ההתנגדות להופעת עם ישראל
נאמר במדרש ילקוט שמעוני (יהושע, רמז יט):
בשלשה מקומות חלקו באי עולם על הקדוש ברוך הוא. אחד בדור הפלגה: "ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית יא, א). ומהו "ודברים אחדים" (שם)? דברים של חירופין היו משֹיחין אחר הקדוש ברוך הוא. ואחד בימי גוג ומגוג: "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו" (תהילים ב, ב). ואחד בימי יהושע, שנאמר: "ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד" (יהושע ט, ב). מהו "פה אחד"? שחלקו על הקדוש ברוך הוא, שנאמר בו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד).
המדרש מזכיר שלושה מקומות: דור הפלגה, דור גוג ומגוג וימי יהושע. ויש לשאול: מה המשותף לשלושת התקופות הללו שדווקא בהן חלקו באי העולם על הקדוש ברוך הוא? מבאר המהר"ל בנצח ישראל (פרק לח), שכשמופיעה הופעה מיוחדת ועליונה, מתעוררת כנגדה התנגדות. בשלושת התקופות הללו היו הופעות מיוחדות בעולם. בדור הפלגה הקב"ה בחר באברהם אבינו - "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד), על ידי הבחירה האלוקית שהקב"ה בחר באברהם הוא התייחד כאחד מיוחד, מעולה ושונה מכל העולם כולו, וממילא התבלט ההבדל בין אברהם היחיד לכל העולם כולו. המציאות הזאת של ההתבלטות גורמת להתנגדות - וזה עניינו של דור הפלגה, שהתנגד למציאות האלוקית המיוחדת שמאירה ומופיעה באברהם אבינו.
בימי גוג מגוג נאמר: "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד" (תהילים ב, ב). זו התנגדות להופעת המשיח. עם ישראל מתחזק ומתחדש לקראת הופעתו המיוחדת, הגדולה, ובשלב שההופעה עדיין לא שלמה מתעוררת התנגדות מאוד גדולה.
כך גם בימי יהושע. עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ארץ ישראל נבחרת להיות ארץ מיוחדת שבה תשרה השכינה ולא במקום אחר וזה מופיע בימי יהושע, וממילא כל העמים מתקבצים "להילחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד" (יהושע ט, ב). שואל המדרש: "מהו 'פה אחד'? הקדוש ברוך הוא, שנאמר בו 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'" (דברים ו, ד). הוי אומר, שבכל עת שיש איזו שהיא הופעה של "ה' אחד", שמופיעה המציאות של ישראל אחד, מתעוררת התנגדות, ומתייצבים "מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו" (תהילים ב, ב). זה המצב שאנחנו פוגשים כשעם ישראל מתחיל לגלות את הופעתו המיוחדת.
החיבור למקום המקדש
נאמר בילקוט שמעוני (מלכים א, רמז קצד-קצה):
"והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, יג). והלא כבר נאמר: "עיני ה' משוטטות בכל הארץ" (דברי הימים ב טז, ט)?
המדרש שואל: למה נאמר בפסוק שעיני ה' נמצאות שם בלבד, הרי עיני ה' משוטטות בכל הארץ? המילה "משוטטות" היא במובן של תשומת לב, השגחה וטיפול.
מה תלמוד לומר: "והיו עיני ולבי שם", כביכול שאין עיני ולבי אלא שם ובשביל שהם שם הם בכל מקום. כיוצא בדבר אתה אומר: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהילים קכא, ד). וכי ישראל בלבד הוא שומר? והלא הוא שומר את הכול! שנאמר: "אשר בידו נפש כל חי" (איוב יב, י)? מה תלמוד לומר "שומר ישראל", כביכול אינו שומר אלא ישראל ובשביל ששומרם שומר את הכול.
יש מרכז, וכשהמרכז נשמר, כשהלב נשמר - ממילא כל הגוף שמור. העין והלב האלוקי כביכול נתונים למרכזו של עולם - לבית המקדש ולקודש הקודשים, וכתוצאה מזה הכול נשמר, הכול מחובר אל המרכז הזה וכשהמרכז מואר הכול מואר. הקב"ה שומר את ישראל, את מרכזו של עולם. נמשיך בדברי המדרש:
אמר רבי שמואל בר נחמני: עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל, שנאמר: "ה' בהיכל קדשו" (תהילים יא, ד). משחרב בית המקדש – "ה' בשמים כסאו" (שם), סלק שכינתו בשמים. אמר רבי אלעזר בן פדת: בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג). וכן הוא אומר: "קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה" (תהילים ג, ה), שאפילו הוא הר הרי הוא בקדושתו... אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר: "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שיר השירים ב, ט).
זכינו ביום הזה לקבל לידינו את המקום הקדוש הזה, הכותל המערבי, והר הבית. כמובן שהמציאות הזאת של ההתקשרות אל מקום הקודש היא ביטוי של מהלך אלוקי עליון ונסתר. תפיסת המקום בידינו פועלת, עצם ההתקשרות פועלת, אפילו שאנחנו עדיין לא יכולים לעבוד בבית המקדש ולעשות את התפקיד של המקום הזה - בכל זאת עצם האחיזה במקום הקודש פועלת. הגמרא במסכת ברכות (כג, א) אומרת שאם אדם נכנס להתפנות הוא צריך להוריד את התפילין לפני כן, אך אם הוא נמצא במקום לא שמור ואם הוא יחלוץ אותם יתכן שהתפילין יתקלקלו - מותר לו לקחת את התפילין בידו. מספרת הגמרא שרבי יוחנן הלך עם תלמידים והיה צריך להתפנות. כשהיה בידו ספר אגדתא הוא נתן לתלמידים לשמור לו, אך כשהיו בידו תפילין הוא לא נתן לתלמידים אלא נכנס עם התפילין בידו - משום שאמר שהואיל והתירו חכמים אני אחזיק אותם בידי והתפילין ישמרו עלי. אמנם חכמים התירו במקום שאין אפשרות להשאיר את התפילין בחוץ וכאן יש תלמידים שאפשר להשאיר את התפילין בידיהם, ואף על פי כן הואיל והתירו חכמים, אני אחזיק אותם בידי והתפילין ישמרו עלי. בהחזקת התפילין ביד, גם בלא הנחתם יש שמירה. בהחזקת המצווה לבדה יש ערך עצמי. הקישור והאחיזה של עם ישראל במקום הקדוש, בכותל - הוא שומר ואנחנו מתברכים ומתעלים, ועל ידי כך ונעשית מהפכה רוחנית באומה, מהפכה שהולכת ומתמשכת מאז ועד עתה, מהפכה אמיתית. אני מדבר על הצד הגלוי, שמבטא את הצדדים הפנימיים, הנסתרים, על הנהיה הגלויה של כל חלקי האומה והציבור לכותל, הרחוקים והקרובים, מכל ארצות העולם. לפני שזכינו בעיר העתיקה, הביקורים של יהודי העולם היו במוזיאונים ובכל מיני מקומות אחרים. עכשיו הביקורים הם בכותל המערבי, בעיר העתיקה, במקומות הקודש הללו שעצם המפגש איתם מקדש, מקשר ומרומם. שינוי רוחני עצום נעשה באומה מאז המלחמה הזאת.
מהפכה באומה
צריך לחזור ולהודות לקב"ה על כל המהלך האלוקי הזה. שנים היה ידוע שמי שמחפש דרך לשוב בתשובה צריך להגיע לכותל, ויש שם כמה אנשים שכבר ידאגו לו. אלפי אנשים תועי דרך ומחפשי דרך, בעיקר מחוץ לארץ - ידעו ששם זה המקום, שם אפשר להתעורר. אפשר לפגוש היום קיבוצניקים וילדי קיבוצניקים שמגיעים ומניחים תפילין בכותל, למרות שהמדריך אומר להם שיעזבו את זה. פעם זה לא היה כך. אלו דברים חיצוניים שמבטאים את המציאות הפנים פנימית שכל האומה הולכת וחוזרת אל קדושתה מתוך הקישור וההשפעה של המקום הזה. החזרה אל מקום הקודש היא ביטוי למציאות הפנימית הרוחנית שהאומה חוזרת אל עצמה, אל רוחניותה, אל קדושתה ואל מקומה הרוחני. ידוע שגם ההתעוררות אצל יהודי רוסיה התחילה אחרי מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים גרמה לסערה בלבבות יהודי רוסיה ואז הם התחילו להתעניין בעמם, והתחיל המאבק של היציאה לחופש. הייתה תקופה שהרבה אנשים היו מסורבי עליה, ולבסוף נפתחו שערי העליה מרוסיה ועלו מאתיים אלף עולים ממלחמת ששת הימים ועד היום, עוד לפני הזרם החדש של העליה שיש עכשיו. הגרעין התוסס הזה התחיל במלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים גרמה למהפכה באומה, האומה קיבלה עוצמה רוחנית חדשה.
בימים האחרונים חשבתי בליבי שהקב"ה עשה את זה בסדר אלוקי. מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה ניסית, אמנם כל נופל הוא יקר וקדוש, אבל תמורת ניצחון והישגים שכאלה המחיר כאילו לא היה. אבל בעצם לאחר מכן הקב"ה גבה את המחיר, אלא שהוא עשה סדר: בהתחלה הוא רצה לתת לנו את הגובה הזה, לא לערבב את הדברים - את הניצחון עם השכול, ובשעה שעושים את חנוכת המקדש לא לתת גם מכה, כי צריך להיות במדרגה מיוחדת במינה בשביל זה, אלא בהתחלה ימים גדולים, מרוממים ומעולים - ואחר כך על הגודל הזה צריך לשלם, כי כך ארץ ישראל נקנית (ברכות ה, א). הסדר האלוקי היה כזה שהימים האלה רוממו והעלו אותנו למדרגה חדשה לגמרי, ואם המחיר בנפש של המלחמה היה כבד, יכול להיות שהימים לא היו מרוממים כל כך.
המהפכה גרמה לרוח והתעוררות יהודית בכל חלקי העולם, ועל זה צריך להגיד: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהילים קיח, א). ככל שעוברים יותר ימים ויותר שנים רואים יותר כמה הטובה האלוקית גדולה, "כי לעולם חסדו", הטוב האלוקי הוא לא רגעי וחולף אלא הוא טוב שנמשך לעולם, ובכל שנה ושנה רואים עוד יותר כמה זה היה טוב, כמה זה היה גדול וכמה זה השפיע. השנה, אנחנו עומדים בשנה עצומה מבחינת השאיפות והתקוות של העליה הגדולה שמצעידה אותנו צעד אדיר ומקדמת את המצב שלנו, והיא הרי פועל יוצא של אותם הימים. מובן, שאותם הימים הם פועל יוצא של יום העצמאות והכול זה תהליך אחד.
ירושלים הביטוי של אחדות האומה
בשנה שעברה הזכרנו את הפסוק: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (שם קמז, ב), היינו במצב של יותר ציפיות מאשר מציאות של עלייה, הייתה התחלה של פתיחת שערים וקצת דיבורים על עתיד של עליה ושל: "נדחי ישראל יכנס" אבל לא כמו עכשיו, שהזרם רק הולך ופורץ, הולך וגדל. דרשו חז"ל (ילקוט תהילים, רמז תתפח):
אמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגליות. אם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו כל הגליות אל תאמן, שנאמר: "בונה ירושלים ה'" (תהילים קמז, ב) כי "נדחי ישראל יכנס".
רבי שמואל בר נחמני אומר שקיבוץ הגלויות הוא סימן ותנאי לבניין ירושלים, שנאמר: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". בתנחומא (בובר נח, סימן יז) הגרסה היא אחרת:
אמר ר' שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגליות, אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגליות ואין ירושלים נבנית, אל תאמן, שנאמר: "בונה ירושלים ה'" (תהילים קמז, ב), ואחר כך "נדחי ישראל יכנס".
אם יגידו לך שכבר התקבצו הגלויות וירושלים עוד לא נבנתה זה לא יכול להיות, קודם בניין ירושלים ואחר כך קיבוץ גלויות. אותו רבי שמואל בר נחמני ושתי גירסאות - מה קודם? איך צריך להבין את הפסוק: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס"? כנראה ששני הדברים באים יחד, בונה ירושלים ונדחי ישראל יכנס, ועוד פעם בונה ירושלים ושוב נדחי ישראל יכנס, כך הגאולה מתקדמת. עוד בית בירושלים, עוד קיבוץ גלויות, עוד קישור עם מקום הקודש ועוד קיבוץ גלויות - שני הדברים קשורים זה בזה ושניהם הכרחיים זה לזה. וכל זה למה? כי שניהם דבר אחד, "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" זה דבר אחד, ירושלים היא הביטוי של אחדות האומה, ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו היא המקום שבו מתקבצים ומתכנסים כל העם ברגלים, זה המקום שמרכז את האומה גם בתפילה, כי כולם פונים בתפילתם אל מקום הקודש. אם כן, בניין ירושלים והתאחדות האומה זה דבר אחד - התאחדות האומה זה קיבוץ גלויות, קיבוץ גלויות זה בניין ירושלים ובניין ירושלים זה קיבוץ גלויות. לכן בניין ירושלים גורם לקיבוץ גלויות וקיבוץ גלויות גורם לבניין ירושלים, כי שניהם זה דבר אחד.
מעלת הציפיה לגאולה
אומר המדרש (ילקוט חבקוק, רמז תקסב):
מאי "ויפח לקץ ולא יכזב" (חבקוק ב, ג)? אמר ר' שמואל בר נחמני: תיפח רוחן של מחשבי קצין שהם אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר: "אם יתמהמה חכה לו" (חבקוק שם). ושמא תאמר: אנו מחכים והוא אינו מחכה? תלמוד לומר: "ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלהי משפט ה'" (ישעיהו ל, יח). וכי מאחר שהוא מחכה ואנו מחכים מי מעכב? מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? כדי לקבל שכר, שנאמר: "אשרי כל חוכי לו" (ישעיהו שם).
חשוב בתקופה הזאת להיזכר במדרש הזה. "אם יתמהמה חכה לו" (חבקוק שם), אנחנו מחכים, והקב"ה מחכה - שנאמר "אשרי כל חוכי לו", עצם זה שמחכים מקרב את בוא הגאולה. בימים האלה הדיבור העיקרי הוא לא לספר על המאורעות של הימים האחרונים (נאמר בתקופת האינתיפאדה הראשונה), כי בימים האלה אנחנו חיים את הגודל של מלחמת ששת הימים. אלו ימים גדולים שהקב"ה עשה לנו בהם גאולה וישועה כזאת, ניסים ונפלאות שכאלה, ובכל התבטאות אחרת על הסערה הפנימית והמתח שבינינו לבין האויבים שלנו, יש איזו התקטנות והצטמצמות בדברים שהם חולפים. ככל שהאומה תלך ותתעצם, תלך ותתחזק ותתקשר יותר עם ירושלים ויותר יהודים יבואו לארץ ישראל - ההתנגדות תגבר בשלבים האלה לפני בוא השעה הגדולה. ככל שאנחנו נלך ונתעלה, ההתנגדות תגבר, ככל שההתאחדות שלנו תקבל יותר ויותר ביטוי, ככל שיבוא יותר לידי ביטוי היותנו בני אברהם אבינו, ככל שהקשר שלנו עם ארץ ישראל יתחזק כמו בימי יהושע בן נון, אז כל האומות ירגשו יותר ולאומים יתייצבו יחד על ה' ועל משיחו (ע"פ תהילים ב, ב). התופעות הללו של ההתרגשות הזאת וההתעוררות של הגויים כלפינו זה פועל יוצא מהתקרבותנו והתעלותנו הרוחנית, והיותנו יותר ויותר חוזרים אל מקורנו, אל מקור הקודש, אל אלוקינו האחד. זה הסדר, וכל ההתפרצויות של אויבינו נותנות ביטוי למהלך הזה. אנחנו חייבים לדעת שזה הסדר האלוקי, ואדעתא דהכי - ייתי ואיחמיניה (ראה סנהדרין צח, ב).
יהי רצון בעזרת ה' שהמהלך הגדול הזה, הטובה האלוקית הגדולה הזאת שהולכת ומתרבה, האור הגדול הזה שמתחזק משנה לשנה ומיום ליום - ימשיך. ובעזרת ה' הקב"ה יחיש את גאולתנו ופדות נפשנו, ובמהרה נזכה לגאולה שלמה, אמן.