מעשה אבות סימן לבנים

חז"ל קבעו את הכלל:

הרמב"ן בפירושו לספר בראשית האריך לבאר את הכלל וז"ל:

לפי הסבר הרמב"ן המאורעות שאירעו לאבות "אפשרו" לגזרות המקום לחול במציאות ולהופיע במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. וז"ל הרמב"ן:

בעל ה"שפת אמת" מלמד אותנו פן חדש בהבנת כלל זה. וז"ל:

האדמו"ר מגור סולל כאן דרך חדשה בהבנת הכלל "מעשה אבות סימן לבנים". אין זה רק שמה שאירע לאבות אירע בהמשך לבנים כפשט המדרש. אין זה רק שמה שאירע לאבות "אפשר" וגרם למאורעות להתרחש בתקופת הבנים כהסבר הרמב"ן. אלא שכל אחד מהבנים יכול לחזור ולקיים את מה שהאבות נצטוו בתקופתם, על ידי קיום המצוות כל אחד בזמנו. לפי זה מוסברת גם מצוות הסוכה, היציאה מדירת קבע לדירת ארעי. כשם שהמצווה הראשונה של אברהם הייתה לעזוב את מקומו ומצבו הקבוע ולצאת לדרך, מה שמסמל את חוסר היציבות ואת הארעיות, כך מצווה התורה על כל יהודי בתחילת השנה לצאת אל הסוכה. גם את הפסוק בירמיהו דורש ה"שפת אמת" על אברהם "חסד נעוריך". "חסד" בוודאי רומז אל אברהם "עמוד החסד". "נעוריך" שוב רומז אל אברהם "ראשית מטעו" של העם.

מה מטרתה של יציאה זו? ומדוע אנו מחכים עד לסוכות ואין אנו עוסקים בה מיד בתחילת השנה, בראש השנה? עונה על כך בעל ה"שפת אמת" בשם מו"ז, באמצעות המדרש הבא:
"ויאמר ה' אל אברם לך לך...[ילמדנו רבינו] מהו לאדם שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, רב אידי ורב הונא בשם ר' יוסי בר יהודה בשם ר' שמואל אמרו אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד על רגליו ויקרא קריית שמע, וכשיגיע לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יתחיל ואהבת מיד קורא מהלך ואינו חושש" (תנחומא פרשת לך לך סימן א,א).

בראש השנה אנו מקבלים עול מלכות שמים. ביום הכיפורים אנו מכריזים בקול רם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בסוכות אפשר לצאת לדרך ולהלך. אז מגיע זמן מצוותה של "ואהבת...". מגיע הזמן לצאת בעקבותיו של אברהם אבינו, לצאת מדירת הקבע אל דירת הארעי. לצאת אל הציבור ולגרום לכך ששם שמים יתאהב על ידך. ההשפעה בסוכות היא בלתי מוגבלת ומגיעה אף אל האומות "ולכן מקריבים ע' פרים" (שפ"א שם). ממשיך בעל ה"שפת אמת" ודורש:

דווקא בימים אלה כשהשאלה כיצד נאבקים על "ארץ חמדתנו" עולה על הפרק, כדאי לזכור את חידושו של בעל ה"שפת אמת".