המאבק ההיסטורי על ירושלים
ירושלים איננה יורדת מסדר היום, ולמאבק על הזכויות בירושלים עיר הקודש היסטוריה ארוכה. הוא התחיל בימים מקדם; מאז ימות עולם הכירו בני אדם את המעלה המרכזית של ירושלים ושל ארץ ישראל כולה ותמיד נאבקו על השליטה בה, כי ידעו שהארץ הזאת נמצאת בטבור העולם, ומי שנמצא בה עומד במרכז החיים האנושיים, במרכז הרוחני העליון של החיים.
השאלה למי הארץ הזאת ולמי העיר הזאת, היא שאלה עתיקה. כבר קין והבל, בני אדם הראשון, נאבקו ביניהם על ארץ ישראל (בראשית רבה כב, ז), עד שעמד קין והרג את הבל ובעקבות זה גורש מהארץ (בראשית רבה שם). כל אחד רצה, שהארץ הזאת תהיה שלו. המאבק היה על ההנהגה, על הבכורה, מי משניהם הוא הנבחר והראוי לרשת את הארץ הנבחרת. הוי אומר, ממש מתחילת ימי האנושות נלחמו בני אדם על השליטה בארץ ישראל וכך לאורך כל הדורות נמשך המאבק על ארץ ישראל. זה היה העימות גם בין יצחק לישמעאל: שרה אמנו ראתה את ישמעאל משחק. זה לא היה משחק רגיל, זה היה משחק מסוכן, וכאשר שרה ראתה שישמעאל מסכן את יצחק, היא דרשה מאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י), וישמעאל גורש מארץ ישראל. ישמעאל הבכור חשב, שהוא ראוי לרשת את הארץ שהובטחה לאברהם אביו, אבל הוא נדחה מפני יצחק. מאז שנולד יצחק, התורה לא מזכירה עוד את ישמעאל בשמו. מעתה הוא נקרא "בן האמה". אחר כך גם עשו נדחה מפני יעקב (כוזרי א, צה; ב, יד).
מדרש תנחומא (משפטים, סימן יז, וברש"י דברים לג, יז) תמה איך היו כל כך הרבה מלכים בארץ ישראל בזמן כיבוש יהושע, שלושים ואחד במספר! והוא מסביר: שכל מלך ומלך שלא קנה פלטריות, מבנה מכובד, שגרירות, פלטרין וכברת ארץ בארץ ישראל, לא עשה כלום ואינו נקרא מלך. וזה מה שכתוב: "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים" (ירמיהו ג, יט). והמדרש בפרשת מסעי (במדבר רבה כג, ז) אומר, שגם אל סיסרא, שבא להילחם בישראל, נלוו שלושים ואחד מלכים אשר פנו אליו ואמרו לו:
בבקשה ממך, נבוא עמך למלחמה... אין אנו מבקשין ממך כלום, אלא נבוא עמך בחִנם, שאנו מתאוים למלאות כרסינו מן מים של אותה הארץ... להודיעך, שאין חביבה כארץ ישראל. אמר לו הקב"ה למשה: הן הארץ חביבה עלי, שנאמר: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד" (דברים יא, יב), וישראל חביבין עלי, שנאמר: "כי מאהבת ה' אתכם" (שם ז, ח). אמר הקב"ה: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי, שנאמר: "כי אתם באים אל ארץ כנען" (ע"פ במדבר לד, ב).
עוד מספרים חז"ל (בראשית רבה סא, ז):
בימי אלכסנדרוס מוקדון באו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות: כנענים ומצרים. אמרו: מי הולך ודן עמהם? אמר גביעה בן קוסם: אני הולך ודן עמהם. אמרו לו הזהר שלא תחליט להם את הארץ. אמר: אני הולך ודן עמהם, - אם נצחתי אותם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים מה הגרוע הזה שיעמיד עלינו (שבא בשמנו ואנחנו לא שלחנוהו), הלך ודן עמהם. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: מי תובע מיד מי? אמרו ישמעאלים: אנו תובעים מידן, ומתורתן אנו באים עליהם: כתיב: "כי את הבכור בן השנואה יכיר (לתת לו פי שנים)" (דברים כא, יז), וישמעאל (שהוא בכור), בדין שיטול פי שנים. אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! (האם) אין אדם (רשאי להיות) עושה מה שהוא רוצה לבניו? אמר לו: הין. ואמר לו: והכתיב: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (בראשית כה, ה)!? אמרו לו: והיכן שטר שילוח שחילק בין בניו? אמר להם: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות (וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם)" (שם ו), ונסתלקו משם (הישמעאלים) בבושת פנים.
תיקונו של המאבק על הארץ
בעולם קיימת תחרות מתמדת על ההנהגה. זהו טיבו של אדם באשר הוא אדם; הוא שואף להתקדם, לעלות, להגיע למקסימום, להיות יותר מכולם. בתחילת האנושות היה המאבק בין יחידים ואחר כך היה למאבק בין עמים. המלחמה על השליטה בירושלים נמשכת עד עצם היום הזה. כולם חומדים את ירושלים. לא רק עם ישראל קשור בירושלים, גם עמים אחרים רוצים את ירושלים, גם המוסלמים, גם הנוצרים, כולם מקוים שתהיה להם אחיזה בירושלים. ואולם הרצון הזה הוא בוסרי, אינו מעובד ואינו מתוקן. נביאי ישראל ניבאו בשם ה' איך צריך להיות הרצון הזה. המשיכה להר הבית ולירושלים צריכה להיות מתוך הכרת תפקידו האלוקי של עם ישראל, שהם ממלכת כוהנים וגוי קדוש והם המשמיעים את דבר ה' מירושלים לכל העולם. אין זה פלא אפוא שכל העמים נמשכים לירושלים ורוצים שיהיה להם חלק בה. היא באמת מושכת. זה כנראה שלב מכין לשלב גבוה יותר, להכרה אמתית של מהותה של ירושלים.
אי אפשר לבטל את שאיפתו של העולם להיות קשור לארץ ישראל. זו תכונה בסיסית, טבעית, שאי אפשר לבטל אותה. היא קיימת מימות עולם. אין גם צורך לבטל את הנטייה הזו, כי אכן, כבר התנבא ישעיהו, שכך יהיה גם לעתיד לבוא, שינהרו כל הגויים אל הר בית ה'. שאיפה זו מראה, כי אכן זה המקום המרכזי בעולם, אבן שתייה שממנה הושתת העולם (יומא נד, ב). אלא שדורות על דורות השאיפה של כל העמים לירושלים באה בצורה מעוותת. הם נמשכו לירושלים ולא הבינו שהמשיכה היא אל השוכן בירושלים, אל ה' אלוקי ישראל, אבל לעתיד לבוא הכול יתברר: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויִם. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב וירֵנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב, ב-ג), וכעת אנו הולכים ומתקרבים לאותם הימים, אמנם דרך מאבקים, דרך התגברות על מכשולים, אבל אנו הולכים וקרבים. המודעוּת של הקרבה שלנו לירושלים ולהר הבית התגברה, דווקא בימים האלה, ודווקא כעת הננו שבים וחוזרים על השבועה: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני" (תהילים קלז, ה).