בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל חי בן מזל טוב

פרשת אחרי - קדושים

undefined

הרב דב בערל וויין

אייר תשע"ה
2 דק' קריאה
על אף שבפרשת השבוע הזאת נדון כל מגוון מצוות התורה, ברור שהיא שמה את הדגש על הנושא של מוסריות בענייני צניעות בין המינים. זה נושא שכמעט אי אפשר לדון בו באווירת התקינות הפוליטית של הליברליזם המערבי השוררת היום. אפילו דיון במצב הזה מזכה את המתדיין בתואר חשוך וחסר סובלנות.
עם זאת, כבר היו בהיסטוריה האנושית הארוכה תקדימים רבים להפקרות מינית חסרת מעצורים שנחשבת מקובל בחברה. הכוח של היצר המיני בבני אדם איננו תופעה חדשה. כל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים מכירים בו כאחד הדחפים הגופניים המרכזיים שמשפיעים על התנהגות האדם.
התורה בוודאי מכירה בחשיבותו של הדחף הגופני הזה בחיינו. למעשה, התורה מקדישה הלכות מפורטות למכביר לנושא הזה על מנת לתעל את היצר המיני לכיוונים חיוביים ולהשיג איזון בחיים, שכן הדחף הזה גם משמר את הקיום האנושי ואת רצף הדורות. התלמוד מציין בפנינו שבלי היצר המיני בטבע באופן כללי גם התרנגולות לא היו מפסיקות להטיל ביצים, וחיינו, כפי שאנחנו מכירים אותם, היו נעלמים.
היהדות מעולם לא התכחשה לקיומו של היצר המיני בטבע ואף לא זלזלה בחשיבותו. היא מעולם לא הטיפה להתנזרות מקשר מפרה. אדרבא, היא תמיד עודדה את מוסד הנישואים ואת האיחוד הגופני שבין בעל ואישה. אך היהדות התנגדה ועדיין מתנגדת לגישה חסרת מוסר כלפי המיניות שבה הכול מותר. בסופו של דבר, החברה כולה משלמת מחיר יקר על התנהגות מינית חסרת מעצורים.
התורה מדברת אלינו על הצורך להיות "קדושים". אפשר להבין זאת כפשוטו, שעלינו להיות קדושים, וזה בהחלט נכון, אך אפשר גם להבין את המילה הזאת במשמעות נוספת ואולי מתוחכמת יותר: שעלינו לקדש את חיינו. אפשר אפילו לומר שהמאמץ העיקרי של היהדות הוא להביא לכך שאדם יקדיש את חייו לעבודת האל ולשירות החברה שבה הוא חי מתוך חזון והבנה של המשמעות האמתית של החיים והמתנות שהם צופנים בחובם.
לקדש את עצמנו בחיים היהודיים פירושו להגן על מוסד המשפחה, על רצף דורות ועל החשיבות של התנהגות נאותה כלפי הזולת בפרט והחברה בכלל. כשאדם מקדש ומקדיש את עצמו למטרות האלה הוא מגיע לבסוף למצב של קדושה. מתירנות מינית נטולת מוסר ומגבלות הופכת כל הקדשה כזאת לבלתי אפשרית.
לדאבון הלב, אנחנו חיים בעידן שבו הקדושה היא, במקרה הטוב, עניין נדיר וחריג ובוודאי לא מטרה שרוב האנשים שואפים להשיג. אך התורה, בחזונה הנצחי, תובעת מאתנו קדושה בכל תקופה ובכל חברה. התרבויות העתיקות פרס, מצרים, יוון ורומא, אדירות ככל שהיו האימפריות האלה, נעלמו מפני שלא היו מסוגלות להמשיך להתקיים כחברות שמבוססת על עבודת אלילים וחופש מיני.
שום סיסמה יפה על סובלנות ופתיחות לא תציל את החברה המערבית מגורל דומה. התורה מזהירה אותנו בעניין הכלל הזה שחל על כל חברה אנושית ומצווה אותנו לחיות ולהתנהג לפי הכללים המסורתיים של היהדות בעניין הזה בכל מצב.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il