה כְּמוֹ זֹאת. כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל הֵם הַמְקַבְּלִים, לְכָךְ הַתּוֹרָה הִיא אֶמְצָעִי לַעֲשׂוֹת חִבּוּר וּדְבֵקוּת גָּמוּר. וְאִלּוּ הָיָה חֵלֶק בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחֵלֶק בְּיָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה כְּאִלּוּ הָיָה כָּאן חִלּוּק, כִּי יֵשׁ מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שַׁיָּךְ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא שַׁיָּךְ אֶל הַמְקַבֵּל. וְכַאֲשֶׁר יֵשׁ כָּאן טְפָחַיִם חָלָק בֵּינֵיהֶם, דָּבָר זֶה הוּא חִבּוּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶל יִשְׂרָאֵל, זֶה הוּא חִבּוּר גָּמוּר, וְהִיא הַמַּעֲלָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת.
וְאָמַר כִּי גָּבְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה, וְזֶה מִפְּנֵי כִּי מֹשֶׁה הוּא הַמְקַבֵּל, וְהַתּוֹרָה הִיא הַשְׁלָמָתוֹ, לְכָךְ כֹּחַ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁהוּא הַמְקַבֵּל יוֹתֵר גּוֹבֵר, 1 כַּאֲשֶׁר הַתּוֹרָה הִיא הַשְׁלָמָתוֹ. לְכָךְ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה גָּבְרוּ עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה שֶּׁהַתּוֹרָה הִיא שַׁיָּךְ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ מַשְׁפִּיעַ הַתּוֹרָה, וְיוֹתֵר גּוֹבֵר הַכֹּחַ הַזֶּה שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁהוּא שַׁיָּךְ אֶל מֹשֶׁה שֶׁהוּא הַשְׁלָמָתוֹ, מִמַּה שֶּׁהִיא אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר מַשְׁפִּיעַ הַתּוֹרָה. וְהִנֵּה הִתְבָּאֵר סִבַּת הַחֵטְא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סִבָּתוֹ הוּא הַיֵּצֶר אֲשֶׁר מְגָרֶה בְּיִשְׂרָאֵל לַטַּעַם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ.
___________________________________
על זה אמרו, כי הלוחות טפחים בידו של הקב"ה, וטפחיים ביד משה, וטפחיים רווח באמצע. תיאור זה מבטא את החיבור הגמור שיש בין ישראל לבין הקב"ה, כי על ידי התורה יש חיבור לישראל עם הקב"ה. כל זמן שלא ניתנו הלוחות, עדין לא היה חיבור. לאחר שניתנו הלוחות, והם ביד ישראל, אין כאן חיבור כי הכל כבר ביד ישראל. אם כן שעת החיבור היא שעת הנתינה, בה יש נותן, מקבל ואת החיבור שביניהם. כשהקב"ה מחזיק בטפחיים, משה בטפחיים וטפחיים חלק באמצע, באותם טפחיים שהם באמצע משותפים הנותן והמקבל. כך שנינו, שנים אוחזים בטלית, האחד נוטל מה שהוא תופס בידו, והשני נוטל מה שהוא אוחז בידו, ושאר הטלית חולקים ביניהם באופן שווה, כאילו הם שותפים בו. תפיסה באופן זה היא השיתוף והחיבור המוחלט שבין שנים. התורה היא החיבור בין הקב"ה לבין ישראל. הקב"ה נותן תורה, ישראל מקבלים את התורה, והתורה מחברת ביניהם. אילו היו הלוחות חלק בידי הקב"ה וחלק בידי משה, ללא חלק ביניהם, היינו יכולים לחשוב שיש בתורה חלק ששייך לקב"ה וחלק ששייך למקבל התורה אבל אין כל קשר של חיבור או דבקות ביניהם, אדרבא יש חילוק ביניהם. כאשר יש טפחיים חלק באמצע, דבר זה מלמד על הקשר והדבקות שקיימת בין הקב"ה לבין ישראל. זוהי המעלה הגדולה ביותר שיכולים ישראל להגיע אליה. לכן דווקא באותה שעה בא השטן כדי לבטל מהם מעלה מיוחדת זו.
אמרו חכמים שגברו ידי משה, פירוש הדבר, משה מקבל התורה, והתורה היא המשלימה אותו. 1 כלומר התורה נותנת למשה ולישראל את האפשרות להגיע אל שלמותם. שלימות ישראל היא כאשר הם מביאים את התורה אל מציאות העולם הזה. לכן גברו ידיו של משה, כי התורה שייכת יותר למשה מקבל התורה מאשר לקב"ה נותן התורה. התבאר שסיבת חטאם של ישראל היא היצר, שמתגרה בהם למעלתם.


ביאורים
המהר"ל מבאר מדוע במתן תורה היה חיבור מלא בין הקב"ה לבין ישראל. החיבור היותר גדול היה דווקא בזמן מתן התורה עצמו, ולא לאחר שניתנו הלוחות, וזאת משום שלאחר שניתנה תורה, כבר אין את עצם החיבור – את המצב שה' נותן ועם ישראל מקבל את התורה.
וכן אומר הירושלמי שהאחיזה בלוחות הייתה כך ששני טפחים היו ביד משה, שני טפחים ביד הקב"ה ושני טפחים באמצע, בהם אף אחד לא אחז ישירות. מסביר המהר"ל כי שני הטפחים שבהם אוחזים בשווה ה' ומשה משקפים מדרגה של שיתוף גמור ודבקות מלאה של עם ישראל עם הקב"ה. מסיבה זו במקרה בו שני בני אדם מוצאים טלית שמותר לקחתה ושניהם אוחזים בה יחד – הדין הוא שהם חולקים בשווה את הטלית (באותו מקום בו הם אוחזים בשווה).
אנו לומדים מכך שבכל חלק וחלק שבתורה – הלומד וה' – שווים. גם בחלקים שמתעסקים יותר בנו – הם אלוהיים ורוחניים באותה רמה של הקרבנות; וגם החלקים שמתעסקים כביכול יותר עם ה' – הם נוגעים אלינו ומשפיעים עלינו כמו המצוות של תיקון החברה.
הירושלמי ממשיך ואומר שגברו ידיו של משה על הקב"ה (והתורה נשארה אצל עם ישראל למרות חטא העגל). המהר"ל מסביר כך את הדברים: הכוח של השייכות שיש לתורה למי שהיא משפיעה אליו ומשלימה אותו, חזק יותר מכוח השייכות למקור שממנו התורה מגיעה – הקב"ה. התורה נועדה להינתן לעם ישראל, ותכלית זו היא חזקה מאין כמוה.
המהר"ל הסביר כאן את דברי הירושלמי לפי היסוד שהוא כבר ביאר – החטא בישראל בא דווקא משום מעלתם העליונה. לכן השעה הזו שבה משה רבינו והקב"ה אוחזים ביחד בלוחות (שהיא השעה המבטאת את החיבור הגדול שיש לעם ישראל עם הקב"ה) היא השעה המועדת ביותר להתנגדות היצר הרע ולנפילה בחטא.

הרחבות
* יצר הרע מתגרה בצדיקים
וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. יצר הרע מתגרה באופן מיוחד דווקא בתלמידי חכמים ובבעלי מעלה, כפי שאומרת הגמרא: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" [סוכה נב.]. הרב זאב וולף הלוי מז'יטומיר הסביר עיקרון זה באמצעות משל: "והט למשל אזנך: ההולך בדרך יחידי, ונושא צרור אבנים בידו, או נושא על כתפו שק מלא סובין, אזי אין מקטרג, ויכול להרחיק את הדרך כמה פרסאות, ואין מורא לנגד עיניו, לאפוקי (להבדיל מ) ההולך בדרך יחידי, וצרור הכסף בידו או אבנים טובות ומרגליות, אזי דרכו בחזקת סכנה, ורבים קמים עליו וניצבים על אם הדרכים, לגזלו וליקח מהבא בידו. ככה הענין ההולך בדרך המלך הקדוש ברוך הוא, כל מה שהוא מטיב לכת בדרכי יושר... אזי השטן עומד על ימינו לשטנו, וכאשר (וכמו ש)חכמים הגידו כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ולזה רמז דוד המלך עליו השלום: "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה" [תהילים כז, ג] מאישים המלעיגים הבאים בעצת היצר הרע, אדרבה "בזאת אני בוטח" [שם], כלומר בזאת המלחמה אני בוטח, מסתמא הלכתי והדרכתי יושר בדרך המלך באמת" [אור המאיר, ראש השנה]. יצר הרע מתגרה דווקא במי שהולך בדרך ישרה משום שיש לו עניין להיאבק בו ופגיעה בו אף מהווה אתגר עבורו, לעומת זאת אין לו כל עניין לפגוע במי שממילא הולך בדרך שאינה ישרה (ראה גם הרחבות הבאות).

להצלחת הילה שושנה בת דינה הי"ו




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il