אחרי מיטתו של רבנו

בעת שאני נוהג בקלילות במכוניתי האוטומטית בעלת היגוי הכוח בעלייה מבית זית לירושלים בכביש הרחב והבטוח, אני מתקשה להסביר לצעירים את זיכרונות ילדותי בכביש זה.
באותה עת הוא היה כביש צר ומפותל בלי קץ, שחביות מאולתרות מפרידות בינו ובין התהום ונהג של אוטובוס מיושן נאבק בידית הילוכים בעליותיו.
איך אסביר היום לתלמידים מהי משמעותו של אדם שמהווה כתובת בטוחה לכל מראה מקום בש"ס, ברמב"ם וברוב הראשונים, שהיינו זקוקים לה ושלא היו לנו כלים להגיע אליה? תלמיד שאומר לו זאת, ישלוף בקלילות את הטלפון שלו, ובהקשות ספורות יגיע כמעט לכל מה שנתן לי רבנו, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ''ל, בכל עת שניגשתי אליו בשאלה.
היינו מהלכים במשעוליו של הש''ס כמו הלך שתועה בין בולדרים של ערוץ פראי וסורר, ומתחבטים בו בין מילה למילה ובין משפט למשפט (גם שוטנשטיין וכו' לא היו אז). רבנו כמו טס במסוק בגובה מעלינו, והודיע לנו לאיזה נחל מוביל הערוץ שאנו מהלכים בו, מה מאחורי הרכסים המסתירים לנו את דרכנו, באיזה חבל ארץ אנו נמצאים ומהי העיר הקרובה. ידיעתו הנרחבת מאין כמותה אפשרה לנו את היקף הלימוד, הוא הוביל אותנו אל ההעמקה הנכונה, אל הטעם החדש בתורה ואל הרצון לשקוע בה.
ידיעתו הנרחבת נבעה גם מזיכרון ומכישרון נדירים, אך היא נבעה בעיקר מריכוז והתמדה. יום יום הגיע רבנו מירושלים בתחילת הבוקר כשהוא עמוס בספריו, התיישב במקומו ולא קם. על מי שניגש אליו היה לטלטלו מעט, משום שהוא לא חש בסובבים אותו גם מטווח קצר.
על התמדתו הרבה יש סיפורים רבים. בחרתי באחד מהם: הכביש הסלול מגוש עציון לירושלים מאפשר בימים כתקנם להגיע מירושלים לגוש בפחות מרבע שעה. הרגיל בו - ספק אם יבין את הסיפור הבא. באותם ימים הכביש עבר דרך קבר רחל, בית לחם, מחנה הפליטים דהיישה ופאתי אל-חאדר, מקומות עוינים, והערבים אהבו לפגוע במכוניות הנוסעות בהם. רבים מן הנמנים עם חוגי הימין ידעו היטב לגדף את הממשלה השמאלית ואת תומכיה, אך נמנעו מלהגיע אלינו מחשש מן האבנים והבקת"בים. רבנו הואשם אז על ידי ההמון על סובלנותו כלפי השמאל, אך מן הבחינה הבאה הוא היה ימני יותר מן הימין: הוא הקפיד להגיע יום יום מירושלים לישיבה בשמונה ושלושים בבוקר, ודבר מעולם לא עצר אותו: לא גשם ולא שלג, לא ערפל ולא מתיחות צבאית, לא אבנים ולא בקת"בים.

חיבור בין עולמות
באותם ימים הפריד קו ברור בין אנשים שבחרו בהשכלה תורנית ישיבתית רחבה ובין אנשי אקדמיה ומדע. מעטים בלבד חיברו שני עולמות. רבנו פתח לפנינו צוהר לעולם הרחב יותר, בעיקר במה שקשור לאמונה בה', לשלושה עשר העיקרים ולמה שסביבם. אמונתנו נבנתה לא סביב שלילת כל מה שאינו מתאים, אלא מכוח הבנת הדעות החולקות, כיבודן, רכישת הידע איך להתמודד עמן והעצמת דרך האמונה שאנו מכוונים אליה. מילות שלילה וביזוי כלפי דרך שחלק עליה לא נשמעו מפיו.
עבודת ה' של רבנו הייתה סוגיה בפני עצמה. תפילתו כל יום הייתה כתפילתנו בימים נוראים. על תפילתו בימים נוראים קטונתי מלומר מילה אחת. הקפדתו על כל מצווה קלה ועל כל מסורת אבות קלה היא סוגיה בפני עצמה. אציין בקצרה סיפור אחד: נהג רבנו כל ימיו בעת אמירת "בואי בשלום" בקבלת שבת, לצאת לקראת שבת לכיוון פתח בית הכנסת. הוא הקפיד לעשות זאת עד ימיו האחרונים, ולא ויתר על כך. הוא דידה לאטו, נשען על ההליכון ומוחזק בידי מקורביו לכיוון הפתח ובחזרה, וכך קיבל את פניה של שבת המלכה.
כל שכתבנו עד עתה אינו אלא מבוא להקדמה על עבודת המידות והיחס לזולת, שחינך אותנו עליה במשך השנים, כמעט בלא לומר עליה מילה אחת, רק דרך הדוגמה האישית שנתן לנו. רבו הסיפורים על כך, וקצרה יריעתי. קשה לתאר כמה נוכל היום ללמוד מדרכו על הקשר הנצרך בין יושר וכנות אישיים לעבודת ה', בין כבוד לזולת והתחשבות בו לעבודת ה', בין יכולת הקשבה ואמפתיה לעבודת ה'. כמה קלקולים היו נחסכים היום אילו ידענו זאת! כמה עלינו לקבל על עצמנו אם נרצה להאיר את דרכו של רבש"ע אלינו בחסד, ברחמים ובהארת פנים.
אחתום בעניין אחד: תלמידיו הרבים של רבנו ממשיכים במידה רבה את דרכו בתחומים אינספור: רפואה, משפט (עיינו למשל בפסקיו הבהירים של כבוד השופט נועם סולברג מבית המשפט העליון וספרו את הציטוטים היפים מתורתו של רבנו) ועוד רבים. העיקרי שבהם הוא ממשיכיו הרבים בעולם התורה הציונית. אייחד שורה בודדת לאחד מהם: ר' דב קרול, ששימש את רבנו בהתנדבות גמורה ללא לאות בשנות חולשתו עד יומו האחרון. קשה להעלות על הדעת בכמה טוהר לב ומסירות נפש יש צורך לעבודה סיזיפית זו. אם זכה רבנו לתלמיד כזה, כנראה היה בו משהו מאוד אמיתי.